יפים, עשירים ותקועים בקריביים: הפסטיבל שהפך לקטסטרופה
אלפי צעירים עשירים מצאו את עצמם נלחמים על מזרונים רטובים ואוהלים רעועים, במה שאמור היה להיות פסטיבל המוזיקה הטוב בעולם. מאחורי החלום שמכרו אושיות רשת באינסטגרם עמדה הונאת ענק ונטפליקס והולו נרתמו לתעד את האסון הקולוסאלי. שיטת מצליח גרסת המילניאלז
זה הסיפור של פסטיבל פייר, שהיה אמור להיות הקואצ'לה החדש בקאריביים, אבל התגלה כחלטורה גרועה במיוחד. שיטת מצליח גרסת המילניאלז. הסיפור כל כך מטורף שהחודש יצאו שני סרטים תיעודיים שמנסים להבין מה בדיוק קרה שם. נטפליקס קבעו מראש תאריך יציאה לסרט Fyre, אולם המתחרה הולו הקדימה אותה והוציאה במפתיע את הסרט שלה Fyre Fraud כמה ימים לפני כן. לפני שנגיע להבדל בין הסרטים, צריך להכיר את הסיפור הסנסציוני מאחוריהם.
בדצמבר 2016 מספר רב של אושיות רשת, בהן בלה חדיד, היילי בולדווין ואמילי רטאייקאוסקי, העלו תמונות של ריבוע כתום לחשבון האינסטגרם שלהן בליווי ההאשטג FyreFestival#. משם הדרך לסרטון המרשים שפרסם את הפסטיבל הייתה קצרה. מה לא היה שם? הבחורות הכי יפות בעולם, אי פרטי משגע (ששייך לפבלו אסקובר), מסיבות יאכטה, אוהלי שינה מפנקים, וילות מפוארות וחזירים. עם הדליינרים כמו בלינק 182, מייג'ור לייזר ומיגוס - זה היה נראה מושלם, 30 שניות מזוקקות של החיים הטובים. מי שעמד מאחורי הפסטיבל היו היזם הצעיר בילי מקפרלנד והראפר ג'ה רול. שניהם הקימו אפליקציה שמאפשרת להזמין אמנים להופעות פרטיות, והפסטיבל היה הדרך שלהם לקדם ולפרסם אותה.
.jpg "בילי מקפרלנד וג'ה רול. מתוך Fyre (צילום: באדיבות נטפליקס)")
אחרי שהסרטון פורסם, למקפרלנד נשארו ארבעה חודשים להפוך אותו למציאות. הוא כמובן כשל, ובגדול - במילה אחת: קטסטרופה. אלפי אנשים הגיעו למתחם הפסטיבל בשטח בנייה באי אקסומה, המשמש כמעין עיר ומוקד לאיים האחרים באזור והוא רחוק ככל האפשר מזה שנראה בפרסומת. האוהלים המפנקים היו בעצם אוהלי חירום לשימוש אחרי אסונות טבע; המזרונים היו ספוגי מים מהגשם שירד לילה קודם; לא הייתה תאורה כלל; השירותים לא תפקדו; האוכל היה גרוע מזה של מטוסים; והאמנים ביטלו את ההופעות שלהם.
מי שאיתרע מזלו למצוא את עצמו בלב המחדל הזה, תיאר את החוויה כשילוב של "בעל זבוב" עם "משחקי הרעב". כל מילניאל לעצמו, ושהטוב ביותר ינצח. כבר בלילה הראשון המארגנים הבינו שמדובר באסון והחליטו לבטל את הפסטיבל. אבל לכו תמצאו טיסות בהתראה של רגע לכולם. בסופו של דבר מרבית הצעירים שהגיעו לפסטיבל היו כלואים במשך שעות ארוכות בשדה התעופה בלי גישה לאוכל ומים.
והאמת? מבדר לצפות באובדן העשתונות הזה, בדיוק כמו שזה נשמע. הכרטיס הבסיסי לפסטיבל עלה 400 דולר, אבל המארגנים דאגו לפמפם לקונים שדרוג לחבילות נוספות (למשל שינה באוהל יוקרה תמורת 12,000 דולר) ולהטעין את הצמידים האלקטרוניים שלהם מראש, כך שאנשים בזבזו אלפי דולרים בטרם הגיעו לשטח.
