"משחקי הכס" עונה 8 פרק 3: מדהים ומאכזב, תלוי למה ציפיתם
הקרב הגדול של ווינטרפל היה כל מה שאפשר לבקש: קרבות מפרכים, דרקונים מעופפים, אפקטים מלהיבים ועשרות אלפי הרוגים. ובאותה נשימה נאמר ש"משחקי הכס" איבדה סופית את האקס פקטור שלה. לפחות קיבלנו את האורגזמה שלנו בסוף. הטור השבועי של דורון פישלר, ספויילרים בפנים
אנחנו מוצאים את עצמנו בלב הולם, נושמים בקושי וטרוטי עיניים, אחרי הקרב הגדול, ושואלים את עצמנו איך נמשיך מכאן. כמו כן, שאלה נוספת שעולה היא: מה בדיוק ראינו? הפרק הזה היה מטלטל, אין ספק, אבל הוא בעיקר היה אפל. אפל לא רק מבחינת הייאוש שהשתלט על שוכני ווינטרפל, התחושה המוחשית של האבדון המוחלט וסוף העולם, אלא אפל במובן של "לא רואים מה קורה פה". זאת הייתה אחת ההפקות הגדולות בתולדות הטלוויזיה, אבל כדי לחוות אותה כמו שצריך כנראה שהיה צריך כנראה לצפות בה בטלוויזיה 4K, עם HDR, באמצע הלילה, כשכל האורות בבית כבויים.
לאלה מאיתנו שהם בעלי ציוד אודיו-ויזואלי קצת פחות טוב - או שנאלצו לראות את הפרק באור יום, חלילה - חלק גדול מהקרב נראה כמו כתם מעורפל, ולפעמים היה קשה לדעת האם אנחנו חוזים ברגע המוות הטראגי של דמות אהובה או בחתיכת אבק שנחתה על המסך. אם הכוונה הייתה לשתף את הצופים בתחושת הבלבול וערפל הקרב, זה בהחלט הצליח, כי בדיוק כמו הלוחמים גם אנחנו הרגשנו הקלה בכל פעם שהדרקונים או מליסנדרה האירו את המסך באור האש, ולרגע יכולנו לדעת בבטחון מה אנחנו רואים בעצם.
הטוב
רוצים סופרלטיבים? אוקיי, הנה הסופרלטיבים: מעולם לא היה פרק כזה בסדרת טלוויזיה. הפקה גדולה יותר מרוב סרטי הקולנוע. שילוב מדהים (כנראה. כלומר, ממה שיכולנו לראות בחושך) של צילומים פרקטיים בהיקף ענק ואפקטים ממוחשבים. בימוי אדיר (של מיגל ספוצ'ניק), שוטים ארוכים ומפורטים, מעקב אחרי דמויות רבות בלי בלבול, שילוב של סגנונות שונים - מסרט מלחמה נטו ועד לאימה קלאוסטרופובית במסדרונות. זה לא היה קרב סתמי - כלומר, הרבה אנשים תוקעים חרבות באנשים אחרים - אלא סיפור של כמה שלבים, כשבני האדם החיים נאלצים לסגת פעם אחר פעם מאחורי קווי הגנה שנפרצים שוב ושוב. ובנוסף לתמונה הגדולה, הפרק הצליח גם לעקוב אחרי מעשיהן של שלל דמויות בלי להתבלבל. כמה מהשוטים הולכים ישר לפנתיאון: המבט מרחוק על הדותראקים המסתערים אל תוך חושך הבולע אותם, פסי האש של הדרקונים, והרגע הגדול של אריה. כמו כן חשוב לציין שרמין ג'וואדי הוא פאקינג מלך העולם, והמוזיקה שכתב לפרק הזה היא מהיפות שסיפק לסדרה.
אז בפני עצמו - זה היה פרק אדיר ומשובח שיזכה בכמה פרסי אמי מוצדקים בהמשך. אבל אם מסתכלים על הפרק הזה בתור חלק מהסדרה - איפה הוא יושב בתמונה הגדולה של "משחקי הכס", בתור סיפור שמסופר לאורך תשע שנים - פה דווקא עולות כמה טענות.
