מאיפה הכסף? המחאה נגד התורם למוזיאון: חדשות האמנות

מאיפה הכסף?

עד כמה צריך לעניין אותנו מקור הכסף של פילנתרופים שתורמים למוזיאונים ומעשירים אותם ביצירות נהדרות? זו השאלה שעלתה לכותרות לאחרונה בהתייחסות למשפחת סאקלר, שתרמה מיליארדים בחמשת העשורים האחרונים לבניית אגפים במוזיאונים רבים, בהם הלובר, הרויאל אקדמי, מוזיאון הסמיתסוניאן, המטרופוליטן והגוגנהיים.

המחאה נגד סאקלר בגוגנהיים(צילום: רויטרס)

ארתור סאקלר, פסיכיאטר יהודי, עשה את הונו משיווק תרופות, והיה חלוץ בתחום. יחד עם שני אחיו (רופאים גם הם), רכש בשנות השמונים חברת תרופות האחראית לייצור אוקסיקונטין - תרופה ממשפחת האופיאטים לשיכוך כאבים ואחת התרופות הממכרות ביותר בתחום. בשנות התשעים יצרני תרופות הטעו את הרופאים באשר לרמת הסיכון להתמכרות לאופיאטים וכך עודדו את צריכתם, וכיום ארצות הברית מצויה במשבר גדול של התמכרות לאופיאטים, בממדי מגיפה. נאן גולדין, אמנית אמריקאית, חשפה לפני שנה את סיפורה האישי שכלל התמכרות קשה לאוקסיקונטין. היא ייסדה את P.A.I.N - תנועת מחאה שמטרתה לעורר מודעות לאחריות של הסאקלרים למגיפת האופיאטים, תוך ניסיון לגרום לצאצאיהם לקחת אחריות ולתקן את העוול באמצעות השקעה במחקר.

בשבוע שעבר גולדין אירגנה אירוע מחאה בגוגנהיים בניו יורק, שבו נזרקו לתוך החלל המרכזי במוזיאון אלפי פתקים שדימו מרשמים לאוקסיקונטין. הפתקים התפזרו כמו קונפטי ועל הרצפה נשכבו מפגינים רבים.

למרות פעולות המחאה, רק 41 אלף אמריקאים חתמו עד כה על העצומה התובעת את אחריותה של משפחת סאקלר למגיפת האופיאטים. אולי מתוך הערכה לפילנתרופיה של המשפחה ואולי בגלל שיש עוד חברות רבות המייצרות משככי כאבים.

לטורים נוספים של דבי לוזיה ב-ynet

בינה מלאכותית במוזיאון

שוד האמנות המטופש שהצחיק את רוסיה

מניפסטו

האמן הגרמני יוליאן רוזפלדט אסף עשרות מניפסטים ויצר מהם 13 קולאז'ים של טקסט, במעשה אמנותי שמזכיר קצת את מעשה החיתוך וההדבקה של כריסטיאן מרקלי ביצירת המופת שלו ״השעון״. אלא שב״מניפסטו״ (2015), מדובר במילה המדוברת במיצב קולנועי רחב ממדים. האמן קבע שלושה כללים לגבי יצירתו: כל המונולוגים (חוץ מאחד) יוגשו על ידי נשים, ושחקנית אחת תגלם את כל הדמויות.

מתוך "מניפסטו"(©JulianRosefeldt)

השחקנית המדהימה קייט בלנשט מציגה את 13 המונולוגים על מסכים הפועלים במקביל באולם אחד. למרות מה שאולי היה מצופה, אין קקופוניה של סאונד. העובדה שניתן לראות כמה מסכים במקביל דווקא מעצימה את החוויה מפני שהדמויות שבלנשט משחקת כה שונות. לפעמים קשה בכלל לזהות שזו היא. כל אחד מהסרטונים הוא באורך 10 וחצי דקות. ולחשוב שכל זה צולם ב-12 יום בלבד. 

