"אימא, כשאמות - עשי הכל כדי שאף אחד לא ייפגע כמוני"
במשך מרבית חייו יהונתן לוין הדחיק את סוד ההתעללות המינית שחווה כילד. אחרי מותו מסרטן בגיל 35 בלבד, משפחתו החליטה להפוך את סיפורו להצגה ולהגשים את צוואתו - כדי שמי שנפגע לא ישתוק עוד. "אני מצליחה להציל נפשות", מספרת אימו פנינה על הפרויקט שנותן טעם לחייה
שני בחורים צעירים על הבמה, כיפה סרוגה לראשם, אחד מהם לבוש מדי קצין והשני בחולצה גזורה. הם בעיצומו של משחק שחמט, שעד תומו - רק אחד מהם יישאר בחיים. ההצגה "שחמט", שרצה בתיאטרון הסמטה ביפו, הרבה לפני שהיא תיאטרון - היא שליחות, וגם תרופה. תרופה לאם עם לב שבור, לאב שיושב בקהל ורואה איך בנו מתעורר לחיים על הבמה. שניהם יודעים שזה מה שיהונתן היה רוצה, שההצגה הזו היא הגשמת צוואתו. משום שהיא מספרת את הסיפור שלו ומעודדת את מי שעבר חוויה דומה - לא לשתוק עוד.
משפחת לוין היא הארצישראליות בהתגלמותה: בן אחד עורך דין, בן אחד מ"מ בצבא, בת פיזיותרפיסטית, בן רופא - משפחה עם אידיאולוגיה ברורה, פתיחות, הומור, וזוג הורים מכילים ורגישים. והיה גם יהונתן, שנקרא על שם יוני נתניהו. יהונתן עם הג'ינס הקרוע, החיבה לכדורגל וההצטיינות בשחמט, כישרון הכתיבה ולימודי הפסיכולוגיה. והמיגרנות - קשות ותכופות, שתקפו אותו לאורך חייו, ריתקו אותו למיטה ולעתים הסתיימו באשפוז.
פחות משנה לפני שהתגלה בגופו סרטן הכבד הקטלני, ממנו נפטר לפני כשלוש שנים, יהונתן השיל מעליו לראשונה את הסוד הגדול אותו הדחיק במשך מרבית חייו: כשהיה ילד, במהלך חופשה אצל קרובי משפחה, בן דודו פגע בו מינית, יום יום במשך שבוע, השתמש בו כבובת מין, כך סיפר למשפחתו ההמומה. "מבחינתי, הוא רצח אותי בגיל 12", אמר בעדות שמסר במשטרה.
הפוגע שמסתובב חופשי, ד"ר ומרצה בתחומו, הודה במעשים, אבל התיק נסגר מפאת התיישנות. אך על הכאב העז והיומיומי שחשה פנינה, אימו של יהונתן, אין התיישנות וגם לא על האשמה. "אנחנו מרגישים כל כך חרא, איזה מין הורים, איך לא ראינו", היא אומרת וקולה נחנק. "תביני, אנחנו בית פתוח. זה שהורג פרות קדושות, עם המון ציניות, מדברים על הכל. ודווקא אצלי בבית זה קרה. זה גומר אותנו".
"משפחתי היקרה / אני לא ידעתי / אני לא יכולתי לדעת / אתם לא יכולתם / לדעת" - כתב יהונתן במחברת השירים שלו, שלאחר מותו הפכה לספר ובו מונצחים כל כתביו. "אמרתי לו - 'ג'וני, איך זה יכול להיות? איך לא שאלתי?', אז הוא אמר 'אימא, את שאלת 10 פעמים'. מסתבר שהוא הסתיר, לא רצה להכאיב, לא רצה להרוס את המשפחה המורחבת".
אבל הפילוג במשפחה היה בלתי נמנע. "ההורים של בעלי הם יוצאי שואה, קיבוצניקים, אנשים חמים ומחנכים", מספרת לוין, "הבית שלהם היה יותר בטוח משלי, תמיד היו בו שלוש ארוחות מבושלות, שלוש תפילות בבית הכנסת, סבא לימד שחמט ולקחו את הילדים לבריכה פעמיים ביום. ושם זה קרה, בבית הקדוש הזה".
