בלי חושך, בלי רעש: ההצגה שמותאמת במיוחד לילדים על הספקטרום האוטיסטי

"הנה אפצ'י הליצן", נכתב בעלון הצגת הילדים "אפצ'י" לצד תמונה צבעונית. מיד אחריה מופיעה תמונה נוספת, של אדם עם עיניים מחייכות, וכיתוב שמסביר: "ככה השחקן נראה באמת". על פניו מדובר בבחירה תמוהה – לאן נעלם אלמנט המסתוריות? אך כשקהל היעד הוא ילדים על הספקטרום האוטיסטי – עדיף לא להשאיר מקום לספק או לסימני שאלה, וכן, רצוי לספר שמאחורי האיש עם האף האדום מסתתר אדם רגיל, עם אף רגיל מאוד.

הזדמנות להירגע גם להורים. "אפצ'י"(צילום: ליאור רוטשטיין)

בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה, שיתקיים בחול המועד, בין 21-24 באפריל, גילו רגישות לצרכים הייחודיים של ילדים על הספקטרום: המנהלים איציק ויינגרטן וניצה בן צבי כללו השנה בתוכנית קונספט מבורך - הצגה המונגשת במיוחד לילדים עם אוטיזם ומתחשבת בצרכיהם.

מי שהביאו לארץ את הקונספט החדשני הן אור אלתרמן ברנע ושרון גבריאלוב, שהקימו יחד את מיזם "מקומות שמורים", שיוצר אירועי תרבות מותאמים לילדים עם צרכים שונים. "התחום הזה כמעט לא מטופל בארץ", אומרת אלתרמן ברנע. "המחשבה שמקומות כמו תיאטרון חסומים לילדים עם שונות קוגניטיביות או רגישויות חושיות היא בלתי נסבלת". כך, החלו השתיים לבחור את מיטב הצגות הילדים בארץ, ולהפוך אותן, כבמטה קסם, לידידותיות לילדים על הספקטרום.

אז איך מנגישים הצגה לילדים על הספקטרום?

"קודם כל, האולם לא מוחשך והסאונד לא גבוה. אנחנו מחלקות אוזניות חוסמות רעש וכדורים לחיצים שעוזרים להירגע. יש פינת שקט, לילדים שמרגישים הצפה חושית וצריכים מקום מרוחק להירגע בו בשביל להצליח לחזור ולצפות. כמובן שאפשר לקום ולצאת ולהיכנס באמצע, כל התנהגות היא מכובדת מבחינתנו".

העיסוק של אלתרמן ברנע בנושא החל מתוך צורך אישי, לאחר שבנה רוקי בן החמש אובחן על הספקטרום האוטיסטי. "היה לי צורך טבעי להתחיל ללכת איתו לראות הצגות, אבל היה מאוד ברור מההתחלה שזה לא עובד כי ברגע שהוא היה נכנס לאולם חשוך ורועש שהוא לא מכיר, הוא פשוט לא יכול היה להמשיך לשבת שם. בהתחלה התבאסתי וקיבלתי את רוע הגזרה, אבל ככל שחשבתי על זה, יותר הרגיז אותי. הבנתי שאם לו זה קשה אז לרוב הילדים על הספקטרום זה ככה. אז בשביל שאני אוכל ללכת עם הבן שלי להצגה הייתי צריכה להקים את המיזם הזה. ובאמת, להצגות האלה מגיעים עשרות ילדים בפעם הראשונה בחייהם, וחווים חוויה משפחתית שעד היום לא הייתה להם הזדמנות לחוות, להיות פשוט ביחד בתיאטרון".

"כל תגובה היא מקובלת". "אפצ'י"(צילום: ליאור רוטשטיין)

עם הכניסה, הילדים מקבלים מעין סרגל מנייר שמפרט בדיוק את מהלך העלילה, למזער את הלא ידוע. "ספוילרים זה דבר מבורך", אומרת אלתרמן ברנע. "להכין אותם כמה שיותר לחוויית ההגעה לאולם תיאטרון. מה מצופה ממני לעשות – לשבת, לחכות, לעמוד בתור. מה אני יכול לבקש? לשתות, לצאת, ללכת לשירותים".

בכל הצגה במיזם, שמופעל יחד עם העמותה לילדים בסיכון, צופות נשות מקצוע – קלינאית תקשורת, מנהלת רגשית, ולצד עבודה עם האמנים ההצגה עוברת בדיוק את ה"תספורת" הנדרשת. כך למשל, רעיונות מופשטים לא ייכללו בה, כמו גם קטעים מפחידים או מבהילים, להפחית אלמנטים שעלולים לעורר לחץ או חרדה. ועם זאת, אלתרמן ברנע מדגישה, ההצגה לא מתיילדת. "אפס פשרות מבחינה אמנותית", היא אומרת.

ב"אפצ'י" אין במה מופרדת מן האולם, אלא כולם יושבים באותו מפלס. אין חושך, והשחקנים לא צצים בהפתעה על הבמה אלא פוגשים את הילדים עוד לפני הכניסה לאולם ונכנסים יחד איתם. גם מן השחקנים נדרשת רגישות יתר – "הם קשובים מאוד לקהל, מנסים להרגיש את האנרגיות, למקרה שיש קטע שעדיף למתוח אותו, לקצר אותו, לדלג עליו" היא מסבירה.

"הילדים יכולים למחוא כפיים, לצחוק, לצעוק, לצאת ולהיכנס. יש צוות מתנדבים שהמטרה שלהם היא לעזור לילדים כמה שיותר להישאר בתוך האולם ולחוות את ההצגה. ככה ההורים בפעם ראשונה יכולים לשבת, לרגע לנשום ולהירגע ולא להיות כל הזמן מתוחים, וזה חשוב לנו לא פחות מההנאה של הילדים".

וזה לא מסתכם בכך: בקיץ הקודם השתיים הקימו פסטיבל שלם שהורכב מהצגות שהותאמו ילדים על הספקטרום, ובימים אלה הן שוקדות על הצגה שכבר מלכתחילה נכתבה עבור הקהל הייחודי, והיא צפויה לקחת חלק בפסטיבל נוסף שיתקיים בקיץ, ויוקדש כולו להצגות מותאמות.

"בלי פשרות אמנותיות". שרון גבריאלוב ואור אלתרמן ברנע(צילום: אורית פניני)

"זו תהיה הצגה שמיועדת לקהל של בין חמישה ל-10 ילדים בלבד, עם יחס אישי במהלכה מצד השחקנים לכל אחד מהילדים. זו חוויה שתתייחס לכל החושים - מישוש, ריח, ראייה, שמיעה. הצגה מאוד מהודקת ויותר קצרה. ושוב, בלי פשרות אמנותיות".

והתגובות?

"מדהימות. לפסטיבל שלנו בקיץ האחרון הגיעו משפחות מבאר שבע ומהצפון, כי באמת אין דברים כאלה היום בארץ. מבחינתם זו הייתה הזדמנות חד פעמית. גם לילדים, שפעם הראשונה חוו חוויה בתיאטרון, וגם עבור ההורים, שהסתובבו אסירי תודה ועם דמעות בעיניים".

ומה רוקי חשב על "אפצ'י?"

"הוא מת עליו. זה שאני רואה פעם ראשונה את הבן שלי יושב בהצגה מהתחלה ועד הסוף – מבחינתי, הצלחתי".

הסרגל שמקבלים הילדים בהצגה