המסביר לצרכן: האיש שילמד אתכם למה התכוון בטהובן
האם גורלם של אולמות הקונצרטים בסכנה בשל תרבות האינסטנט והתבגרותו של קהל המוזיקה הקלאסית? ד"ר איתן אור-נוי, מתווך מוזיקלי, סבור שהקהל לא השתנה במאות האחרונות, והכל עניין של ידע והנגשה, "הקהל משווע להסברים". ריאיון
עולם המוזיקה הקלאסית, שואל את עצמו בשנים האחרונות כיצד ניתן להנגיש את הז'אנר המוזיקלי ששמר על מאפייניו לרוב, לדור המשתנה של הצרכנים. איך יכולה הקלאסיקה לפנות לקהל של הרשתות החברתיות, לעמוד מול תרבות אינסטנט, על רקע הדור ההולך ומתמעט של המבקרים באולמות הקונצרטים. מהופעת חינמיות, לשיתופי פעולה עם אמני פופ ורוק - דרכים שונות ניסו לגשת לנושא.
תשובה אחת לשאלת הרלוונטיות של המוזיקה הקלאסית בימינו, נענית בדמותו של שחקן חדש בשוק הוותיק - המתווך, המסביר, מי שמלווה את העשייה המוזיקלית בדיבור. אם בעבר צרכני המוזיקה הגיעו למופע כדי לראות את האמן היחיד או התזמורת (כמו במופעי רוק ופופ) או לשמוע ביצוע חדש ליצירה אהובה, הרי שהיום המתווך בעצמו הוא דמות המזמינה אותם לקונצרט.
"אין כמעט מקום בעולם היום שבו לא מתקיימת שיחת הסברה לקהל הקונצרטים", מסביר ד"ר איתן אור-נוי, דיקן הפקולטה לחינוך מוזיקלי במכללת לוינסקי לחינוך. "האולמות הנודעים והחשובים ביותר באירופה ובארצות הברית, מציעים לקהל לקוחותיהם שיחות המסבירות את המוזיקה - לעתים ממש לפני הקונצרט. במקרים אחרים ההדרכה מוצעת בנפרד כמה ימים לפני המופע עצמו, אבל היא קיימת. זה לא היה כך פעם. היום הקהל משווע לזה. זה גם 'בון טון' תקופתי. כל הארגונים הממוסדים ראו 'כי טוב' ראו שזה מחבר יותר קהלים - כל אחד נדרש להנגשה". לשם הגילוי הנאות יש לציין שהמרואיין והמראיין עוסקים שניהם, כל אחד בדרכו, בתיווך מוזיקה לקהל.
עוד בערוץ המוזיקה:
מרחבא אוסטין: הלהקה הפלסטינית שלא מאמינה ב-BDS
רד הוט צ'ילי פפרס עלו על הפירמידות במצרים
יובל, מאחוריך: הבלדה על גידי גוב ואלישע בנאי
קרה משהו לקהל המוזיקה הקלאסית במשך מאתיים השנים האחרונות? הרי בזמנם של מוצרט, בטהובן וממשיכיהם הגיע קהל לאולמות ולא שמע הסברים אלא את המוזיקה?
"אני לא משוכנע שהקהל השתנה. יש אפילו יסוד להאמין שבתקופת בטהובן המהפכן שגם הכפיל את אורכן של היצירות המוזיקליות - הקהל די ברח מן הקונצרט או הגיב בצורה לא אוהדת. אפשר בשקט להניח שהקהל היה אותו הקהל הוא תמיד העדיף אופרות, נעימות קליטות שניתן לנגן אותן שוב ושוב, או גימיקים נוסח ה'קסטרטי' (זמרים מסורסים ששימרו את קולותיהם הגבוהים לאורך שנים י.ש.).
"התפיסה הזאת של 'לגדל קהל' או לתת אינפּוּט יותר מושכל להאזנה למוזיקה, היא דבר די חדש", אומר אור-נוי, "אני יכול להסתכל בעיקר על שנות החמישים של המאה שעברה שבהן ליאונרד ברנשטיין התחיל בקונצרטים המוסברים שלו. ואולי קצת קודם כשהחלו להופיע ספרים מוזיקולוגיים המיועדים לקהל הרחב, הבלתי מקצועי. המוזיקולוג הבלגי פרַנסוּאׇה פֶטיס, היה אחד הראשונים, חלוץ בתחום הכתיבה על המוזיקה ועל תולדות המוזיקה. במאה התשע עשרה המוקד לא היה על הסבר המוזיקה אלא 'גימיק'. תחשוב על הרקוויאם של ברליוז שבביצועו השתתפו מאות אנשים; מופעי פגניני אשף הכינור שככל הנראה קרע בכוונה את מיתרי הכינור ולבסוף ניגן על מיתר אחד בלבד; פרנץ ליסט אשף הפסנתר - והיו להם ממשיכים".
