הישג קולנועי: סרטו של נדב לפיד זכה בפרס דב הזהב
סרטו של נדב לפיד "מילים נרדפות" זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ברלין. הסרט עוסק בצעיר ישראלי שעוזב לצרפת ומנסה לשכוח את מוצאו, והוא מבוסס על חוויותיו של לפיד. את הזכייה הקדיש לאימו, ערה לפיד, שהלכה לעולמה במהלך עריכת הסרט. זוהי הפעם הראשונה שסרט ישראלי זוכה בפרס היוקרתי
היסטוריה בפסטיבל ברלין. סרטו של נדב לפיד, "מילים נרדפות", זכה בפרס דב הזהב לסרט הטוב ביותר בטקס הנעילה שהתקיים הערב (שבת). את הפרס העניקו לו נשיאת חבר השופטים ז'ולייט בינוש ומנהל הפסטיבל היוצא, דיטר קוסליק.
הסרט עוסק בצעיר ישראלי שעוזב את ישראל לאחר שירותו הצבאי ומנסה להשתלב בפריז מבלי לדעת את השפה ועם התכחשות מלאה למקום ממנו הוא בא. עלילתו מבוססת על חוויותיו האישיות של לפיד ומככבים בו טום מרסיה ולואיז שבילוט. כבר עם הקרנה הבכורה שלו בפסטיבל נשמעו שבחים רבים ונכתבו עליו ביקורות טובות. אתמול הסרט גם זכה בפרס איגוד המבקרים העולמי "פיפרסקי".
פסטיבל ברלין נחשב לאחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם לצד ונציה וקאן, ומדובר באחד ההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי ובפעם הראשונה שישראל זוכה בפרס הנכסף.
בנאום התודה שלו הזכיר לפיד הנרגש את "השותפה האמנותית האינטימית שלי", אמו ערה ז"ל, שערכה את הסרט בתקופה בה נאבקה במחלת הסרטן והלכה לעולמה לפני השלמתו. עוד אמר כי הוא יודע שהסרט פרובקטיבי ושייתכן שלקהל הישראלי יהיה קשה לעכלו: "אולי בישראל יגדירו אותו כסקנדל. אני יודע שיש בוודאי אנשים בצרפת שיראו בו שערורייתי. אבל בשבילי הסרט הזה הוא חגיגה גדולה, אני מקווה שגם חגיגה גדולה של קולנוע. ואני מקווה שאנשים יבינו שזעם וכעס ועוינות ושנאה הם רק בין אחים ואחיות, והם נובעים מקשר חזק ורגשות רבות עוצמה".
בסרטון ששחרר עם הזכייה, ציין לפיד הנרגש את המעמד. "אני לא כל כך מבין את משמעות הזכייה הפנומנלית הזאת. בטח עוד כמה ימים אלך ברחוב ורק אז אבין ואקפוץ משמחה. הסרט הזה הסב לי אושר אינסופי וכאב אינסופי. הצילומים שלו היו מופלאים, העריכה שלו הייתה גיהנום. ערכתי אותו עם אימא שלי, ערה לפיד, כשהיא חולה במחלה סופנית וזה הפך למירוץ בין העריכה של הסרט למוות - והמוות ניצח. היא מתה לפני שהיא הספיקה לגמור את עריכת הסרט".
"כמובן שאנשים אומרים 'בטח היא מסתכלת למעלה ורואה', אני לצערי הרב לא מאמין שהיא מסתכלת מלמעלה, אבל אם יש מקום שבו אני יכול לראות אותה זה בדיוק בסרט, בשוטים, בקאטים שהיא עשתה ולא עשתה. זהו, עכשיו אלו רגעים נפלאים ומחר החזרה לישראל, ואני מקווה שקודם כל ולפני הכול, הישראלים ישבו בבתי הקולנוע ויראו על המסך את הסרט הזה כי הכול נעשה בשבילם ועליהם".
במסיבת עיתונאים שקיים עם הקרנת הסרט מוקדם יותר השבוע, סיפר לפיד את סיפורו האישי, עליו מבוסס הסרט: "נחתתי בשדה התעופה שארל דה גול בלי לדעת צרפתית בכלל, ועם תשוקה לחיות ולמות בפריז ולהפסיק להיות ישראלי ולהפוך לצרפתי. הפסקתי לדבר בעברית, וסירבתי לומר אפילו מילה אחת. התחלתי למלמל מילים נרדפות בצרפתית, בעודי משוטט ברחבי פריז".
