גם בסרט החדש שלה ביונסה מושלמת - וזו בדיוק הבעיה
Homecoming, הסרט החדש בבימויה של ביונסה, שמתעד את מאחורי הקלעים של הופעתה, שומר על התדמית המושלמת של הכוכבת ולא מבקש לעורר השראה או הזדהות. לא הגיע הזמן לקלף את השכבות?
בואו נדבר רגע על המונח הופעה היסטורית. וודסטוק היה פסטיבל רוק היסטורי שהפך בדיעבד לסמל של עשור למגמה חברתית פוליטית ולחופש; האיחוד של פינק פלויד על רקע חומת ברלין הנופלת היה היסטורי; ההופעה הראשונה של הרולינג סטונס בקובה הקומוניסטית הייתה היסטורית; אם להסתמך על סרט ההופעה של ביונסה בפסטיבל קואצ'לה הקליפורני (שעלה אתמול, (ד'), לנטפליקס) - מה שהופך את ההופעה שלה ב-2018 להיסטורית הוא העובדה שמדובר בהופעה הראשונה של קווין בי אחרי ההריון והלידה של התאומים רומי וסיר, ושביונסה הצליחה להיכנס לאאוטפיט הישן שלה על אף שסיימה את ההריון כשהיא שוקלת 100 קילו.
בסדר, אני יודעת, מדובר בפעם הראשונה שהמופע המרכזי של הפסטיבל הדרומי, שנערך לראשונה ב-1999, מאכלס מבצעת שחורה (לפני ביונסה, אגב, שובצו רק שתי נשים במופע המרכזי – ביורק ולהקת פורטיסהד, שהסולנית שלהם היא אישה). וביונסה אכן עושה הכל כדי להעביר את המסר שהיא עושה היסטוריה. היא מעלה על הבמה להקות של מעל למאה רקדנים ונגנים, רובם המכריע בני הקהילה השחורה, היא מרימה מופע מופק היטב שאת כל הצדדים הוויזואלים והמוזיקלים שלו היא ליוותה בדקדקנות – שלא לומר בטרחנות - במשך חודשים, בחרה אישית כל רקדן וכל פאייט וטביעת האצבע שלה ניכרת בכל פרט.
במקביל ליציאת ה-DVD של ההופעה היא גם משחררת גם סרט בבימויה, שאמור לחשוף את אחורי הקלעים של שתי ההופעות בקואצ'לה, או "להעניק הצצה אינטימית ועמוקה" אל האישה שמאחורי המופע, ו"לחשוף את המסע האמוציונאלי - מחזון יצירתי ועד תנועה חברתית".
ובכן, אין ספק שמדובר במטרה נעלה, ואני אולי לא מהמעריצים השרופים של ביונסה אבל אני מפרגנת לה את היותה מוזיקאית אפרו-אמריקנית שרוקדת נהדר ואני בטוחה שיש לה גם הרבה תובנות לגבי איך במה אמורה להיראות וכמה אחוז מפלחי הישבן הפמיניסטי שלה המכנסונים שהיא לבשה אמורים לחשוף בכל שלב בהופעה. אין ספק, השואו שהיא הרימה, ומרכיב בערך 90 אחוזים מהסרט שלה, בהחלט מרשים ורק על זה שהיא החזירה לנו את "דסטניז צ'יילד" לכמה דקות טובות אני מוכנה לקרוא לבכורי על שמה ולסלוח על מסרים סותרים של פמיניזם וחפצון.
אני בטוחה שיש לביונסה גם הרבה סימפטיה לבני הקהילה שלה ושהיא תומכת במאבקם לשוויון מאבק רלוונטי לכל הדעות, במיוחד בעידן הפוליטי הנוכחי בארה"ב. אבל למען השם, מה הקשר בין זה לבין אוסף ההגיגים התלושים שמשמשים כקטעי קישור בין הביצועים של ההופעה? מה חטאנו שנאלצנו לבלוע את אוסף הקלישאות המגלומניות, שביונסה חולקת כשהיא מעמידה את עצמה בשורה אחת עם מנהיגים שחורים לדורותיהם כמו טוני מוריסון, מלקולם X ונינה סימון? ואיך הצופים אמורים לגשר על התהום שנפערת בין ההבטחה לחשיפה אינטימית של אחת המבצעות המצליחות בעולם לווידויים ברמת פוסטים באינסטגרם (עם פילטרים של אינסטגרם, אגב) וליהוגים מביכים על עצמה?
ביונסה מעולם לא חשפה את עצמה יותר מדי והסרט הזה לא ישנה את המגמה הזו. ההופעה שלה נהדרת, מושלמת כמעט, תענוג טהור לכל המעריצים שלה וגם לאוהדי היפ הופ באשר הם, אבל הסרט לא מותיר שום משקע. ביונסה של Homecoming לא מבקשת לעורר השראה או הזדהות, היא מבקשת לקבל הערצה. היא רוצה לשמור על התדמית שלה כמושלמת, לא לגרום לקהל שלה להרגיש שלם. היא שומרת על עצמה כמאז ומעולם, ואתם, נתיניה, מוזמנים לחלק את החיים שלכם לשניים, לפני ביונסה ואחריה. "תגידו את האמת לעצמכם", היא מצטטת את מיה אנג'לו, המשוררת והסופרת האפרו-אמריקנית ולוחמת זכויות האדם. אז בואי, ביונסה, נתחיל אתך?
