החטא, הוורד והגאווה: סיפורה של כנסיית נוטרדאם
סמל לקדושה ומלוכה, וגם לקיטוב ודיכוי חברתי - מאז הונחה האבן הראשונה לבנייתה ב-1163, הרבה לפני שקואזימודו גר בה, קתדרלת נוטרדאם ידעה עליות ומורדות, ולא חדלה להשתנות. בסופו של דבר, אותו חטא שביצעו בוניה, היה גם זה שגרם לשריפתה. ההיסטוריה של מגדל בבל הפריזאי
הסנה הבוער ואיננו אוכל היה לסמלה של מריה; גם היא, לפי האמונה הנוצרית, בערה, הפכה פוריה, אך נותרה ללא רבב, בבתוליה. השריפה הגדולה בנוטרדאם ("גבירתנו") שבפריז היא אירוע בסדר גודל אפי של ממש. האש שאיימה לכלות את המבנה ואת אוצרות הקודש והאמנות הפכה לארוע נסי: על אף הנזקים הכבדים, השרידים הקדושים (בהם קוץ מנזר הקוצים של ישוע, הגלימה של המלך הקדוש לואי התשיעי, ואוצרות נוספים) ניצלו מהלהבות תודות לחילוצים הירואיים של הכבאים, ובעיקר בזכות יציבותו מעוררת ההערצה של המבנה העתיק. מבין כל חלונות הוויטראז' הרבים שהתנפצו או נמסו מחום הלהבות, דווקא שני חלונות הרוזטה הגדולים, בעלי צורת הוורד, סמלה של מריה (ורד העולם, rosa mundi), שרדו. הסנה הבוער הפך שוב ממטאפורה לאמת חומרית. "גבירתנו" בערה ולא אוכלה.
הנוטרדאם בפריז היא אורגניזם חי: כל איבר מאיבריה נועד לעזור לה לנסוק לגבהים, וכמו אצל יצור חי, לכל אלמנט אדריכלי תפקיד בייצוב המערכת והפעלתה. היא אינה עדות אילמת באבן להיסטוריה - היא ההיסטוריה בהתהוותה. ממש כמו בהקמת מרכז עירוני מודרני, לצורך בנייתה "גולחו" הבתים שחסמו את הגדלתה. מיום הנחת אבן הפינה על-ידי בישוף פריז מוריס דה סויי (Maurice de Sully) ב-1163, הקתדרלה הייתה במצב מתמשך ובלתי פוסק של השתנות שעוצב על ידי אידיאולוגיות מתחרות. כך למשל, המבנה הקדום, הרומנסקי, הוחלף בסגנון החדש, הגותי, בשל התחרות עם הבנייה המרהיבה בכנסיית סט. דני (St. Denis) הסמוכה, בה נקברו מלכי צרפת.
העבודות בנוטרדאם החלו כמקובל ממזרח למערב, וזאת על-מנת לאפשר את קיומו של טקס המיסה בקודש הקודשים של הכנסייה. אולם, עם סיומן עלתה מתחרה חדשה: כנסיית נוטרה-דאם בשרטר (Chartres), שהאפילה על כל קודמותיה בגודלה ופיארה ובחידושיה. תחרות זו הביאה לשינוי כולל של כל החזית המערבית בפריז. הפרוייקט החדש של סנט-שאפל (Sainte-Chapelle), הסמוכה לנוטרדאם, האיץ את הבנייה בסגנון הקורן הגותי סביב שנת 1250, המתאפיין בוויטראז'ים המתפתחים כדגם תחרה על כל הקיר. אלו חלונות השושן ששרדו.
