לא שקטתי בנוכחות הגבר, וגם לא בהיעדרו: סיפור קצר מאת שני פוקר

"הגבר ואני" / שני פוקר

לימים כבר ידעתי לזהות את הגבר לפי ניגון הנשימה שלו.

אבל זה לא היה מאוד קשה, כי הגבר היה נושם בכבדות. גם היה פוסע בכבדות. ובנוסף היה אלרגי לחתולים, דיבר בקול רם (גם כשביקש ללחוש), ובמיוחד: לא נהג לשמן את ציר הדלת של החדר שלו, שהייתה נפתחת ונסגרת בלי הפסק. היו לו עיניים חתוליות, זקן בצבע זהב ופלחי ישבן מחודדים. הוא היה איש נמרץ, חד קשב, ועם זאת בעל בעיות של קשב; חזק, הדור, יציב, וידע גם לשלוף פלאייר כשהיה צריך. חוץ מזה לא יהיה הוגן אם לא אומר שהגבר היה איש יפה מאוד, כי נתון כמו יופי צריך להיאמר.

עליי לומר עוד: לוּ יכולתי לטוות סיפור קטנוני כמרקם הבית, היה בכוחי לתאר את נימי היחסים ביני ובין הגבר. אך קטנוניות היא מידת אדם בלתי-סיפורית. הסיפור הוא מנגנון השואף קדימה. הקטנוניות דורשת את הדריכה במקום, את מסע הסרק, את הטחינה במים, את מה שאין-לו-קול-או-משקל. ואף על פי כן, עליי לנסות ולְדַבְּרָהּ, כי בלי מידת קטנוניות אמתית, עיקשת, צמאת דם, לא יובנו היחסים לעומקם.

ייתכן שכל הסיפור, בסופו של דבר, מתנקז אל החרדה הפשוטה לשלווה. ייתכן שעד כדי כך יקר השקט במחוזותינו, שבשביל להגן עליו עוד נצא, בני האדם, מן הדעת. זכרתי את עגנון כותב לידידו, באחד ממכתביו: "מפני הרעש הייתי מוכרח לעקור את דירתי". אולם אצלי היו העניינים רגישים יותר. אצלי סכנת הרעש שכנה בתוך הבית עצמו. בתוך הגבר. שותפי למקלחון. לשירותים. לאי ההירדמות בלילה. דר ביתי. נביא הרעש עצמו. וככל שרעשיו התבררו כעדינים ומצטנעים יותר, כך הִתְגַבֵהַּ סף הרגישות שלי.

רוצים לקרוא את אסופת הסיפורים "גברים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

היינו שותפים למגורים, הגבר ואני. גרנו בבית בפאתי-שכונה בפאתי-עיר, והיה לנו מרחב גדול לחלוק בו. חדרינו היו צמודים, וקיר אחד שיסע בין תנומותינו כעורק. הקיר הפריד אותנו בשלל של פעולות, אך לא היה הרמטי דיו. צלילים עברו דרכו, על אפנו ועל חמתנו. לאט-לאט נעשתה אפשרות השמיעה לכורח, ואני נעשיתי יותר ויותר דרוכה לתנועותיו של הגבר. למעשה, כל תנועה שביצע הגבר בחללו, מבעד לקיר הגבס הדק, אני ידעתי. ואם לא ידעתי הרי שחשתי שידעתי והיה זה היינו הך. הגבר לא יכול לעשות דבר בלי שאשים את לבי לכך. הכול שמעתי, הכול ידעתי, הכול הרחתי. גבר יצא מחדרו, גבר נכנס אל חדרו, גבר פתח את הדלת החורקת, גבר סגר את הדלת החורקת, גבר החליף לבגדי שינה, גבר הזיז את הכורסה, גבר הלך אל המטבח ברקיעות, גבר חזר מן המטבח ברקיעות (למה ברקיעות? למה בחצות הלילה? למה בחצות היום?). לא היו תשובות כי לא היו באמת שאלות. הייתה רק עובדה ניצחת בדמות חוסר נוחות גדולה: אי השליטה על הרעש.

