האלבום החדש מזכיר: אייל גולן הוא הביבי נתניהו של המוזיקה

"הפוך מהיקום" קוראים לאלבום החדש של אייל גולן. שני דיסקים, 20 שירים, מחציתם כבר יצאו כסינגלים; עדן בן זקן הוציאה את "חיים שלי" - 15 שירים, וגם אצלה רובם כבר שלג דאשתקד. נשאלת השאלה: מדוע נחוץ הפלסטיק? מי בדיוק קונה אלבומים? אפילו חנויות ייעודיות אין למוצר הזה, שפג מהעולם ובוודאי לא נדרש אצל הדור הנוכחי שאפילו את הדיסקמן לא הכיר.

בואו נשים את האמת על השולחן - אף אחד לא קונה היום דיסקים, כולם מזמן בדיגיטל. ואגב, אם תקראו שבתוך ימים נמכרו עשרות אלפי עותקים והשניים קיבלו תקליט זהב או פלטינה, זכרו שזה רק בגלל האגו, ושאנחנו בעידן הפייק ניוז. הוצאת דיסק בתקופה הנוכחית נובעת משתי סיבות בלבד: מוצר קטלוגי לרפרטואר ואירוע מחולל יחסי ציבור. עובדה, הינה כותבים עליהם.

אייל גולן ועדן בן זקן(צילומים: ראובן שוורץ, דודי חסון)

ניתן כבוד ונתחיל עם גולן, הביבי נתניהו של המוזיקה. גם אותו התקשורת מחפשת והשמאל מוקיע, אבל העם מצביע בהמוניו. גולן מכיר את הבייס של הקהל, יודע בדיוק איך להגיע אליו ומה הוא מצפה ממנו - ומעניק לו את מה שהוא רוצה גם לקראת סוף העשור החמישי בחייו. היכולת שלו להוציא מידי חג אלבום חדש שנשמע טבעי ועובד מצוין במסיבות, במועדונים ובאירועים - ראויה להערכה עצומה. לא זיהיתי בקרב השירים החדשים שלאגר ברמה של "ימים יגידו" למשל, אבל אוסף השירים מצליח להעביר חוויית האזנה כיפית ונעימה. קצת דיכאון ("אהבה ראשונה" ו"מקום אחר"), להיט רחבות אולד סקול מזרחי ("שיכור בלילות"), כמה שירי מועדונים שעושים עבודה נהדרת בשם "לא מבינה עברית" עם עופר ניסים, "סוף שבוע" ו"הולכים להשתגע" - מפתיע איך לא הפך ללהיט גדול יותר. הטקסטים בסך הכול מוקפדים, לרגע לא מרגישים שיש פה ניסיון לפנות למכנה המשותף הנמוך, והשירה של אייל, טוב, זו מתת-האל שקיבל, פשוט נעים לשמוע אותו.

לעוד ביקורות מוזיקה:

החדש של רונה קינן: ייאוש נעים ומערסל

שיא הרגש: דני רובס לא השאיר לחי יבשה בהיכל התרבות

מרחבא אוסטין: הלהקה הפלסטינית שלא מאמינה ב-BDS

הפוך ממנו, בקצה השני של הסקאלה, נמצאת עדן בן זקן. בעוד ש"חיים שלי", שיר הנושא, הוא להיט שילווה אותה שנים רבות ואחד המוצלחים שהוציאה בקריירה, קשה להשתחרר מהעובדה שמדובר בזמרת שהיא מוצר פופ תעשייתי, חסר ערך ונשמה, שכל מטרתו לספק לה עבודה וכסף למנהליה. הם רואים אותה כמעין בוננזה כלכלית עם מדבקת פג תוקף וכל מטרתם כנראה, לשאוב כמה שיותר בזמן קצר, כל עוד היא לוהטת. וד"ש לפאר טסי.

עטיפת האלבום החדש של אייל גולן - "הפוך מהיקום"

מצטער, אבל אי אפשר לשרוד האזנה שלמה רצופה לאלבום שלה. ראשית, השירה. הקול מאנפף, צורם, מתאמץ ומציק באוזן. היא אפילו מעצבנת. שומעים אותה - נזכרים בזמרות כמו זהבה בן, שרית חדד ונסרין, ומבינים את הפער האדיר בין מי שניחנו בקול אלוהי לצעירה מקסימה שכבשה את הנוער עם טקסטים מטופשים שעובדים על בנות 12 בלבד. זה בא לידי ביטוי בעיקר בשירים כמו "עד מתי", "תרימו", "תרקדו", ו"חצי מדינה" שהוא סיבוב יחצ"ני נוסף כדי לסחוט עוד את הלימון מתקרית הביקיני המפורסמת. עם שירים כאלה לא מפתחים קריירה שתשרוד לאורך זמן, אלא בעיקר דואגים ללוח ההופעות בלונה גל של הקיץ הקרוב.  הכל מכוון כסף-כסף-כסף. מסוג השירים שעובדים חזק דקה וחצי, ואחר כך לא מובן איך מלכתחילה מצאנו בהם חן.

עטיפת האלבום של עדן בן זקן, "חיים שלי"

אם בן זקן רוצה לפתח קריירה שתימשך שנים, ולא להיות תופעה חולפת, עליה לקחת שיעורי פיתוח קול וללמוד כיצד היא יכולה לנקות את המניירות הלכאורה טבעיות של הזמר המזרחי, שאצלה הן בלתי נסבלות. לזכותה ייאמר שחשפה פוטנציאל בשיר "איך אתה יודע", אותו כתבה והלחינה בעצמה. הוא יכול להוות בסיס טוב ליצירה ממקום אישי, אותנטי יותר.

אייל גולן ועדן בן זקן הם זמרים שמשויכים לאותו ז'אנר, אבל עצם ההשוואה עושה לגולן עוול. הוא קנה את מעמדו בקרב הקהל הישראלי בזכות עבודה קשה וכישרון יוצא דופן, כשהאלבום החדש הוא עוד לבנה בקריירה שלו; בן זקן זכתה בתהילת עולם בזכות ריאליטי אחד וקסם נעורים חולף. השירים באלבום החדש שלה אולי ימשכו אותה עוד עונה, אבל בדרך הזו היא תסיים כתופעה חולפת.