קנדריק לאמאר וטוני מוריסון חייבים המון לאיש הזה
ג'יימס בולדווין, אחד הדוברים המשפיעים של האקטיביזם השחור במאה שעברה, ומי שפרץ דרך בספרות ההומואית, יזכה השנה לשלושה תרגומים לעברית. זה זמן מעולה להיזכר בסיפור של האיש שנולד למשפחה קשת יום בהארלם, והצליח לנתץ את הסטיגמות הכי עמוקות של אמריקה
אל מדף הספרות האפרו-אמריקאית בעברית, ההולך ומתמלא בשנים האחרונות בשמות כמו טא-נהסי קואטס, זורה ניל הרסטון ורוקסן גיי, מצטרף בשעה טובה מי שנחשב לאחד מחשובי הכותבים האמריקאים של המאה ה-20 ומי שכתיבתו השפיעה על כל אחד מהשמות שהוזכרו כאן - ג'יימס בולדווין. אחרי שנים שבהן ניתן היה להשיג בעברית, בעיקר בחנויות יד שנייה, רק את "סיפורו של רחוב ביל" בתרגום מיושן, ואת קובץ המסות "זר בכפר", צפויים השנה לצאת כאן שלושה ספרים של בולדווין, בהוצאות שונות.
העניין המחודש בבולדווין לא מפתיע. המיינסטרים האמריקאי, שמכתיב במידה רבה את סדר היום התרבותי גם כאן, אימץ לחיקו בשנים האחרונות את התרבות האפרו-אמריקאית כמעט בכל מדיום - קולנוע, טלוויזיה, מוזיקה, אמנות וכמובן ספרות. גם בולדווין, שתמיד נחשב לדמות פופולרית באמריקה, זכה לעדנה בשנים האחרונות: טא-נהסי קואטס ביסס את ספרו המצליח "בין העולם וביני" על פרק מספר של בולדווין; ב-2016 יצא הסרט התיעודי "אני לא הכושי שלכם", שמבוסס על טקסט לא גמור שכתב; והעיבוד הקולנועי של "סיפורו של רחוב ביל" מוקרן בימים אלה ברחבי העולם. גם בישראל, מאבקים פוליטיים של מיעוטים, כמו זה המזרחי והאתיופי, שרבים מפעיליהם מעלים על נס דמויות בולטות מהאקטיביזם השחור דוגמת מלקולם אקס, קואטס וכמובן בולדווין, הכשירו כנראה את הקרקע לתרגומים החדשים.
עשור מאוחר יותר, ב-1957, חזר לארצות-הברית, הצטרף לתנועה לזכויות האזרח, ליווה את מרטין לותר קינג במסעותיו במדינות הדרום הגזעניות וכתב על זה ב"ניו-יורקר" וב"ניו-יורק טיימס". הוא סימן את השקפתו הפוליטית בין המתינות של קינג לאקטיביזם הלוחמני של מלקולם אקס - לצד הכרה עמוקה בטרגדיה של האדם השחור בארצות-הברית ובחשיבות של מאבק חסר פשרות למען השוויון, בולדווין שמר על אופטימיות ועל אמונה בדמוקרטיה ובכוחה להשתנות - ודמותו הכריזמטית זכתה לפופולריות גם בקרב חוגים ליברלים לבנים. ב־1963 פירסם את "הפעם הבאה, באש", אסופת טקסטים פוליטיים שהפכה לנכס צאן ברזל של שיח זכויות האזרח בארצות-הברית, ואותו - לאחד הדוברים החשובים של האקטיביזם השחור עד היום. יותר מ-30 שנה אחרי שמת מסרטן, השפעתו של בולדווין עדיין ניכרת בתרבות השחורה, מטוני מוריסון דרך זיידי סמית ועד קנדריק לאמאר.
