איך פוטין הפך מפקיד אפרפר לאיום הגדול ביותר על השלום העולמי?
"הצאר החדש" של סטיבן לי מאיירס היא הביוגרפיה המפורטת ביותר שנכתב על שליט רוסיה עד היום, והיא עמוסה בפרטים מסקרנים. למשל, על הפעם ההיא שהיה הפקיד היחיד שסירב לקבל שוחד, או חיבתו לאמנויות לחימה. בדרך היא מלמדת אותנו שיעור חשוב על הקשר שבין שחיתות וכוח
במהלך ספטמבר 1999, סדרה של פיגועים מוטטו בנייני דירות בכל רחבי רוסיה וגבו את חייהם של כ-300 אנשים. אבל דווקא פיגוע שלא יצא לפועל האיר את אירועי החודש ההוא באור אפל ומטריד. תושב העיר ריאזאן, 200 ק"מ ממוסקבה, זיהה בוקר אחד מכונית חשודה, הזעיק משטרה וזו מצאה במרתף בניין סמוך שלושה שקים שנכתב עליהם "סוכר". בפועל הם היו מלאים בחומר נפץ צבאי. חיי עשרות אנשים ניצלו. אלא שאז קרה דבר מוזר. עקבות המכונית, האנשים שזוהו לידה ואפילו שיחת טלפון מחשידה שיורטה - כולם הובילו לפס"ב, שירות הביטחון הרוסי. אחרי ששינה מספר גרסאות, טען הארגון שמדובר ב"אימון" שנועד לבחון את ערנות התושבים.
מי שעמד בראש הארגון עד חודש לפני כן היה ולדימיר פוטין. בינתיים הוא קוּדם לתפקיד ראש הממשלה, ולמעשה, באותה נקודת זמן, היה האיש החזק במדינה. שרשרת הפיגועים ב-99', רגע לפני כניסתו לנשיאות, עזרה לפוטין לבסס עילה למלחמה נגד צ'צ'ניה - הפעולה המשמעותית הראשונה שלו כנשיא שאיחדה מאחוריו את העם והעלתה את אחוזי התמיכה בו משני אחוזים, ביום השבעתו, ל-27 אחוז, בשוך הקרבות. רק חודשים אחרי האירוע המשונה הוא החל "לעורר מחשבות קשות בקרב מתנגדי פוטין". סייע לכך מאמר של עיתון עצמאי שעמד על הדמיון בינו לבין דפוס הפעולה של הפיגועים שקדמו לו. למחרת הפרסום, מתקפת סייבר העלימה את מהדורת העיתון. ברוכים הבאים לעידן פוטין.
"הצאר החדש" היא הביוגרפיה המפורטת ביותר שנכתבה על האוטוקרט הרוסי. היא אינה חורצת דין בשאלה אם פוטין אכן עמד מאחורי הפיגועים, וכך גם לגבי ההתנקשויות בעיתונאים ובאישי ציבור שקראו עליו תיגר. המחבר סטיבן לי מאיירס, עיתונאי ה"ניו יורק טיימס" שהוצב במוסקבה בין השנים 2007-2002, כותב אך ורק עובדות בדוקות, ומניח אותן זו בצד זו, בדחיסות עצומה, כשהוא מסתמך על אין-ספור מקורות גלויים, בצד ראיונות שערך עם דמויות מפתח. "רק עובדות הראויות לדפוס", כפי שגורס סלוגן העיתון שבו הוא עובד מאז 89'. בהתאם, הטון של מאיירס ענייני לחלוטין. רשומוני. כשם שהוא נמנע מספקולציות, כך הוא נמנע מהתענגות על התככים ועל הפרטים הגרפיים - אף שמושא הספר הוא שליט שאחד מיריביו סומם ב"סם אמת" ואיבד את צלילות הדעת למשך ארבעה ימים שבהם כנראה ביצע, או בוצעו בו, מעשים מגונים מול מצלמות; למטרות סחיטה כמובן.