יומיים לפני פטירתו, והוא בן 35 בלבד, אמר לה יהונתן: "אני מכיר אותך, אימא, את עכשיו תדברי עם החברות שלך כל היום בטלפון ותבכי על הילד שנפטר, וכמה את מסכנה וכאובה. אבל תביני, את העולם זה לא מעניין. לכל אחד יש מישהו שהוא איבד. אז תעזבי את זה, תחזרי לחיות חיים שמחים ותמשיכו להיות משפחת לוין המגניבה. אבל תעשי הכל כדי שלא יהיה אדם בתבל שלא יידע מי הפוגע, וכדי למנוע עוד פגיעות כאלה".
במהלך השבעה אנשים באו והלכו, סיפורים ומכאוב עמדו שם בחלל האוויר, ואט אט החלה להירקם תמונה עגומה מול עיניה של פנינה: "אשת חינוך הגיעה לשבעה, פתאום היא התחילה לרעוד, פרצה בבכי, משכה אותי ושיתפה שכשהייתה בת שש נפגעה על ידי אביה". מאז, בערך פעמיים ביום היו אנשים מתכופפים אל הכיסא הנמוך עליו ישבה, "כשתתאוששו, אנחנו רוצים לדבר איתכם'" היו לוחשים באוזנה, חושפים עוד ועוד סיפורים אישיים, והפגיעה האישית תפחה והפכה בעיה קולקטיבית.
"אחר כך אני יושבת עם חברות, ושואלת – 'בנות, יש פה מישהי שאף פעם לא עברה הטרדה או פגיעה? שתיקה. פתאום חברה מתוודה: 'אבא של חברה שלי, כשהיינו ילדות, היה מחבק אותי ודוחף את הלשון עמוק לתוך הפה שלי'. אמרתי - אלוהים, איך אני יכולה לדעת שהבעל שלי, אבא שלי, האחים שלי, הילדים שלי - לא נוהגים אותו דבר? הפוגע הרס למשפחה שלנו את התמימות, אנחנו הופכים להיות חשדנים, פתאום אני אומרת - מה, אני לא יכולה לזרוק מזרונים בחדר ולהשכיב את כל הנכדים שלי יחד, אני צריכה להיות ערנית? כשהילדים שלי שולחים את ילדיהם לגן או לתנועת הנוער אני רועדת מפחד. מי ידע שצריך להיזהר מהשכן, מהמורה, מהמדריך, מבן דוד או מאבא. אני לא רוצה להיות היסטרית, אני רוצה להאמין שרוב האנשים טובים".
מיד בתום השבעה פנינה, מפיקת סרטי זיכרון במקצועה, גמלה בלבה להעלות את סיפורו של יהונתן על הבמה. היא החלה ללמוד מחזאות, ומצאה את עצמה כותבת במרץ את סיפורו של בנה. המשפחה גייסה כסף להצגה דרך פרויקט הדסטארט, חברה לבמאי יקיר אליהו וקנין, ולצוות של ארבעה שחקנים: אורי פנירי - המגלם את יהונתן, אילנה קיויתי דאבנפורט בתפקיד האם, ארז קנטור בתפקיד האח ונופר אילדיס כפסיכולוגית. כל הדמויות בהצגה נושאות שמות אחרים, אבל הסיפור של יהונתן כולו שם - מהסבל, דרך גילוי הסוד, ועד ההתמודדות עם המחלה והסוף הטראגי. בקהל, קולות הבכי הבוקעים מאחת השורות חותכים את השקט.
"זה סוחט, אבל גם נותן המון טעם לחיים", אומרת פנינה. "פעם מישהי פרצה בבכי וברחה בריצה באמצע ההצגה. זה היה מטלטל. מיד אחרי כל הצגה מתקשרים אליי. הרבה פעמים באים אלינו צעירים שראו את ההצגה וחולקים את הסיפור שלהם. אני חושבת שהסיבה היא שאנחנו משפחה ארצישראלית קלאסית, יעני המשפחה הטובה והיפה, וברגע שזה קרה אצלנו, הם מרגישים שגם להם מותר. כשאני רואה את כמות החבר'ה שאני מעבירה למרכזי סיוע והגנה ולמטפלים, אני יודעת שבזכותנו הם פתחו את הסיפור שלהם ובשבילי זה וואו, אני מצליחה להציל נפשות".