וכי מהו בית אם לא דל"ת אמות שבו הרעש בשליטתך? וכי מהו שקט אם לא האפשרות הבלעדית שלך לפלס את הרעש? לא שקטתי. לא בנוכחותו של הגבר, ולמען האמת, גם לא בהיעדרו. בלילות, כשהוא עוד לא חזר הביתה וכבר צנחה עליי העייפות, הייתי שוכבת במיטה כדי לנסות להירדם, אחוזת מתח מן ה ש א ל ה: מתי יחזור הגבר?

ככה הייתי במצבי המאוזן, מאמצת את כל כולי אל השינה, ובתוכי הלכה והתלבתה טינה חסרת אחריות כלפי הגבר. הכול שָׁקַט, הכול נערך להירדמות, הייתי עייפה, חפצי היה לישון, התנאים היו לטובתי, מדוע נזקקתי למושא הטינה הזה?

לא ידעתי להסביר. אבל לא הצלחתי להניח לשאלה לא-להרעיש: מתי, לכל השדים והרוחות, הגבר יחזור? זה היה מצבי. זו הייתה המצוקה. אני שוכבת במיטתי, חסרה כל אפשרות לפייס את הגוף מאי הוודאות. מחסרונה של התשובה. הלילה העמיק וההיעדר הִכָּה בפשטותו.

אותה שעה לא נזקקתי לדבר מלבד לגבר ההוא, שותפי התזזיתי, הנאה, המהודר, הנם בעצמו מבעד לקיר הגבס הדק, כדי שגם אני אוכל להירדם כהלכה. איך להסביר את מצב העניינים המעוות הזה? (תמיד הייתי אישה תלותית וחלשה?). המשכתי להטות את הקשב לכל הצלילים מבעד החלון, שסימנו לי מי נכנס אל איזה בית. בכל חריקה של דלת משבילי הגישה של הבתים הסמוכים, הייתי מנסה לפענח, האם עכשיו, האם עכשיו זה הגבר? האם עכשיו הוא שב מבילויו? האם עכשיו הוא שב מעבודתו? ושוב הייתי מתבדה, כי הגבר עוד לא חזר. ושוב הייתי מתבדה, גם הלילה לא ארדם כראוי. ובכל מקרה, דווקא משחזר סוף-סוף הגבר הביתה, נעשה הכי נורא. מפני שאז היו הצעדים שלו, קל ופשוט, מסוגלים להוציא אותי מדעתי, עד שהייתי מתכווצת במיטה ונוהמת ברגזנות. ואם לא די בכך, דופקת על הזגוגית של החדר כדי להבהיר לו את ערותי המבוזה. כן, אני טוענת ובלב מלא, ישנם רגעים שמצעדים רועשים מדי אפשר להשתגע.

זו הייתה סתירה אינטנסיבית: לעתים שיוועתי שייצא הגבר, ולעתים שיוועתי שיחזור הגבר. ושתי התחינות, זו וזו, היו מפתיעות בעוצמתן, מפני שבכל אחת מהן תליתי את אושרי. כשהגבר היה מספר לי בבוקר על כל המקומות שבילה בהם אתמול, ועל כל האנשים והנשים שהוא פגש, בפרצופו הנלהב, הנערי, התרנגולי, הייתי שוב מתעצבנת, כי בחיי, כבר מזמן שעברתי את נלהבות הגיל הזה (על אף שהגבר בוגר ממני בכמה שנים), ובאותו הרגע כל רצוני התגבש לידי כך, שייצא הגבר הזה מן הדלת ולא יחזור לעולם. שיירמס תחת משקלים פיזיים, שייתקל רק בלבבות מזופתים, שיתבזה, שינודה, שיאספוהו נחילי פסאז' דביקים. ובאמת, כשיציאתו של הגבר מן הבית תאמה את רצוני, הייתי לכמה רגעים בעננים. בשניות התפרשתי על כל הבית, סגרתי חלונות, דלתות, העפתי רחשים, פתחתי את המקרר, אכלתי שוקולדים, לבדי, בבית הרחב הזה, בשכונה השכוחה הזו, הילכתי בין החדרים, שמתי מוזיקה, פיזזתי להנאתי, הייתי נכנסת אל חדרו של הגבר למצוא פירורי טבק לעשן, מרגישה את עצמי בעצמי; עכשיו לו היה נכנס הגבר בפאתי הבית הזה ופורע אותי מיחידותי, הייתי מאבדת לחלוטין את הדעת. עד כדי כך היו מורדים בי עצביי. ממש הייתי משתגעת. לו היה נכנס באותו הרגע הגבר הזה, הייתי מסוגלת לכל מיני דברים מזיקים לי או לגבר.