הרע
תראו, אתם יודעים איך זה עובד בסרטים: הקרב נוטה לטובת הרעים, המצב הולך ומחמיר, עד הרגע ההוא שבו הכל נראה כבר אבוד, אבל אז ברגע האחרון מישהו מנחית את המכה המכריעה וכולם ניצלים, שמחה גדולה. ככה זה בסרטים. ככה זה מאז ומתמיד. ואת זה פרק 3 (משודר היום, ב', ב-HOT, yes וסלקום TV) עשה מצוין, אין ויכוח. זה היה האמ-אמא של רגעי הכל-אבוד והסבתא המנוחה של ההצלות ברגע האחרון. ואם זה כל מה שאתם מחפשים - נהדר, קיבלתם את מה שרציתם. אבל, ואני יודע שזה היה ממש מזמן, אבל תאמצו את הזכרון: זוכרים את התקופה שבה "משחקי הכס" הייתה הסדרה שעושה דברים אחרת? זאת שלא מצייתת למוסכמות העלילתיות הסטנדרטיות? אף אחד לא הציל את נד סטארק ברגע האחרון ואף טוויסט לא מנע את הרצח ההמוני של "החתונה האדומה". לפעמים הטובים ניצחו ולעתים קרובות הם הפסידו, וזה מה שהיה מעניין - לא יכולנו לדעת מה עומד לקרות. אבל זה מזמן לא המצב: בעונות האחרונות הטובים מנצחים, והדמויות הראשיות מוגנות מכל פגע. הפרק הזה לא באמת חידש, הוא רק קיבע את מה שכבר ידענו: "משחקי הכס" של היום היא סידרה הוליוודית לכל דבר שמצייתת לאותן קלישאות חובה.
עוד דבר שאמרו על הסדרה בזמנו זה שכל אחד יכול למות. גם זה כבר לא המצב. היו דמויות מתות בפרק הזה, כמובן - זה היה מגוחך לגמרי אילולא היו. ונכון, כל אחת מסצינות המוות הייתה יפה - גם אם לא מפתיעה - בפני עצמה. הבכי של דאינריז על גופתו של ג'ורה; תיאון מקבל מבראן את הדבר היחיד שרצה בעצם - "אתה אדם טוב" - כדי לקבל אישור למות; וכמובן, ליאנה מורמונט, שהייתה אמורה להיות דמות של סצינה אחת וקיבלה תפקיד קבוע ומות גיבורים פשוט כי היא אדירה. אבל כל מי שערך הימורי-מוות לגבי הפרק הזה כלל רשימה ארוכה הרבה יותר. אחרי שהפרק הקודם הוקדש כולו לפרידות - אמירה ברורה ואכזרית בפנים: לא כולם יישרדו - הקציר, בסופו של דבר, היה דל.
עוד ביקורות "משחקי הכס":
הכוונה היא כמובן לדמויות בעלות שמות, כן? כי לא היו חסרים מתים אנונימיים. אלפי אנשים מתו. העם הדותראקי, כך נראה, נמחה מעל פני האדמה בתוך עשר דקות, וכך גם רוב הבלתי-טמאים וכנראה גם אנשי הצפון. ווינטרפל של אחרי הקרב נראתה אחרי שואה ביולוגית. נדמה שבטירה כולה נשארו משהו כמו 20 אנשים חיים - אבל כולם, כמה נוח, דמויות משמעותיות לעלילה.
בריאן, ג'יימי, פודריק, גנדרי, כולם אנשים שעמדו בשורה הראשונה של הקרב, היו תחת מתקפה זומבית בלתי פוסקת, ובכל זאת, בדרך נס, נשארו כולם בחיים. ומילא כשמדובר בלוחמים מנוסים כמוהם, אבל העובדה שסאם - סאם! - הצליח לשרוד גם את הקרב הזה, כשמסביבו אלפי לא-טמאים, דותראקים ושאר פייטרים נשחטים על ימין ועל שמאל, היא צירוף מקרים ברמה שמצריכה לא פחות מהתערבות אלוהית או תסריט עצלני. השיריון החשוב ביותר בווינטרפל הוא שיריון-עלילה: העובדה שדמות מסוימת היא חשובה או אהובה מגנה עליה מפני כל פגיעה. פרק מלא בכל כך הרבה מוות, הרים שלמים של אובדן ובסופו מתברר שלא איבדנו כמעט אף אחד בעל משמעות. לזה אני קורא רמאות.