אבל עם כמה שזה מהנה לצפות במילניאלז תרים אחר אוהל פנוי בחשיכה, בעודם סוחבים מזרונים על גבם ומחפשים שקע להטעין את הנייד, זה כמובן לא כל הסיפור. שני הסרטים מתעסקים רבות במה שקרה לפני הפסטיבל ובנפשות הפועלות שלקחו חלק בטירוף הזה. בין שמדובר בבילי מקפרלנד, ג'ה רול, חברת השיווק והמיתוג שהייתה אחראית על הקמפיין הוויראלי, והמקומיים באי שעבדו לילות כימים כדי להכין את התשתיות לפסטיבל ולא קיבלו את התשלום המגיע להם. אחת מהן היא מנהלת מסעדה מקומית שסיפרה בעדות מכמירת לב, שהיא איבדה את כל החסכונות שלה בניסיון להאכיל את כל האנשים שעבדו במהלך הפסטיבל מבלי לקבל את התשלום המגיע לה (בעקבות שידור הסרט נפתח קמפיין למימון המונים והיא קיבלה בחזרה את כל הכסף שאבד לה).
הנקודה השנייה שבולטת בשני הסרטים, ואפשר להגיד שהיא גם החשובה ביותר כי היא מתמקדת בתופעה רחבה יותר, היא הקלות שבה אפשר למכור חלום חסר אחיזה במציאות לדור ה-Y. כמה אושיות רשת עם קמפיין ויראלי הובילו למכירת כמעט כל הכרטיסים לפסטיבל תוך 48 שעות. נוכח הסכום האסטרונומי של האירוע כולו זה בכלל לא מובן מאליו. כולם רצו להיות במקום הקסום הזה, מוקפים בנשים הנחשבות והלוהטות בעולם. כל מי שהגיע לשם כבר חלם איזה סטורי ואילו תמונות סלפי הוא יעלה לרשתות החברתיות. הדימוי השטחי הזה עבד, ואף על פי שהיו מי שהזהירו שאין סיכוי שהפסטיבל הזה יעבור בשלום מפאת מגבלות של זמן, וכמה מהם אף תיעדו את האסון המתקרב, רוכשי הכרטיסים והתקשורת בחרו להתעלם מכך ולהאמין לאינסטגרמיות שמפרסמות האשטגים מעוררי קנאה וריקים מתוכן.
בשני הסרטים המילה "משפיען" (Influencers) חוזרת תדיר, ואם עד היום הייתם בטוחים שאולי זה שם קוד לפוליטיקאים, מדענים או אנשי תרבות - בתרבות האינסטה, ויש לומר תעשיית האינסטה, יש לכך משמעות אחרת לגמרי. משפיענים הם אנשים יפים ומוצלחים, יוטיוברים, שחקנים ודוגמנים, עם אלפי עד מיליוני עוקבים. הם אלה שמוזמנים לאירועים בחינם, מקבלים מתנות ומרוויחים אלפי דולרים על כל פוסט. לפי ההערכות, קנדל ג'נר קיבלה סכום אסטרונומי של 250 אלף דולר רק כדי לפרסם שמכירת הכרטיסים החלה ושיש לה קוד הנחה. שאר המשפיענים הסתפקו ב-20 אלף דולר והבטחה לווילה פרטית במהלך האירוע ללא עלות.
בסרט של הולו כמה מהמשפיענים האלה מתראיינים. אחת מהן היא אליסה לינץ' עם כמעט חצי מיליון עוקבים באינסטגרם. הטייטל הרשמי שלה הוא שחקנית, אבל מלבד כמה הופעות זניחות אין לה קרדיטים של ממש. כשהיא נשאלת מה זה אומר להיות משפיען ומה היא מקדמת היא מגמגמת ועונה: "בריאות, רווחה ו… אני מניחה שסוג של חיוביות". גם הכדורסלן אוסטין מיל עונה תשובה דומה: "זה סגנון החיים שאני רוצה לחיות... זה חיוביות". במילים אחרות: להוציא לכם את העיניים.
אחרי האסון הקולוסאלי של הפסטיבל, מאמרים רבים נכתבו על תרבות המשפיענים והכוח הכלכלי שלה. חלק מהכותרות ביכו את שיטת הפרסום שמבטיחה הרבה אבל מקיימת מעט מאוד. אולי זה עובד כשדוגמנית אינסטגרם מפרסמת תיק, אבל כשמדובר באירוע אמיתי החורים שבדימוי המושלם מתגלים במהרה. מבין התביעות הרבות שהוגשו נגד הפסטיבל, אחת מהן דורשת חקיקה בתחום הפרוץ הזה, שבדיוק כמו כתבות שיווקיות בעיתונות, יחייב אושיות רשת לציין כי מדובר בפוסט פרסומי ולא בתיעוד אותנטי מפרגן.