יחד, הסנט-שאפל והנוטרדאם נועדו להתחרות עם ירושלים על כיפותה הכפולות: אלו שעל הר המוריה ואלו של כנסיית הקבר. מדרום לנוטרדאם עמדו הרציפים של הסיין אליהם הגיעו סטודנטים מכל רחבי העולם כדי ללמוד באוניברסיטת פריז. התבליטים שהותקנו בצד זה על קירות הכנסיה מתארים בהתאם את חיי הסטודנטים. בצד הצפוני שלה נבנו המגורים של חברי מועצת הבישוף, וכאזהרה עבורם נוספו הפסלים של תאופילוס שקנה את משרתו בעסקה עם השטן. יכולנו להמשיך ולהמשיך בתיאור, אולם הרעיון ברור - הכנסייה היא חלק מהמארג האנושי, התרבותי והכלכלי של העיר. היא התממשות של ההיסטוריה בחומר, ממש כשם שהאל הנוצרי התממש בבשר.
אבל כאן הסיפור לא נגמר: בנייה שמתמשכת על פני כמה מאות שנים - כל דור מבין אותה אחרת. אם עבור אנשי ימי-הביניים היא גילמה את החיבור בין הקדושה למלוכה, הרי שעבור המהפכה הצרפתית הפכה נוטרדאם לסמל דיכוי ההמונים וקיטוב חברתי, רעיון שהוביל להרס עצום של הפסלים, האדריכלות, ומחיצת בית המקהלה שהפרידה את ההדיוטות מהכמורה. לא בכדי היא מופיעה בלהבות ברקע ציורו המפורסם של דלקרואה "החירות מובילה את העם". ואם עבור הרומנטיקה הקתדרלה סימלה את התקווה האנושית שניעודה להיהרס בידי איתני הטבע ומהלך ההיסטוריה, הרי שעבור המודרניזם היא הייתה סמל של התחדשות רוחנית לאומית.
השיקום והשחזור הרחבים שהנהיגו בה ויקטור הוגו ועמנואל ויולה לה-דוק ברבע האחרון של המאה ה-19 יצרו עבורנו פנטזיה על ימי-הביניים. פסלי המפלצות שמעטרים את מגדליה והפכו לסמלה של פריז, הם עבודה פרי דמיונם של המשחזרים. באופן פרדוקסלי קם הגולם על יוצרו וההעתק המוצלח הפך לקוסם יותר מהמקור ואף השכיחו. הבחירות המקצועיות של לה-דוק אלו חלקים מהכנסייה לשחזר, אלו לא, ומה להמציא מחדש תמוהות לעיתים. למרות שמגדלי הכנסיות הגותיות מסתיימים תמיד בצריחי אבן מחודדים, את אלו של הנוטרדאם הוא בחר להשאיר מלבניים. זו טעות שמקורה בסיבה פרוזאית: במאה ה-14 התרוקנה הקופה הציבורית ולא נותר כסף להשלים את הבנייה. ההחלטה של לה-דוק להשאיר את המגדלים בחזקת יצירה בלתי גמורה שינתה לחלוטין את התפיסה הפופולרית לגבי מהי גותיקה וכיצד היא נראית. סרטו של וולט דיסני, "הגיבן מנוטרדאם", חקק את הצללית האיקונית שלה לנצח בזיכרון ילדינו. והאמת? נזנחה.
השלמתה של כנסייה גותית מסמנת תקווה אנושית להגיע לאל, אך גם את חטא הגאווה - מגדל בבל שבנייתו הושלמה, חזון של אור וסדר. במהלך אירוני של ההיסטוריה, חטא זה הוא שהמיט את האסון שלשום. צריח העץ שבנה לה-דוק מעל אזור ההצטלבות במזרח הכנסייה עוטר בפסלי השליחים, תלמידיו של ישוע, וביניהם הציב האדריכל את דיוקנו הוא. היבריס קלאסי. דווקא מבנה עץ זה, הזר לבנייה הגותית, הוא שהוביל לאסון השריפה. אולם, כמו בכל ספרות הניסים, שרידי הקדושים ואוצרות הכנסייה ניצלו באורח פלא. גבירתנו הייתה שוב לסנה הבוער שמסרב להיאכל. אנו חיים באגדה ימי-ביניימית. לא נותר לנו אלא לתהות לאן תוביל אותנו כעת הגאווה האנושית.
פרופ' אסף פינקוס הוא ראש התכנית הבינתחומית באמנויות באוניברסיטת תל אביב ויו"ר קרן טיאף לחקר האמנות בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