התוצאה בהחלט מרשימה - מבנה עובדתי אפי ממש. אבל לעיתים מרוב עצים, כלומר פרטי פרטים, שלא לומר זוטי דברים, בקושי רואים את היער. ובניגוד לרומן ריאליסטי רוסי מצוי, אין בפתיחתו רשימת דמויות שתסייע לקורא למקם עצמו בעלילה. חיסרון נוסף הוא העובדה שהספר ראה אור באנגלית ב-2015, כך שאינו מסקר את ההתרחשויות המעניינות ביותר עד כה בקריירה של פוטין: שורת ההתערבויות במערכות הבחירות במערב. בשל הסגפנות של מאיירס, הוא גם אינו מניח תשתית פרשנית שתאפשר להבין טוב יותר את הכוונות מאחורי מדיניות החוץ זורעת הכאוס של פוטין, שהגיעה לשיאה אחרי חתימת הספר.
החלק הראשון, העוסק בשנים המעצבות של פוטין, הוא המעניין ביותר. גם משום שהקורות בו ידועים פחות, ובעיקר משום שהוא אמור, מעצם טבעו, לענות על השאלה: מה הפך את פוטין למנהיג הסמכותני שמציב כיום, לדעת אנליסטים רבים במערב, את הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. פוטין מתואר בשנים הללו כפקיד אפרפר, שלמעט חיבתו לאמנויות לחימה, לקרבות רחוב ספונטניים ולנטילת סיכונים כמו כניסה לבית בוער כדי להציל מזוודה עם 5,000 דולר - קשה להקיש מדמותו דאז את מי שלימים הפך להיות.
אחרי קריירה נטולת זוהר בקג"ב בעיר הולדתו סנט-פטרסבורג, הוא התגלגל במקריות למוסקבה ושירת בה בשורת תפקידים שנשמעים כמו פרודיה על ביורוקרטיה ממשלתית: תחילה כסגן ראש המחלקה המשפטית שפיקחה על רכוש הקרמלין, בהמשך כסגן ראש הסגל במינהל הנשיאותי, ולבסוף כסגן ראשון למנהל המינהל הנשיאותי. רק אחרי שהאוליגרך בוריס ברזובסקי נזכר בו משום שהיה הפקיד היחיד שלא הסכים לקבל שוחד (האין זו אירוניה היסטורית במיטבה?) והציג אותו לנשיא ילצין, שמצידו התרשם מ"הקור שנשב ממנו" ומכך "שהסתפק במועט" (כנ"ל), פוטין קוּדם לראש הפס"ב. זמן קצרצר אחר כך נעשה כאמור ראש ממשלה.
מאיירס טוען בשיטתיות לכל אורך הדרך שפוטין מעולם לא שאף להתקדם ולצבור כוח. אפילו לאחר שמונה לתפקיד מספר 2 במדינה, סבר שזה "עתיד שלא ביקש לעצמו". היום, אחרי ששיעבד את כלכלת רוסיה לרווחתו ולרווחת חבריו הקרובים, פוטין ה"מסתפק במועט" נחשב על פי הערכות לאדם העשיר בעולם, עם הון של 200 מיליארד דולר - פי שניים מהבא אחריו, ג'ף בזוס.
אבל דווקא היעדרה של תשובה ברורה לשאלה מה הפך את פוטין לאוטוקרט כה מסוכן וחסר גבולות, מהווה בעיניי תשובה מעניינת בזכות עצמה. היא עשויה לרמז על כך שקווי אישיות מסוימים עשויים להתפתח ולהתבטא רק בהינתן כמות מסוימת של כוח. המון כוח. סגן ראשון למנהל מינהל אינו יכול לומר לנשיא צרפת "אני עומד לתלות אותו מהביצים", בהתייחס לנשיא גיאורגיה שעימו החליט לפתוח במלחמה, או לקום בוקר אחד ולפלוש לאוקראינה עם אלפי חיילים שאינם לובשים מדים. עזות מצח בדרגה כל כך גבוהה איננה חלק מהיומיום של פקיד, בכיר ככל שיהא, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי רק בעמדות כוח דומיננטיות ביותר, כמו של ראש מעצמה. ספק אם בכלל יכולים להיות לה גורמים מנבאים, כפי שדורשת הפרדיגמה הסיבתית שאנחנו שבויים בה. אתה צריך להגיע לדרגה של פוטין כדי להבין איזה מין פוטין תהיה.
"הצאר החדש: עלייתו ושלטונו של ולדימיר פוטין", סטיבן לי מאיירס, מאנגלית: כרמית גיא, עם עובד, 564 עמ'