ברגעים האלה הייתי בטוחה שאני מוכרחה לעשות מעשה ולעזוב את הבית. כה הוטב לי בכמה שעות בודדות לבדי, שלא נראתה פעולה נכונה מזו. וכבר רבות היו הפעמים שהחלטתי לעזוב את המגורים המשותפים ולחפש לי בית אחר. וכבר רבות היו הפעמים שהגבר בעצמו התגייס לטובתי וניסה לעזור לי בחיפושים. אבל תמיד נכשלתי ברגע ההחלטה הממשית. תמיד ההישארות נקלה מן העזיבה המסובכת. כי ככלות הכול, ברגעים של נחת, תמיד התעלה הגבר על סך חלקיו, והמהירות שבה יכולתי לחוש אליו חיבה אחרי שנאה הייתה מפתיעה ומשחררת. אף על פי שלא פסקו הרגעים שנמלכתי בדעתי לעזוב.

במיוחד בבוקר, כשהגבר היה סוגר חזק כל כך את המקינטה של הקפה, עד שלא הייתי מצליחה לפתוח אותה. למה הגבר מוכרח לבוא לידי ביטוי במלוא עוצמתו הפיזית, ככה, על הבוקר? למה הוא לא יכול להשהות את כוחותיו לצהריים המוקדמים? אם הגבר היה באותה עת בבית, הייתי נאלצת לבקש שיפתח לי אותה, ואז הוא היה עושה תנועה סיבובית חלשה וחיש היא הייתה נפתחת. אם הוא לא היה בבית, הייתי דופקת את המקינטה על השיש ומקללת אותו.

שלא בפניו, הייתי מקללת את הגבר הרבה. ברגעים שהייתי שקועה במחשבותיי, ואם לא היה דבר מפריע לי, הייתי תוהה, כמה שלא בפניי מקלל אותי הגבר גם הוא? אם שברתי כוס במטבח, והגבר דרך שם יחף, ונפצע, והזיל דם מכף רגלו, לבטח קילל אותי חזק, אני יודעת. אבל הקללות הן חלק מן המרקם, שנעשה בתוך הבית, ביני ובין הגבר, בלתי נמנע.

כפי שלא תמיד יש בי סבלנות לראות את הגבר על הבוקר; וכי מה אפשר לעשות? לא תמיד עולה בכוחי להביט בעיניים החתוליות שלו עם שחר. להוציא מתוכי מחוות בוקר טוב, חיוך דל, היי חטוף, הינף יד. ואכן, ביחס לגבר, ביטלתי את סנטימנט הנימוסיות, וכשלא היה בידי קמצוץ של כוח הייתי חולפת על פניו גם בלי מחווה. בלי מבט. בלי שלום. ועם זה, הייתי סמוכה, צריך הגבר לדעת להתמודד. בהתחלה, לא פעם, נהיה הגבר מעט תוקפן כלפיי ברגעים האלה, אבל לאט-לאט ניכר שידע, יותר ויותר, פחות לקחת אותי ללב.

