כל השבחים מוצדקים: סרטו של גיא נתיב כבש את פסטיבל ברלין
היוצרים הישראליים ממשיכים להפגין נוכחות בפסטיבל ברלין: Skin, סרטו האמריקני של גיא נתיב, כבש את הקהל בעוצמתו, במרכזו ניאו-נאצי שמוצא גאולה. להבדיל, "היום שאחרי לכתי" של נמרוד אלדר, הותיר אחריו שובל של תהיות
היוצרים הישראליים ממשיכים לכבוש את פסטיבל הסרטים בברלין, ואמש (שני) היו אלה Skin של גיא נתיב ו"היום שאחרי לכתי" של נמרוד אלדר. סרטו של נתיב כבר סוקר כאן כשהוצג בפסטיבל טורונטו, ולי לא נותר אלא לצרף את שבחי. סיפורו האמיתי של צעיר ניאו-נאצי אמריקני שחווה גאולה וחוזר למוטב, מוצג בסרטו של נתיב כדרמה עזה המתרחשת בחצר האחורית של אמריקה.
אדוארד נורטון גילם דמות זהה ב"אמריקה X", וקשה להתעלם מהעובדה שדבר לא השתנה באמריקה בעשרים השנים שחלפו מאז. הפעם זהו ג'יימי בל ("בילי אליוט") כנציגה האלים של "העליונות הלבנה" גלוחת הראש, שהתבססה בינתיים באמריקה הטראמפיסטית (כאשר נתקלתי בו זמן קצר לאחר הקרנת העיתונאים, התקשיתי לזהות בצעיר נמוך הקומה והכחוש את הגזען המקועקע שבסרט).
זהו סרטו האמריקני הראשון של נתיב, שסרטו הקצר בעל אותו שם מועמד השנה לאוסקר, וישודר ב"יס" בערב הטקס. הוא מבוסס, כאמור, על סיפורו של אחד, בריון ווידנר, שמתנגש בתחילת הסרט עם חבורה של שחורים המפגינים נגד הגזענות, אך כתוצאה ממפגש עם אם חד הורית לשלוש בנות (דניאל מקדונלד הזכורה מ"פאטי קייקס"), מחליט לנטוש את ערכיו האלימים.
כולי תקווה שסרטו של נתיב ימצא מפיץ ישראלי. הוא מגולל ביעילות סיפור אנושי מבלי להפכו למעשיית מוסר. איני בטוח שהשתכנעתי במהלכיה של הדמות, שיוצאת גם כנגד "משפחתה" המורכבת מצעירים אבודים כמוה שהתקבצו סביב מנהיג גזען – אך הופעתו המרשימה של בל דוחקת כל שאלה של אמינות.
לעוד דיווחים מפסטיבל ברלין:
איך במאי ישראלי מצליח לצלם סרט בטהרן? בסגנון המוסד
פסטיבל ברלין: סרטו החדש של ירון שני לא מאכזב
סרטו של נדב לפיד יתחרה במסגרת הרשמית בפסטיבל ברלין
"היום שאחרי לכתי", סרטו של נמרוד אלדר שחגג אמש את בכורתו במסגרת פנורמה, מציג דמות בעלת מקצוע חריג למדי - וטרינר בספארי. זהו יורם גולן (ותיקי הקולנוע הישראלי ודאי זוכרים את האיש בשם זה, שעמד משך שנים רבות בראש מרכז הסרט הישראלי) – גבר אלמן ואב לבת יחידה, שאירוע דרמטי בתחילת הסרט שולח אותם למסע אל משפחת אשתו המנוחה, ביישוב ליד ים המלח.
כיוון שמדובר בהתרשמות ראשונית הנכתבת זמן קצר לאחר ההקרנה, נציין רק כמה דברים, שנדמים בשלב זה תמוהים למדי. האחד קשור בעבודתו של הגיבור בספארי. אין ספק שזהו עיסוק חריג בנוף הקולנוע הישראלי ובכלל, אבל אלדר (שהוא גם התסריטאי, העורך ושותף להפקה) אינו נדרש אל מקצועו של הגיבור בצורה מעניינת – אלא אם הדימוי של טיפול בחיות בר מורדמות אמור להדהד בסמליותו.
הנקודה השנייה נעוצה בדינמיקה של יחסי אב-בת. מנשה נוי הטוב נדרש רוב הסרט להבעה אחת של ניכור ואפטיות, וזוהר מידן כבתו בת ה-17 ("גיל כפיות הטובה", כפי שזה מכונה כאן) מעצבת אף היא ריחוק רגשי. המלנכוליה שורה על הכול, אך אנו יודעים שהמסע אליו הם יוצאים ישיב אותם חזרה הביתה קרובים משהיו. כיוון שמדובר באיזור ים המלח – יצוץ על הדרך בולען סימבולי שעלול למשוך אל תוכו את הבת, וזה עוד בלי להזכיר את היישוב הקורס כלכלית שאמור לייצג דימוי של מדינה בדעיכה.
מאידך, הצופים הישראלים באולם ודאי רוו נחת לצפות במירי אלוני המצוינת (שלא נצפתה בקולנוע מאז "אהבה אילמת" מ-1982), בתפקיד הסבתא. סמנו אותה בתור מועמדת אפשרית לפרס שחקנית המשנה המצטיינת בטקס פרסי אופיר הבא. הצופים הזרים, לעומת זאת, ודאי משוכנעים שערן נעים הוא השחקן הכי עסוק בקולנוע הישראלי, שכן השוטר-לשעבר מופיע בתפקיד זהה ב"עיניים שלי" ובסרטו של אלדר. עתה, על כל פנים, נשואות העיניים למחר (רביעי) – אז תיערך הפרמיירה העולמית לסרטו של נדב לפיד, "מילים נרדפות", שמשתתף בתחרות הרשמית.