והמכוער
הסכיזופרניה ביחס לפרק הזה הגיעה לשיא - ובכן, בשיא. בסופו של דבר, האויב הגדול ביותר ב"משחקי הכס" - שהרי כבר שנים מסבירים לנו שהאויב האמיתי הוא לא סרסיי, אלא המוות שמעבר לחומה - חוסל. אי אפשר לומר שהוא חוסל בקלות או במהירות, לא כשזה מגיע אחרי כל כך הרבה קטל והקרבה. אבל מי שהנחית את המכה בסופו של דבר היתה אריה, עם סכין, בחורש האלים. זה היה גדול, אל תבינו אותי לא נכון, ואין שום ויכוח על זה. זה היה מפתיע ובלתי צפוי ואנחת הרווחה נשמעה מסביב לעולם. אבל בו-זמנית, זה היה גם אנטי-קליימקטי על גבול האקראי. הדמויות המשתתפות ברגע הכי חשוב היו בראן, אריה ומלך הלילה. בראן הוא, כך מוסרים לנו, הדבר הכי חשוב ביקום - אבל הוא בילה את כל הפרק בלי לעשות כלום חוץ מלהיות כמה עורבים, ואנחנו עדיין לא מבינים מה כל כך חשוב בו. אריה בילתה עונות שלמות באימונים מפרכים לא כדי להיות הסכינאית הטובה בעולם, אלא כדי להיות אף-אחת, להחליף פנים - דבר שלא בא לידי ביטוי בכלל בפרק. היא לא התחפשה לזומבי, היא רק קפצה ממש גבוה. מלך הלילה כמעט הגשים את מטרתו, אבל אנחנו עדיין לא יודעים מה היא הייתה בדיוק. מה שחיסל את האויב האולטימטיבי הוא לא ידע, לא סגירת מעגל, לא משהו בעל משמעות עלילתית - פשוט מישהי עם סכין שהייתה שם ברגע הנכון. כיף, אבל שמונה עונות בשביל זה?
כל זה לא חדש. להתלונן על הוליוודיות יתר ב"משחקי הכס" בשלב הזה, שווה ערך לתלונות על החום והלחות באוגוסט. "משחקי הכס" הבלתי צפויה, שעוסקת בשחיטת קונבנציות עלילתיות, שכל פרט בה חשוב - לא קיימת כבר כמה שנים. אבל אילו היתה תקווה כלשהי שבעונה האחרונה היא תחזור לעצמה, גם היא גוועה עכשיו. אז נכון, אף אחד לא יפסיק לצפות בסדרה שלושה פרקים לפני הסוף, ולא נעים להתלונן על פרק עד כדי כך מושקע - אבל בואו נודה באמת המרה, הסדרה הזאת היא זומבי. היא ממשיכה לזוז, להילחם, לעשות דברים ולבנות יצירות אמנות מושקעות ומרשימות מחלקי גופות, וזה יפה - אבל הסדרה שאהבתם בעונה הראשונה מתה מזמן.
נעדרים: פרק שני ברציפות היה ווינטפרלי לחלוטין, ולכן כל מי שאינו שם - כלומר בעיקר סרסיי - נעדר.
מתים: אד; בריק דונדאריון; ג'ורה מורמונט; ליאנה מורמונט; תיאון גרייג'וי; מליסנדרה; מלך הלילה. תכלס, רשימה קצרה במידה מפתיעה.
הסצינה: אריה מנחיתה את המכה, כי עם כל התלונות, אי אפשר להתכחש לרגע "פאק יה" גדול כל-כך.
"הסיפורים שמאחורי משחקי הכס", ההרצאה של דורון פישלר על הסיפורים ההיסטוריים שהיוו את ההשראה. ב-30.4 ביודלה בגבעה, גבעת ברנר וב-14.5 בקנטה, תל אביב.