בקונצרטים הללו ההסבר לא היה החשוב, אלא מספר האנשים שהתעלפו במהלך המופע או מי שהתנפלו על הכוכבים בחיפוש אחר תלתל למזכרת. אין תיעוד של מישהו שממש מדבר על המוזיקה בפני הקהל, טוען אור-נוי שמשתמש כיום בשלוש שיטות שונות של תיווך. "הראשונה היא הוראה מהותנית שמטרתה להנחיל לקהל ידע שנמצא בתוך השפה המוזיקלית. אנחנו מגיעים לקהל באמצעות גימיקים, מדברים על ריתמוס, הרמוניה, על דינמיקה ועל תזמור".
בשיטה השנייה הנקראת הוראה פעילה, הקהל היושב באולם מופעל באלמנטים פיזיולוגיים, הוא מסביר, "מחיאות כפיים, הנעת גוף, מחשבות על המוזיקה. כך הוא מחבר אותם לשפה המוזיקלית אבל באופן יותר ישיר, חווייתי".
זו שיטה שמתאימה יותר לילדים
"לחלוטין, למרות ששמעתי את זה גם בקונצרטים לקהל מבוגר. בעיני יש בה דברים יפים לכל גיל. בשיטה השלישית הפוסט-מודרניסטית אנחנו לא מנחילים ידע, המאזין ימצא את מה שהמוזיקה עושה לו. המוזיקה מציעה אינסוף דרכים לפרשנות מוזיקלית. לי כמתווך חשוב שהקהל יצא עם משהו חדש שהוא לא הכיר, אבל מנגד גם קהל שיבוא ויחפש את השפה המוזיקלית בתוך עולם הדימויים האישי שלו, בתוך הרגשות, בתוך הלכי הרוח".
למה אנחנו בעצם צריכים את זה. למה אני יוכל לדמות את זה, למשל להסברים לז'אנרים לציור מופשט או אולי מחול מודרני?
"אני מקשר את זה להתפתחות עולם ההקלטות. המוזיקה נגישה הרבה יותר משהיא הייתה בעבר. בעבר קמצוץ של קמצוץ של אנשים בכלל שמעו מוזיקה חיה והם השתייכו למגזר הנכון ולמעמד הנכון. אחרי ההמצאה של אדיסון, החלו ההקלטות של המוזיקה והשלב הבא היה המסחור של ההקלטות. במילים אחרות המוזיקה היא עד כדי כך נגישה שהיא הפכה להיות נחלת הכלל. כמו אוכל, שאתה קונה בסופר. ולכן אנשים מעוניינים יותר ויותר להכיר את השפה. אני חושב שיש פה עניין אמיתי של הקהל".
מנסיוני ככל שניסיתי לתווך מוזיקה אינטימית יותר, מוזיקה קאמרית או 'לידֶר', מספר המאזינים הלך והתמעט
"זה מאד מובן. ויזואלית יש פחות אנשים על הבמה, שנית, המוזיקה יותר אבסטרקטית וקשה יותר לעיכול. גם כאן מה שחשוב הוא מה עושה המתווך, אני משתדל להסביר לקהל לא רק מה המלחין עשה, אלא גם מה הייתה הסיבה שהוא בחר בצורה המוזיקלית הזו".
השיחה עם אור-נוי מדגישה בעיקר עד כמה הקהל לא השתנה. המוזיקה גם היא לא השתנתה הרבה במאות האחרונות ועדיין יש מי שחרדים לגורלם של אולמות הקונצרטים. בשיטה של אור-נוי הוא מתחיל ממה המוזיקה עושה למאזין, מהתחושה הסובייקטיבית. לאחר מכן הוא מתחקה אחר הרכיבים של היצירה ואז עובר לנושאים המוזיקליים כמו מוטיב הגורל המופיע לדוגמה בארבעת הצלילים הפותחים את הסימפוניה החמישית של בטהובן. כאשר הכל מבוסס על קודים ונורמות.
לקהל של המאות הקודמות הקודים של מוטיב הגורל או מוטיבים אחרים היו נהירים יותר מאשר לקהלים של היום?
"זה היה קהל יותר אקסקלוסיבי אבל אני לא בטוח שהקודים האלה היו מוכרים לו. בתוך מערך הקליטה של הדורות הקודמים היה גם לאופנה מקום, האיטלקים במאה השמונה עשרה העדיפו אופרות שהן רצפים של זמרת יחיד, הצרפתים העדיפו חריזה משוכללת ושילוב של קטעי מחול. ומדדי ההנאה או החוויה תאמו את האופנות".