כי בכל זאת, כבני-תמותה סתגלנים, למדנו ללמוד זה את זה. עם כל סיבוכה של קרבתנו הבלתי נמנעת, ידענו שאנחנו בוחרים בה. ידענו שאנחנו יכולים גם אחרת. סיבת ההישארות לא הייתה ברורה, כי מה שקיבלנו אחד מן השני מעולם לא הובהר בפנינו. ואף על פי כן, נדמה היה שכל אחד אוחז איזה נכס סמוי באחר, דבר-מה שאפילו עם עצמו הוא לא יודע לקוראו בשם.

אולי הדבר היה שמישהו רואה אותך במקומות הקצה. שמישהו מזהה אותך עם האבק הנערם בפינות של הבית, עם הכלים המותשים בכיור, עם הפסיפלורה הנובלת מרוב בושה בחצר. אולי היה זה עצם הדבר שמישהו רואה אותך כה ברור, כה מזוקק, כה בלתי מחמיא, שלא היה עוד מאבק על הרושם.

אולי היה זה החופש לפרוק את הסיבוכים התורשתיים שבמערכות העצבים. להתפלש בתוך המזג הקטנוני ביחד. לעשות מעגלים סביב עניינים שלא מחזיקים די בשביל צורה. ידעתי את סיבוכיי, וידעתי לפחות כמה מחסרונותיי. כפי שידעתי באילו היבטים היה יתרונו של הגבר עליי. הוא היה אנליטי ממני, חברותי ממני, חזק ממני, ונרדם בקלות (ובאמת, בכל אותו הזמן שבו חייתי עם הגבר, לא נוכחתי, אף לא פעם אחת, ששנתו עברה עליו בקושי; שזה, איך אומר, מה עוד אבקש מלבד ששנתי, לעולם, לא תעבור עליי בקושי.) אך לא יכולתי ליטול את כל קשיי על הגבר. לא יכולתי לערוך באופן תמידי את ההשוואה הזו ביני לבינו. עם עולמו שקק, חשתי שאצלי נובל, ואם עולמי היה יפה באיזה יום, חשתי ששלו כפליים. היו לו ענפים רבים משלי להיאחז בהם, היה לו עבר, הייתה לו מסורת, הוא היה החלטי, הוא היה מסוקס, הוא היה הולך בפאסון של ממהר גם כשסתם הלך לשירותים, הוא היה דתי לשעבר, שהיה נפגש עם עוד חבר, שהיה גם דתי לשעבר, ויחד הם היו שני נלבבים מלאי-לב שליבו את הקולות זה של זה והתווכחו על דברי חכמים, הוא היה אנרגטי, מתלבש יפה, מרובה תיקים, מתלהב משטויות, מתגבר על קשיים, הפכפך, ובעיקר, לא מפחד מן העימות. מן הצליל של המילה הישירה והכואבת שנאמרת בקול.

פעם אחת אמר לי: "הלוואי שהייתי משכיל כמוך." פעם אחרת כינה אותי: "יעני אינטלקטואלית". ידעתי כיצד לחלץ מן הגבר שנאה, וידעתי כיצד לחלץ מן הגבר אהבה, ידעתי מה לעשות בשביל שיראני בעיניים טובות, וידעתי מה לעשות בשביל שיראני בעיניים מאוסות. ויותר מכל ידעתי שציר הקשר הזה סבוך מדי כדי לתת לו צבע חד. לעתים התלבתה ביני ובין הגבר כזאת שנאה שהייתי מכריזה בתוכי: שום הזדהות איני רוצה עם הגבר הזה. האיבה שכנה בכל מילה. בכל תזוזה. בכל מחווה. הדירה הייתה צרה על שנינו. ביחד, נעשה ברור ובוטה, כבר לא נצליח. אך חוסר התזוזה של אף אחד ממקומו נעשה להצהרת אהבה אילמת. כמו הוכחה בלתי-רצונית. סדר היום שנתגבש כאילו גבר עלינו. היה כוח לרוטינה המשותפת. היה כוח לידע שצברנו אחד על השני: הנרמול של התסבוכת. הנרמול של המעוות.