העובדה המעניינת (ומודגשת בסרט של נטפליקס) היא שבסופו של דבר הרשתות החברתיות הן אלו שהובילו לעלייתו ולנפילתו של הפסטיבל. פוסטים של דוגמניות גרמו לאנשים לבוא לפסטיבל, אבל כל הנוכחים שהיו שם השתמשו באותה פלטפורמה בדיוק כדי לתעד את הזוועות והמחדלים השונים שהובילו לקריסה שלו. בערב הראשון של הפסטיבל ציוץ של משתתף אנונימי בטוויטר עם תמונה של הסנדוויץ' העלוב שקיבל כארוחת ערב צבר אלפי שיתופים. הדימוי הזה נחקק בתודעה הציבורית הרבה יותר מהתמונה של בלה חדיד על יאכטה.
כמובן ששני הסרטים מתמקדים גם בדמותו של בילי מקפרלנד, מי שיזם את כל האירוע בגיל 24 בלבד. קל לתייג אותו כתעודת עניות לדור ה-Y, בהתאם לכותרות פופולריות בתקשורת שטוענות כי הוא מרשה לעצמו לעשות מה שבא לו מבלי לחשוש מההשלכות. אבל בראש ובראשונה מקפרלנד הוא נוכל. נכון, נוכל שמזהה את הרצונות וצורת החשיבה של הדור שלו ויודע לעשות מהם כסף - אבל בסך הכול עוד נוכל. בימים אלה הוא מרצה את עונש המעצר שלו בעקבות הפיאסקו של הפסטיבל. חקירת ה-FBI מצאה אותו אשם בהונאה, לאחר ששכנע משקיעים שונים להשקיע בפסטיבל עשרות מיליוני דולרים על סמך הפרזה בשווי החברה שלו. מקפרלנד נידון לשש שנים בכלא.
סיפורו מובא ביתר פירוט אצל הולו, משום שהוא גם משתתף בו. היוצרים של הולו חוזרים לילדותו, שם נגלה כי כבר בבית הספר היסודי עסק במעשי נוכלות קטנים. הוא תכנן להיות מארק צוקברג הבא, מן יזם טכנולוגי שישאיר חותם על התרבות. בהתחלה הלך לו לא רע, בגיל 14 כבר הייתה לו חברת סטראט-אפ. אחרי שפרש מהקולג', הוא השיק כרטיס אשראי יוקרתי לצעירים בשם Magnises. הכרטיס נועד להבטיח הנחות ואירועים בערים הגדולות בארצות הברית, אבל כבר אז התגלו סדקים בהבטחות של מקפרלנד כשמועדון החברים הזה הציע כרטיסים למחזמר המילטון, כניסה להופעות של ענקיות כמו טיילור סוויפט וביונסה, אך לא הצליח לקיימן.
הריאיון עם מקפרלנד לא תורם רבות לסיפור, משום שהוא אינו אומר דבר. כאשר מעמתים אותו עם שאלות קשות הוא עונה שאינו יכול לענות מסיבות משפטיות. מקפרלנד לא מראה חרטה או נראה מוטרד ממעשיו. באחד הרגעים הטובים בסרט המראיין שואל אותו אם אי פעם קראו לו שקרן פתולוגי - בתגובה הוא אומר שהוא לא שיקר פעם אחת מאז שהחל הריאיון ומיד אנחנו עוברים דרך כל השקרים שמקפרלנד סיפר בעדויותיו.
עם יציאת הסרט של הולו, נטפליקס קבלו על כך שמקפרלנד קיבל כ-250 אלף דולר בתמורה לריאיון איתו. לטענתם גם הם רצו לראיין אותו, אבל לא הסכימו לסכום השערורייתי שביקש, במיוחד לאור העובדה שמקומיים רבים איבדו כסף בגלל מעשיו ואין זה הוגן שהוא ירוויח עוד כסף מהסיפור. בכלל, מדובר בפרקטיקה מאוד לא מקובלת בקולנוע התיעודי. בתגובה הולו פרסמה טענה אתית משלה - מתברר שחברת Fuck Jerry שהייתה אחראית על הפקת הסרטון הראשון, הפיקה גם את הסרט של נטפליקס.
אז איזה סרט כדאי לראות? אם צריך לבחור סרט אחד אז ידה של נטפליקס על העליונה - אבל לא מן הנמנע שאם תאהבו את הראשון תראו גם את השני (בשלב זה רק באמצעים פיראטיים), ועדיף בסדר הזה.