כשנשאל לפיד, שכידוע שב לחיות בישראל, לגבי הגירת צעירים ישראלים לברלין כיום, הוא השיב: "לאור המצב הפוליטי כעת בישראל, יותר מפתיע אותי שיותר צעירים ישראלים לא עוברים לחיות באירופה. אני לא חושב שהסרט שלי הוא פוליטי. הוא מדבר על זהות. אני ישראלי ואני מדבר על החוויה-ההתנסות הישראלית. לסרט אין מפלגה פוליטית, הוא לא מצביע בבחירות והוא לא מאמר דעות. הסרט מדבר על המציאות הכאוטית של חיינו. זה לא סרט ימני או שמאלני. הסרט שלי מכיל ביקורת על ישראל אבל גם חיבור גדול".
את "מלים נרדפות" הוביל המפיק הצרפתי המהולל סעיד בן סעיד, שעבד בעבר עם דיוויד קרוננברג, פול ורהובן ורומן פולנסקי, והפעם לקח תחת חסותו את לפיד. הפקת הסרט התרחשה ברובה בצרפת. את התסריט לסרט כתב לפיד ביחד עם אביו, הסופר חיים לפיד. הסרט הופק בחברת "פאי סרטים" של אסנת הנדלסמן קרן וטליה קליינהנדלר ו-Komolizen Film.
גם סרטיו הקודמים של לפיד זכו לשבחים ולהערכה בפסטיבלים ברחבי בעולם. כך למשל סרטו "השוטר" זכה בפרס בפסטיבל לוקרנו ו"הגננת" הוקרן בפסטיבל קאן וזכה לשבחים ואף לרימייק אמריקני. לצד העצב על אימו המנוחה, ללפיד נולד בן בכור לפני מספר חודשים עם בת זוגו השחקנית נעמה פרייס.
הבמאי שמוליק מעוז, שסרטו "לבנון" זכה באריה הזהב בפסטביל ונציה לפני עשור, הגיב ל-ynet על ההישג הקולנועי של לפיד: "שמחתי בשביל נדב, ידידי. הוא יוצר נועז ומקורי, נוקב ופואטי, שהולך אם האמת האמנותית שלו בלי למצמץ ועושה קולנוע מזוקק. אני מאחל לו שיתענג על הרגע המסחרר, יחזור הביתה, ויכתוב את הסרט הבא שלו כאילו שזה סרטו הראשון. אזהרה: אין גרוש בפרסים הגדולים. לעדכן את הסביבה שאתה לא מיליונר".
מלבד הזכייה של לפיד היה זה פסטיבל מוצלח לקולנוע הישראלי, כשארבעה יוצרים נוספים הציגו את סרטיהם. יובל אדלר הציג במסגרת הרשמית את סרטו "המורה לאנגלית", וגיא נתיב את Skin, ירון שני את "עיניים שלי" ונמרוד אלדר את "היום שאחרי לכתי" במסגרת פנורמה היוקרתית.
בתחרות הרשמית השנה השתתפו 16 סרטים. בפרס הגדול של חבר השופטים, דב הכסף, הוענק לפרנסואה אוזון על סרטו By The Grace of God, העוסק בניצול מיני של ילדים על ידי כמרים קתוליים. בפרס השחקן המצטיין זכה וונג ג'ינצ'ון הסיני על הופעתו בסרט So Long, My Son העוסק בזוג הורים המגיעים לבקר את בנם בעיר הגדולה. בפרס השחקנית זכתה יונג מיי על הופעתה באותו סרט.
פרס הבימוי ניתן לאנגלה שאנלק האוסטרית על סרטה I was at Home, But על בן השב הביתה אחרי שבוע של היעדרות. בפרס התסריט זכו מאוריציו בארוצי, קלאודיו ג'ובאנזי ורוברטו סאביאנו האיטלקים על Piranhas. בפרס על תרומה אמנותית יוצאת דופן זכה רסמוס וידאבק על צילום הסרט Out Stealing Horses הנורווגי, ובפרס על הישגים מיוחדים זכתה נורה פינגשיידט על הסרט System Crasher על ילדה בעלת הפרעה התנהגותית.