לצד כתיבתו הפוליטית, הוא פירסם כמה ספרי פרוזה שהמוכר שבהם, גם אם לא בהכרח הטוב שבהם, הוא "החדר של ג'ובאני". הרומן השני של בולדווין עורר שערורייה עם צאתו ב-1956 כשעסק באופן ישיר ובוטה במיניות הומוסקסואלית בשנים שבהן היה מדובר בטאבו מוחלט, ונחשב עד היום לאבן דרך של הספרות הלהט"בית. על אף שרוב כתיבתו של בולדווין עוסקת באפרו-אמריקאים בארה"ב, הדמויות בספר אינן שחורות, וכמו ברומנים אמריקאיים בולטים אחרים - למשל "וזרח השמש" של המינגווי ו"דיוקנה של גברת" של הנרי ג'יימס - גם גיבורו של בולדווין בורח מחייו בארה"ב ומנסה את מזלו באירופה, לא בהצלחה מרובה: "לאמריקאים אסור לבוא לאירופה, כי זה אומר שהם לעולם לא יוכלו להיות מאושרים יותר. ומה טוב באמריקאי שלא מאושר? אושר, זה כל מה שהיה לנו".
הסיפור נפתח כשדיוויד, אמריקאי בפריז, מציע לחברתו הֶלה נישואים. כשהיא נוסעת לספרד כדי לשקול את ההצעה, הוא נותר לבדו בעיר האורות, מרושש, חסר עבודה, חסר קורת גג. הוא חובר לז'אק, הומו מבוגר ואמיד, מעין גלגל הצלה כלכלי לעת צרה, שמכיר לו את ג'ובאני, ברמן איטלקי עם פרצוף יפה ופתיל קצר. בין השניים ניצת מיד רומן, ודיוויד עובר לגור עם ג'ובאני בחדרו הזעיר והמטונף שבקצה העיר. ארבעת הקירות המתפוררים האלה בקושי מצליחים להכיל את מערכת היחסים הסוערת והכוחנית של דיוויד וג'ובאני, שחומריה הם בעיקר הקצוות ההיסטריים של אהבה טרייה.
הסיפור, שמסופר מפיו של דיוויד כווידוי מלא אשמה ובושה, נגוע ברגעים מלאי פאתוס, מוכי יגון, כאלה שאמנם מעבירים באמינות את הטוטאליות והמחנק של אהבה בראשיתה, אבל מופיעים לעיתים קרובות מדי. לצידם, מזדהרים הרגעים השקטים יותר, הרב־משמעיים, של מערכת היחסים. למשל רגע המפגש בין דיוויד וג'ובאני. ז'אק גורר את דיוויד לבר הדחוס והרועש שבו ג'ובאני עובד. כבר כשהם מפלסים את דרכם לעבר הבר, מורגשת תכונה סביב ג'ובאני - "זה היה כאילו אנחנו נעים לתוך שדה מגנטי, או מתקרבים למעגל קטן של חוֹם".
הרגע הזה, ומה שמגיע אחריו, משקפים היטב את הפרוזה יוצאת הדופן של בולדווין, את היכולת שלו להסיט את מבט הקורא - כמו בתנועת מצלמה עדינה שמשייטת מעל סיטואציה אינטימית - פנימה והחוצה. על פני כמעט 30 עמודים, בולדווין בונה את השיחה בין השניים במרכז ההמולה והרעש, כשהוא עובר בין כתיבה שקטה ומתבוננת שמתארת רגש תת-קרקעי של התאהבות, בין שיחה ערה ומודעת למבטים הפולשניים מסביב, ובין התרחשות של המולת בר צפוף. איכשהו כל אלה מצליחים להתקיים ללא מאמץ אחד לצד השני, בו־זמנית.