"אבל פתאום אתה מגלה איזה עולם חרא זה, מי הנפגעים ומי הפוגעים. זה כמו תקרה שנופלת על הראש. היום אני יושבת לארוחת ערב עם חברים ואני כבר לא יודעת, לא בטוחה"
"בשני מקרים התקשרו אלי ואמרו 'אני אימא של גם וגם'. לא קלטתי מה זה 'גם וגם' - זה כשהבן פגע בבת. לא הכרתי מושג כזה. מישהי אמרה שהיא ישבה באחת ההצגות עם הבת שלה וניסתה ללטף לה את היד. הבת שלה העיפה לה את היד, כמו לומר 'איפה היית כשזה קרה?'".
עם נחישות גדולה, משפחת לוין הצליחה להזיז הרים, ובעזרת חברות כנסת הוסיפו לפני כשנה תיקון לחוק ההתיישנות - אם עד כה ההתיישנות לא חלה על פגיעה מצד אב, אח או דוד, כעת גם על פגיעה שביצע בן דוד היא לא תחול. "לנו וליהונתן זה לא יעזור כי זה לא חל רטרואקטיבית, וזה גם לא חל בשמיים", אומרת פנינה, "אבל יש צדק סוף סוף. ואת זה עשינו אנחנו, משפחת לוין הקטנה, זה מה שמלמד אותנו שכמה שאנחנו אנשים קטנים, אם אתה נורא רוצה אתה יכול להילחם ולשנות".
בדיעבד, את יכולה להצביע על אורות אדומים? סימנים שעשויים לאותת שאדם נפגע מינית?
"יש רשימה של דברים. למשל מיגרנות קשות כמו שיהונתן עבר זה אור אדום. אם ילד יורד בלימודים, נהיה אגרסיבי, מתחיל להזניח את עצמו, לובש בגדי חורף בקיץ. יהונתן גידל שיערות כדי להסתיר את הפנים, אם ילד משמין בצורה קיצונית - יש אנשי מקצוע שיודעים להצביע על זה. אני כן אמרתי שזה שיהונתן הולך עם שיער ארוך כמו ישו זה משהו, ומסתבר שכן שאלתי אותו, אבל כנראה לא שאלתי נכון. הוא הדחיק ברמה כזו, שאפילו בטיפולים פסיכולוגיים של שנים זה לא עלה. רק צריך לדבר על זה, ברגע שמדברים על זה, בגן ובבית הספר - הילד לא מתבייש. הבושה, בעיקר אצל בנים, הרבה יותר חמורה וחריפה".
איך היחס לנושא במגזר הדתי-לאומי?
"יש השתקה, או יותר מכך - השקטה. גישה של תעשו שקט, לכו לפסיכולוג, תטפלו, יהיה בסדר, בסוף הוא יתחתן והכל יהיה בסדר. חייבים להעניש את המשתיקים. זה עוד יותר מרגיז אותי".
וישנו גם עניין האמונה, שהקרקע כולה נשמטת תחתיה אחרי טראומה כזו. "יש לי כסאח עם אלוהים", אומרת פנינה, ובאותה נשימה מודה: "אבל אני גם לא יכולה בלעדיו, לא יכולה בלי להאמין. אני דואלית. עצבנית עליו אבל גם מאמינה. ההצגה הזו היא חתיכת נס מבחינתי".
"מרגיש לי שיש לאלוהים ייסורי מצפון בנוגע אליי, אז הוא כל הזמן זורק לי סוכריות. 'הייתי רע אלייך אז עכשיו תתפנקי'. אבל בדמיוני אני רואה את יהונתן יושב רגל על רגל עם הג'ינס הקרוע, על היד של הקדוש-ברוך-הוא, ואומר לו 'עכשיו תחזק אותה'".
"שחמט" תציג בתיאטרון הסימטה ביפו ב-31 במרץ וב-15 באפריל
