משמיצים את ישראל בקולנוע? זו ההסברה הכי טובה שלנו
הזכייה של נדב לפיד בפרס דב הזהב והתגובה הפושרת של שרת התרבות מירי רגב, מעלים מחדש את הדיון על מימון הקולנוע הישראלי. אבל אם אנו מעוניינים בתעשייה שכזו, עלינו לתמוך דווקא בסרטים שמראים את ישראל המורכבת והמצולקת - זוהי ההסברה הכי טובה שלנו. טור דעה
במוצאי שבת האחרונה נשמעו צלילי התקווה במהלך טקס הפרסים בפסטיבל ברלין. התרחיש הסוריאליסטי הזה קרה במעמד הזכייה של נדב לפיד בפרס דב הזהב
היוקרתי כשברקע מוקרנת סצנה מסרטו הפרובוקטיבי "מלים נרדפות" - בה בחור ישראלי מפזם את ההמנון הלאומי כמפגן לאומי אלים באוזני נוסעי המטרו בפריז. כך, במקרה או שלא, נכרכו המסרים החתרניים והאירוניים מהסרט במעמד הטקס. מירי רגב לא הייתה שם כדי לזנק על הבמה ולחבק אותו עם דגל ישראל. היא שהתה באותו הזמן הרחק משם בתאילנד, בעיצומה של חופשת בטן גב, אחרי הפריימריז וכחודש וחצי למנאייק – הבחירות, שמסמנות כנראה את סוף כהונתה כשרת התרבות. הפעם היא העדיפה להתעלם מההישג האדיר של הבמאי הישראלי, והסתפקה בתגובה רפה מטעם המשרד שלה שהגיעה באיחור צורם.
"אנו מברכים את היוצר נדב לפיד על הזכייה היוקרתית בפסטיבל ברלין. זו עדות נוספת להצלחת הקולנוע הישראלי, מעמדו ויוקרתו בעולם", נכתב בחלק המפרגן, ואיתו איום על תנאי: "עם זאת, איש מאנשי המשרד לא צפה בסרט ואין לנו את הידיעה אם הסרט מעלה סוגיות שיש בהן כדי לפגוע במדינת ישראל סמליה וערכיה. אנו מקווים שאכן מדובר בסרט שגם אם יש בו ביקורת, הוא עולה בקנה אחד עם החוק הישראלי".
אבל לא היה צריך לטוס לברלין כדי לקבל רשמים מהסרט. הקליפים ששוחררו על ידי היח"צ אינם אינם מהווים תשתית לניתוח מעמיק של "מלים נרדפות" שזכה לשבחי הביקורות, אולם לבטח די בהם כדי להתגרות ולהרגיז. הבדיחה על חשבון ההמנון הלאומי כפי שהוקרנה בטקס, או המונולוג של הגיבור על מולדתו "הנבזית, גסה, נבערת, אידיוטית" כפי שהופיעה בסצנה אחרת, בוודאי היו אמורים להדליק נורות אזהרה אצל "איש מאנשי המשרד" - המנכ"ל, ראש מדור קולנוע, הדובר, המזכירה, המאבטח, או השרה עצמה. ובכל זאת, בניגוד להרגלה רגב שומרת מרחק מהשערורייה - אולי בגלל שהיא עייפה, אולי בגלל שאוטוטו הקדנציה של מסתיימת, או אולי שבניגוד ל"פוקסטרוט" מי שמפיץ את "מלים נרדפות" הוא משה אדרי חביבה? אין לדעת.
מדינת ישראל לא צריכה לממן תעשיית קולנוע שתאפשר לנו להתענג על עצמנו מול המראה. אם יש סיבה ממסדית להקצות משאבים ליוצרים, היא הצגת הפנים שלנו לעולם. החשיפה של הצלקות, הקמטים, פצעי הבגרות והשריטות בלי בוטוקס הופכת את הפנים הישראליות ליפות יותר בחו"ל, אמיתיות לפחות. זוהי התעמולה המוצלחת ביותר של ישראל בתפוצות. דווקא בגלל הביקורת הנוקבת. בניגוד למסבירים והשגרירים למיניהם שמכלים כספי ציבור כבירים על מסעות יח"צ מזויפים ללא תוצאות, לפחות מבחינה תרבותית, העולם רואה את ישראל כמדינה נאורה עם חופש ביטוי ויצירה – בזכות סרטים כמו "פוקסטרוט" ו"מלים נרדפות".
שירת התקווה בסצנה מתוך "מילים נרדפות"
תגובה זו משקפת את פנטזיית "חוק הנאמנות בתרבות" של רגב שהתנפצה למזלנו. חוק שהיה מקנה ל"איש מאנשי המשרד" את הרשות להכריע על פי חוות דעתו ושיקוליו האידיאולוגיים איזה סרט פוגעני ואיזה לא. מאיזו הפקה יש לשלול תקציב מראש או לקנוס בדיעבד, ומאילו לא.
