ביקורת סרט - "אהבה בשלייקס": קל לקטול אותו, אבל מדובר בבידור סביר
"אהבה בשלייקס" בכיכובם של ניצה שאול ויהודה בארקן הוא בידור סביר שמיועד בעיקר לגיל השלישי. להגנתו הוא גם לא מנסה להיות משהו אחר
קל ללעוג לסרטו של יוחנן (חורחה) ולר, "אהבה בשלייקס", אפילו מתבקש. אחרי הכל, לא מדובר ביותר מאשר מוצר צריכה לבני הגיל השלישי - התשובה הציונית ההולמת לקומדיות רומנטיות עכשוויות בכיכובם של דיאן קיטון ומורגן פרימן. הסרט אינו מתיימר להיות מקורי במיוחד, והוא נשען בעיקר על צמד שחקנים בעלי אפיל לקהל מבוגר. לא, זה לא "אומברטו דה" - סרטו הניאוריאליסטי המופתי של ויטוריו דה סיקה מ-1952 שגיבורו היה פנסיונר הנאבק על הישרדותו, וזה גם לא אמור להיות.
הנה-כי-כן, "אהבה בשלייקס" היא קומדיה סימפטית למדיי, שיוצריה (עליהם נמנית גם התסריטאית אליסה דור) אינם מתביישים בהיותה מה שהיא. הנה וידוי קטן, גילטי פלז'ר מהעבר - בתחילת העשור הקודם הופיעו יהודה ברקן (אז עדיין בלי ה-א') וליה קניג בסדרה "אהבה בשלכת" ששודרה בערוץ הראשון. השניים גילמו אלמנים בשנות השישים לחייהם הפוצחים בפרק ב', זה עם זו, ומתמודדים עם הקשיים והמטענים הכרוכים בזה. לא פעם מצאתי עצמי צופה בהנאה בסדרה, ששודרה אם איני טועה לפני מהדורת החדשות, והיה בה לא מעט חן - בעיקר בזכות הכימיה הנהדרת שבין ברקן וקניג.
ולר ודור (ששיתפו פעולה בסדרה ובסרט העלילתי "סלסה בתל אביב") נדרשים עתה לסיטואציה דומה, בסרט שמבוסס על הסדרה ההיא. הפעם אלו הם בארקן (שהוסיף בינתיים את ה-א' לשמו בעצת הרב שלו) וניצה שאול, שזהו שיתוף הפעולה הראשון ביניהם מאז "חגיגה בסנוקר" (1975). שניהם בסרט אלמנים. הוא, בֶּנו, מתגורר בדירת שיכון עלובה שבעליה מאיים להשליכו לרחוב, שקוע בחובות, ועובד בבית המשפט ככותב מכתבי פנייה לרשויות בעבור נזקקים. לעומתו, היא, תמי, אישה אמידה ומטופחת, זמרת בעברה שיחד עם בעלה המנוח הופיעה רבות באירופה, ועתה היא הרוח החיה של בית דיור מוגן מהודר.
כאשר תמי פוגעת בבנו עם מכוניתה, ברור לנו שהאהבה תפרח, עם או בלי שלייקס. ואומנם, יד המקרה התסריטאית מחייבת את בנו לעזוב את דירתו לכמה ימים, ותמי מציעה לו לבוא ולהתארח אצלה. אבל בדירה, כמסתבר, נמצא גבר נוסף. זוהי רוחו של בעלה המת של תמי (שלמה בראבא), שמסתובבת בפיג'מה ומביעה את הסתייגותה מהגבר החדש בחייה. זוהי סיטואציה קומית שמזכירה, כמובן, את הלהיט הברזילאי "דונה פלור נשואה לשניים" מ-1976, לפי ספרו של ז'ורז' אמאדו, רק שלא ברור מדוע דווקא בפיג'מה. כך או כך, בראבא הוא שחקן מיומן דיו לעצב נוכחות רפאים חיננית למדיי, גם אם היא ממצה את עצמה אחרי פרק זמן קצר יחסית.
דמויות המשנה ממלאות בדיוק את הפונקציה שלהן. בנה עורך הדין של תמי (יפתח קליין) החושד שאמו המבוססת נפלה קורבן לנוכל; בתו הנשואה של בנו (מיכל ינאי) שאינה יכולה להציע לו את דירתה בגלל התנגדות בעלה; מחזר קשיש (אילן דר) שתמי אינה נעתרת לו; ודיירת רכילאית (פירה קנטר) שבגללה נהיה הרומן הדיסקרטי לשיחת היום בדיור המוגן.
לזכות הסרט ייאמר, שאין בו שמץ וולגריות שיכולה להכריע קומדיות קשישים כדוגמתו. מי שחושש מבדיחות ויאגרה בלתי נמנעות - יכול להירגע. נכון הוא, שהבדיחה הבלתי נמנעת סביב רכישת כדורי הכושר המיני בבית המרקחת לא הוחמצה פה, אבל הסרט באמת שאינו מעורר מבוכה שמקורה בייצוג לעגני או מתנשא של האוכלוסייה שבמרכזו.
"אהבה בשלייקס" יוצא נשכר גם מהכימיה שבין שני כוכביו. ניצה שאול נעימה כתמיד, ויש רק להצטער על שאיננו רואים את יהודה בארקן יותר בקולנוע. סרטו של ולר אינו מציע יותר מאשר בידור סביר לקהל בני השישים פלוס - וככזה יש להעריך אותו.