הייתי מתעוררת לפניו. הוא היה הולך לישון אחרי. לפעמים, בלילה, כשכבר הייתי ישנה הוא היה מסמס לי: "מסתובבת?", ורק בבוקר ראיתי שרצה שניפגש. לעתים נדירות היינו נפגשים מחוץ לבית, שותים קפה או במקרה נתקלים זו בזה באמצע הרחוב, ממשיכים ביחד לפה, אחר כך לשם, מתלהטים בכל מיני התפלספויות, מדברים בספירלות על זהויות מבית, מדברים על הבית, הו-הו, מדברים על הבית, נאבקים במונחים, בהכרעות, בשינויים. ברגעים האלה הייתי משוועת: רק שלא ימאיס עליי הגבר הזה במו ידיו את חיותו. רק שיישאר זהוב כזה, חינני כזה, עם עיני החתול הזה, והחזה השעיר הזה, כי בשעות האלה הייתי, חד וחלק, מסוגלת להמשיך עם הגבר הזה לכיוון הנצח. שאספר לו, והוא יספר לי, שאפנה אליו, והוא יפנה אליי. להיוולד עם יופי כמו של הגבר הזה, זה לא עניין טריוויאלי, אני מנסה להסביר לו, אני מנסה להסביר לי. לא ידעתי עייפות מן הגבר הזה. לא ידעתי מאיסות מן הגבר הזה. היו כאלה שעות: שמעתי אותו אומר לי את המילים הכי נכונות ויפות, שמעתי אותי אומרת לו מילים, הכי נכונות ויפות. אני מצטטת את הגבר, הגבר מצטט אותי. ויחד אנחנו מדברים על הרגלים, על בהלות, על בחורות. 

מבלי משים, גם אני נעשית לגבר. ובעודנו משוחחים שיחה של גבר אל גבר: גם אני לא עומדת בפני היופי הזה שלהן, גם אותי הן הורסות כליל, גם אותי ניתן להדליק ולכבות, לכבות ולהדליק, גם אני יודעת להתל בהן, גם הן יודעת להתל בי. אני מטכסת עצות לגבר. הגבר מטכס עצות לי. בסוף, אני אומרת לו, מה אני אומרת לאישה כשאני רוצה לומר לה לא: הגבר צוחק. אחר כך אומר: "טוב, את בחורה יפה," ואני שבה להיות אישה מן הבטן, מן הַפְּנִים. אחר כך אומר לי הגבר שרוצה לקפוץ אל מקום כזה, בית כזה, מסיבה כזו, שם גועשים כל מיני עניינים שאיני מצויה בהם. מכאן אני אומרת לגבר שאני לא מצטרפת. מכאן, אני אומרת לגבר, שימשיך לו הלאה לבילוייו, הוא וחיותו הבלתי נגמרת, הוא ומרצו שלא-יודע-די. מפה, שימשיך לבד. אחרי ככלות הכול, כל אחד ותמריץ חייו שלו. אני אומרת לעצמי בלב. שנייה לפני שאנחנו מתפצלים.

נכון שדווקא אז כמעט ויכולתי לומר לו שאני מעדיפה שלא ילך, שאני מעדיפה שנשב עוד קצת, שהעיר הזאת בשבילי היא מאבק, שכרגע נחתה עלי הרוח ואני מלאת חיבה, שכרגע אני שופעת סבלנות, לחיוכו, לדיבורו, לגזרתו, לשעתו, אבל אני לא אומרת, והגבר עט עם אופניו למסלולו, ומתאדה כמטאור בשביל חלב.

שני פוקר היא ילידת 92', גרה בתל-אביב, לומדת לימודי תואר שני בחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים.

רוצים לקרוא סיפורים נוספים מהאסופה? היכנסו לכאן .

הסיפור פורסם באסופת הסיפורים "גברים", שיוצאת לאור בימים אלה בהוצאת פטל