את ההתנהלות הזו כבר ראינו בתקדים "פוקסטרוט", בו "מישהו" שצפה בסרט דיווח ל"איש מאנשי המשרד" על סצנה סוררת ביצירתו המורכבת של שמוליק מעוז. האדם מאחורי ביקורת הקולנוע הלא מלומדת הזו נשאר אלמוני, אך היא עלתה לאישורה של רגב, ובקעה מגרונה כהשתלחות פרועה המונעת משאיפותיה הפוליטיות. משום מה הפעם "איש מאנשי המשרד" לא הטריח את עצמו לצפות ב"מלים נרדפות" בברלין. אולי בגלל שבניגוד לקאן השמשית אליה נוהרים אנשי המשרד בהמוניהם, בירת גרמניה היא יעד שגרתי וזול. וחוץ מזה, קר שם מאוד.
נדב לפיד זוכה בדב הזהב בפסטיבל ברלין (צילום: AP)
רגב מבחינתה מתגאה שהגדילה את תקציב הקולנוע, אבל עומדת על זכותה המדומיינת להכריע באיזה הפקות להשקיע ובאיזה לא - על פי העדפותיה. בעיני רוחה יש להפיק סרטים הירואיים המהללים את המדינה ואת צה"ל וגורמים לכולנו שביעות רצון וביטחון בצדקת דרכנו. בברית המועצות של פעם ובמדינות ערב של היום, יצירות מהזן הזה ידועות כפרופגנדה. בדמוקרטיות שישראל מעוניינת להידמות אליהן, סרטי תדמית כאלה מתקבלים בבוז מצד המבקרים והקהל. כך למדו בצרפת, גרמניה, בריטניה ואפילו בארצות הברית. בניגוד לסרטי גיבורי על, סרטים על גיבורים לא מצליחים בימינו בקופות. בסין אגב דווקא כן.
יש צרכים דחופים יותר מלממן את קולנוע הישראלי, ורבים תוהים (ובצדק) מדוע המדינה צריכה לתמוך בשיגעונות האישיים של במאים אלה או אחרים. אבל בהתחשב בשוק המקומי המוגבל, והיעדר כסף פרטי שמושקע בו, אין ברירה: אם אנו מעוניינים בתעשיית קולנוע כחול לבן, הממשלה חייבת לתמוך בה, כמו ברוב מדינות העולם. אז למה אנחנו צריכים תעשיית קולנוע משלנו? לא בשביל להגשים חלומות של הבמאים החיים בסרט שבינינו, גם לא כדי להעשיר את כיסי המפיצים שלהם. ככל שמדובר באינטרס שלנו כציבור, יש צורך בסרטים שמשפרים את תדמיתה של ישראל על מסכי הקולנוע בניו יורק, פריז וטוקיו – לא כתעמולה בומבסטית מזויפת, אלא כיצירה עשירה ומגוונת, שאינה מתעלמת מנושאים פוליטיים בעייתיים שהחברה הישראלית מנסה להדחיק.
על פי תפיסת רגב ומשרדה, ספק אם לפיד, מעוז ויוצרים ביקורתיים אחרים היו זוכים לתמיכה וזאת בגלל היותם לא נאמנים, ולא ממושמעים. אבל דווקא קולנוענים אלו הם המביאים - לא פעם בניגוד לרצונם – להאדרת הדמוקרטיה הישראלית בזירה הבינלאומית. הנושאים הנפיצים והעיבוד המורכב שלהם דחפו להצלחה גם את נציגינו לאוסקר "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן, "בופור" של יוסף סידר, ו"עג'מי" של סקנדר קופטי וירון שני, או "שומרי הסף" של דרור מורה.
שמוליק מעוז זוכה באריה הכסף בפסטיבל ונציה(צילום: epa)
בקשתו"ם, אגף קשרי תרבות ומדע של משרד החוץ, מבינים זאת ופועלים לקידום סרטים כאלו ואחרים מסביב לגלובוס, למרות התוכן הפוליטי שלהם. זהו חוד החנית במלחמה הקשה ב-BDS, העושה ככל יכולתו כדי לבטל את הלגיטימיות של ישראל בעולם. הארגונים הללו ניצבים נבוכים מול יוצרים ישראלים, שיכולים לבטא ביקורת עצמית בחסות המדינה וזוכים לתהילה עולמית. הפעילים הפרו-פלסטינים ניצבים במלכוד כשהם קוראים להחרים אותם, בדומה למה שקורה במשרד התרבות שלנו.
בתמונה הגדולה, תשומת הלב שהסרטים הפוליטיים מעוררים מיטיבה עם ישראל. אבל שרת תרבות שבויה בתשומת לב לעצמה. היא פונה החוצה לנפוש בתאילנד או לרקוד בטיימס סקוור, בעודה קורצת פנימה לקהל מעריציה. המתקפה שלה על בכירי הבמאים המקומיים מהדהדת מעבר לים והרושם הוא עגום, וגם זוכה לסיקור שלילי מצד כתבי ומבקרי הקולנוע בעולם. קרנה של מעצמת הקולנוע הישראלית בירידה, ובריחת המוחות בעיצומה. התערבות הממסד מזכירה לרבים את המצב ברוסיה של פוטין שמשתקת את היוצרים החתרניים שבה, או איראן שלעתים אף אוסרת אותם. וכך גם במקרה של ישראל, בסופו של דבר חיבוק הדב של משרד התרבות פוגע במדינה אפילו יותר מאשר ביוצרים.
נדב לפיד זוכה בדב הזהב
צילום: AP
מומלצים