הניצחון על השמש

הדרך למניפסטו עוברת דרך עוד תערוכה מרתקת במוזיאון ישראל, העוסקת גם היא באוונגרד, במקרה זה - הרוסי. האוצרת טניה סירקוביץ׳ הרכיבה מלאכת מחשבת שקצרה היריעה מלתאר. במשך כמה שנים היא אספה יצירות אמנות משלוש תקופות מכריעות בהיסטוריה הרוסית: המהפכה הבולשביקית ב-1917, מותו של סטאלין ב-1953 והתפרקות ברית המועצות ב-1991. התוצאה היא תערוכה עשירה ומעניינת - "הניצחון על השמש".

האוצרת טניה סירקוביץ' על רקע יצירה מתוך "הניצחון על השמש"(צילום: דבי לוזיה)

קשה להאמין שרוב היצירות בתערוכה זו נשמרו במחתרת במשך עשרות שנים, בזמן שאמנות מגוייסת לתעמולה הסובייטית הייתה האמנות הלגיטימית היחידה. יצירות רבות שרדו בגלל שהוברחו לארצות אחרות באירופה וחלקן נשמרו במרתפים של מוזיאונים פריפריאליים. אגב, ההשראה לתערוכה הגיעה מאוסף מקומי - של האמן הישראלי מיכאל גרובמן, שהיה עצמו חבר בתנועת המחאה של שנות השישים.

שם התערוכה הושאל משמה של האופרה האוונגרדית הראשונה ב-1913, לה עיצב האמן קזימיר מלביץ׳ את התלבושות. השמש מסמלת את הקומוניזם ואת העולם הישן. מלביץ׳, שידוע בעיקר בזכות הקוביה השחורה שלו, המסתירה כביכול את השמש, השפיע רבות על האמנות הרוסית של המאה העשרים, דבר הניכר לכל אורך התערוכה. טיפ: כדי להפיק את המיטב מהתערוכה, רצוי לקחת הדרכה או להיעזר במדריך שמע.

לגיטימיות של נוף

עוד תערוכה מומלצת בירושלים מחכה במוזיאון לאמנות האיסלאם - תערוכת הצילום של יעקב ישראל "לגיטימיות של נוף" (אוצר ד״ר מארק לונג). התערוכה עוסקת בסוגיות חברתיות-פוליטיות שמשפיעות על חייהם של מי שגר בירושלים. ישראל, שאף נולד בעיר, מצלם כפרים ערביים מאז שסיים את בצלאל ב-2002. אז הוא נתקע על כביש 443 בשיא האינתיפאדה, והבין שהכפרים בצידי הדרך הפכו שקופים, בגלל שהם מסמלים את האיום הגדול ביותר על כל ישראלי. האזרח הפשוט לא מבדיל בין הכפרים ותושביהם. עבורו, כולם מהווים מקור לפחד. בתערוכה זו, הצלם מכריח אותנו להסתכל עליהם, ובאופן מפתיע, דרך עדשת המצלמה שלו, הם מאבדים את הפן המאיים.

מתוך התערוכה "לגיטימיות של נוף"

ב-2006 ישראל עשה מרתון של צילומים כשהחלו לבנות את החומה. בפרספקטיבה של זמן הוא הצליח להנציח תמונות רבות שהיום לא ניתן לראות בגלל החומה שמסתירה את הנוף מאחוריה. התמונות צולמו במצלמת 8x10 אינץ׳ בחשיפות של חצי שעה. העדשה הגדולה מאפשרת חדות שהיא מעבר למה שהעין האנושית מסוגלת לקלוט. הנגטיב עובר סריקה והדפסה דיגיטליים. הדפסת התמונות הגדולות (2.2 מ׳) על טפט (באיכות מוזיאלית) ללא צורך בזכוכית, מאפשרת מבט בלתי אמצעי וקרוב, כאילו מבקש מהצופה להתקרב ולהסתכל ממש בעיון בניגוד מוחלט למה שהוא רגיל לעשות, ולהתמודד עם הפחד.

בהשראת התערוכה נערכים סיורים, הקרוב בהם עם העיתונאי אליעזר יערי. כל הפרטים כאן.

הכותבת היא חוקרת תרבות, וכותבת על אמנות מדי שבוע