המפגש הזה מסמן את כניסתו של דיוויד לעולם שכולו גברים, ממינים ומזנים שונים. "גברים כרסתניים, ממושקפים, שעיניהם תאבות, לפעמים נואשות", "נערים דקים כלהב סכין, במכנסיים הדוקים" או "גברים-נשים לבושים תמיד בשילובים הפחות סבירים, צורחים כמו תוכים את הפרטים האחרונים של פרשיות האהבה שלהם", כלומר, מלכות דראג. למרות שכבר התנסה בעבר ביחסי מין עם גברים, דיוויד רואה עצמו כאורח בעולם הזה ומתאר את מערכות היחסים שלו כ"חברויות". אבל כשהוא מבין שהאהבה והמשיכה לג'ובאני הן רק סימפטום לחריגוּת המינית שלו, ואת ההשפעה האפשרית של הגילוי הזה על מהלך חייו, הוא מתמלא אימה: "החיה שג'ובאני העיר בתוכי לעולם לא תירדם שוב. אבל האם יבוא יום, כשלא אוכל להיות עם ג'ובאני עוד, שבו אגלה שאני, כמו כל האחרים, חג סביב סוגים שונים של בחורים, עוקב אחריהם במורד אלוהים-יודע-איזה שדרות חשוכות, לתוך אלוהים-יודע-איזה מקומות חשוכים? ועם הגילוי המפחיד הזה נפערה בי שנאה לג'ובאני, שנאה חזקה לא פחות מאהבתי אליו, שנאה שניזונה בדיוק מאותם שורשים".
השנאה של דיוויד כלפי אהובו אינה נובעת רק מהאשמה ומהבושה שכרוכות בחיים כהומו. לקראת סוף הספר, כשחברתו הֶלה חוזרת אליו ומפוצצת את הבועה הגברית שנכנס אליה, דיוויד מביט באהובתו והיא נראית לו "עבֵשה. גופה לא היה מעניין ונוכחותה מעצבנת". למרות שהוא רוצה, למרות שהוא צריך, הוא לא מצליח לאהוב אותה. כמו האהבה שלו לג'ובאני, גם האהבה של דיוויד להֶלה נעלמת ומתחלפת בשנאה.
בדומה לאדוות הפנימיות והחיצוניות שיצרה סצנת המפגש בין דיוויד לג'ובאני, חזרתה של הֶלה לתמונה חושפת את האדוות של הסיפור כולו. תחילה, מבחוץ, הגלות מהארץ, מהבית. לאחר מכן, פנימה, גלות חברתית, מחיר האהבה בין שני גברים בשנות ה-50. אבל האבן שנזרקת במרכז הספר אינה קשורה בגיאוגרפיה או במוסכמות חברתיות - בולדווין בוחן, מהפנים החוצה, את הגלות של אדם מעצמו, מהיכולת לאהוב, להרגיש. הוא שואל מה קורה כשאדם מפחד כל כך מאהבה, עד שבסוף אינו יכול לאהוב אף אחד.
והערה לסיום: למרות ההחלטה המבורכת להביא, סוף-סוף, את "החדר של ג'ובאני" לקוראי עברית, יש לא מעט בעיות בתרגום. הכתיבה המתנגנת וחסרת המאמץ של בולדווין הופכת במקומות רבים למסורבלת וסתומה, כמו במשפט "אבל אלה לא הצליחו לפעפע עד ההתחלה, עד שההתחלה העוצמתית שלנו הפכה בעצמה להיות רוש ולענה על לשוננו". גם הבחירה בשפה גבוהה וארכאית מאבדת מהסגנון האלגנטי של בולדווין. אחד המשפטים הכי יפים בספר, שמציע להתייחס ל"בית" לא כאל מקום אלא כאל מצב שהוא irrevocable, חסר תקנה, הפך בעברית ל"אולי בית הוא בעצם לא מקום אלא פשוט מצב שאין עליו עוררים". נקווה שהתרגומים הבאים לספריו - קובץ הסיפורים "הולכים לפגוש את האיש" (הקיבוץ המאוחד) והרומן "ארץ אחרת" (עם עובד) - יעשו עם בולדווין יותר חסד.
"החדר של ג'ובאני", ג'יימס בולדווין, מאנגלית: עדה פלדור, כתר, 272 עמודים
