ביקורת ספר - "והלב הולך אחרון": מרגרט אטווד מצדיקה את מעמדה כנביאה

סטן ושרמיין, זוג צעיר ונורמטיבי עם רקע נמוך ואופק בינוני, חשבו שהאהבה תנצח את המשכנתה ואז, "כל המערכת קרסה, טריליוני דולרים שנמחו מהמאזניים כמו אדים מחלון". כרוניקת ההידרדרות הכלכלית והנפשית שלהם מפחידה: המשרה הנוספת, העבודות הזמניות המשפילות, מכירת הרהיטים בזה אחר זה, החיסכון בדלק ובחשמל - עד שהם נאלצים לעבור להתגורר בהונדה שלהם ולהעמיד פנים שיש להם כתובת, כדי שיוכלו להמשיך לחפש עבודה.

אמריקה הסוגדת לכבישים מציעה עדיין את הרכב כאופציה, אבל מחוץ לחלונות המכונית אורבים הוונדליסטים שרק מחכים לרוצץ לך את הגולגולת ולקחת לך את האוטו, בשעה שהעולם הוא "ערימת גרוטאות מרקיבה". בעומדם על עברי פי-פחת, מסריחים ואבודים, על סף זנות או התאבדות, נתקלים סטן ושרמיין בהצעה שאי-אפשר לסרב לה, ואכן, רובנו לא מסרבים לה: לוותר על חירותם בתמורה לנוחות חומרית. תשדיר שמשובץ בין תוכניות ריאליטי פונה ישר ללב שלהם: "היו לכם חלומות אחרים, מגיע לכם יותר", ומזכיר ש"בחירויות הפרט אי אפשר לקנות במכולת".

היזהרו מאנשים שחולמים על מצעים תואמים. מרגרט אטווד(צילום: רויטרס)

הזוג הצעיר חותם על חוזה לכל החיים ונכנס לגור בעיירה המסוגרת, או למעשה בניסוי האנושי הנקרא "אסימילציה". העיירה מציעה הכשרה במקצועות מרגיעים כמו אופה או שרברב וגם בתים יפים עם כריות פרחוניות. אבל אסימילציה היא עיר כפולה: בליבה יושב כלא פוזיטרון, שהוא יחידה כלכלית יצרנית (שמסתירה כמובן סוד גדול). כל אזרח חי חודש בביתו היפה וחודש בכלא, שגם הוא די סבבה יחסית למה שקורה בחוץ. העסקה מציעה חיסכון, יצרנות, צנרת טובה, ביטחון כלכלי וחברה מפוקחת, שבה פושעים נענשים כמו שצריך. האין זה מה שכולנו רוצים?

קראו את הפרק הראשון מהספר

מרגרט אטווד: "אני קמה בבוקר - ושותה קצת דם"

למרגרט אטווד של אחרי "סיפורה של שפחה" (הסדרה; הספר יצא ב־1985) יש מעמד של נביאה, וכמו נביאים פופולריים רבים לאורך ההיסטוריה, גם המסרים שלה אפקטיביים ולכאורה פשטניים. פתיחת הספר מצמיתה ומדויקת, בדיוק בגלל ההיסט הזעיר אך הקריטי שאטווד עושה מהמציאות המוכרת לנו. זה מדע בדיוני מעמודי החדשות, כשהתהומות האורבות לגיבורים פעורות ממש לרגלינו. מצעירונת שחולמת על בית בכפר ו־2.6 ילדים, שרמיין הופכת לרוצחת בשירות השלטון, כשמעשי ההרג שלה מכונים "הליך". היזהרו מאנשים שחולמים על מצעים תואמים, רומזת אטווד. כמו עולמות מלאכותיים דומים בספרות ובקולנוע, גם אסימילציה - במוצהר ובתכנון שליטיה - היא בעצם שיקוף של שנות ה-50 באמריקה, שבהן הסגידה לתרבות חומרית, לסדר ולקדושת המשפחה תוחזקו על ידי האיום מפצצת הגרעין. במקביל מתחזקת תקשורת ההמונים ומתמסד מעמדה של הטלוויזיה, המקלט השולט. למעשה, מאז ועד היום, פרט להתקף אפילפטי קצר בשלהי הסיקסטיז, לא הצליח המערב לצאת מהכלא שברא לו ומתחושת הזיוף הנצחית הנלווית אליו.

סאטירה טובה יכולה לסכם ברפליקה אחת מצחיקה עשרות מאמרים כבדי ראש של חוקרי תרבות. "והלב הולך אחרון" בהחלט מספק את הסחורה. אטווד משפריצה בחדווה אל תוך הרומן החדש שלה כל פן קלוקל של התרבות הצפון-אמריקאית: מתוכניות ריאליטי ועד ניו-אייג' בשקל, מפדופיליה ועד חקייני אלביס, ואפילו צוחקת על עצמה ועל ספרים שעושים מהם "מיני-סדרה ל־HBO" - מה שבטח יקרה גם עם הספר הזה. זה ילדותי, זה לא אנין, זה מוגזם, אבל רוב הזמן זה כיף גדול.

שני עמודים אל תוך החיים באסימילציה עובר הרומן מהפך למחוזות תמוהים של קומדיה רומנטית שובבה. התוצאה היא פיליפ ק' דיק פוגש הצגת בידור נוסח "אשתי, גרושתי והמאהב שלה", או מחזה של מולייר בכיכוב רובוטים ובדירוג R (זה לא רע כמו שזה נשמע). אם נדמה היה שיצר ההישרדות הוא המנוע המרכזי, אטווד פונה פנייה חדה ומציבה, כמו וולבק, את יצר המין לפניו. כולם רוצים סקס - סקס טוב, סקס זמין, סקס תשוקה, סקס אהבה - אך אפילו הכמיהה החייתית לא מאפשרת לאדם מילוט מכלא היעילות. סקס־רובוטס, לפי אטווד, לא באמת יספקו את הסחורה, שכן אנשים תמיד יעדיפו את הדבר עצמו, כלומר, אנשים אחרים (ולו מהסיבה שהזין יכול להיתקע בתוך רובוט שהונדס בצורה לא מוצלחת), והם יהיו מוכנים אף להנדס אותם לכך במידת הצורך. ברעיון הזה קולעת אטווד במדויק לסיוט האמיתי שקורם עור וגידים לנגד עינינו: ההשתלטות הרובוטית אינה קורית מבחוץ, אלא מבפנים. אנחנו לא נאלצים להילחם בצבאות של רובוטים רצחניים, אלא באנדרואיד הקטן שנובט בכל אחד מאיתנו.

"והלב הולך אחרון", מרגרט אטווד, מאנגלית: יעל אכמון, זמורה-ביתן, 368 עמודים