אולי אורוול לא כל כך צדק, אחרי הכול

ב-1985 כתב מבקר התקשורת ניל פוסטמן, בספרו "בידור עד מוות", כי הפחד מפני הנבואה הקודרת של ג'ורג' אורוול ב"1984" התברר כמוטעה. עלינו לפחד הרבה יותר מהנבואה של אלדוס האקסלי ב"עולם חדש מופלא", ספר שפורסם ב-1932, 17 שנה לפני "1984". פחדנו משלטון דיקטטורי, כתב פוסטמן, אך עלינו לפחד הרבה יותר מטמטום ומהשתעבדות מרצון לבידור ולעונג. פוסטמן צודק. והשימוש בן-זמננו בביטוי "האח הגדול" - שטבע אורוול בספרו כדי לתאר פיקוח רודני אימתני - בשמה של תוכנית טלוויזיה שבה מתמסרים אנשים מרצונם החופשי לפיקוח, כמו גם למשחקי חברה מטומטמים, רק מעניק עוקץ אירוני חריף לניצחון הנבואה של האקסלי.

ההבדל בין "1984" ל"עולם חדש מופלא" עמוק יותר מאשר שימוש באמצעי שעבוד שונים (אלימות ומעקב מול סימום ובידור מטמטם). המניע העמוק של הרודנות האורווליאנית - כפי שמציג או'בריאן, איש המפלגה, לווינסטון סמית, גיבור הרומן שניסה למרוד בה - הוא תאוות כוח סדיסטית. השכבה השלטת ב-"1984" מבקשת לעצמה כוח בלתי מוגבל, כוח כביר כזה שהנשלטים יתמסרו לו גם בתוככי מוחם, כוח שיפצח את התנגדותם מבפנים. ואילו מטרת השכבה השלטת ב"עולם חדש מופלא" היא אוהבת אדם ביסודה. אדריכלי החברה של האקסלי באמת סבורים שמטרת החיים היא העונג, ועל מנת להשיג אותו רצוי לסמם את האזרחים, לעקור מתוכם את תחושת האינדיווידואליות ואת רגש האהבה (בהיותם מסיבי סבל), ואפילו לפגום בייצור העוּבָּרים כך שיתקיים מעמד המופקד על עבודות שחורות, מבלי שיתייסר מכך. בעצם, כמו שאומר וולבק ב"החלקיקים האלמנטריים", הדיסטופיה שתיאר האקסלי היא היעד הנסתר של החברות המערביות בנות זמננו.

ביקורת על הקומוניזם, מתוך השמאל. ג'ורג' אורוול(צילום: איי פי)

ולמרות כל זאת, הקריאה בתרגום החדש והקולח של ארז וולק ל-"1984", המפגש המחודש עם הרומן המשפיע הזה, הוא מפגש מעורר עם יצירה מרשימה. קודם כל, אורוול מזכיר שגם אם לרובנו קשה להבין את תאוות הכוח; גם אם בוויכוח מה מניע את בני האדם - שאיפה לעוצמה (ניטשה) או ליבידו (פרויד) - אנחנו נוטים להסבר הפרוידיאני, יש כנראה אנשים שהיצר הסדיסטי שלהם מפותח, ועלינו להיות ערניים ולבלום אותם. או'בריאן, שמסביר לוינסטון תוך כדי עינוייו את הרציונל של המפלגה, אף טוען כי חבר המפלגה הנאמן נוטל חלק בנצח על ידי שימור כוחה הנצחי של המפלגה לשלוט, להכאיב ולשבור את מתנגדיה. בכך הוא גובר על הרפיון שיכולה להסב לו תודעת המוות הפרטי שלו.

בהקשר הזה, אחת הנקודות המעניינות ב-"1984" היא התפיסה שרודנות עוינת את הארוס כי העונג מפנה את תשומת ליבו של הפרט לחייו: "כוונתה של המפלגה לא הייתה פשוט למנוע מגברים ומנשים לפתח נאמנויות שאולי לא תוכל לשלוט בהן. מטרתה האמיתית הלא מוצהרת הייתה לשלול כל עונג ממעשה המין. לאו דווקא האהבה אלא הרגש הארוטי היה האויב". לכן הארוטיקה הפורחת בין ג'וליה לוינסטון היא אחד משיאי המרד שלהם. "כשאתה עושה אהבה אתה מנצל אנרגיה, ואחר כך אתה מרגיש שמח ושום דבר לא מזיז לך. הם לא מוכנים שתרגיש ככה", מסבירה ג'וליה לוינסטון. "הם רוצים שתתפוצץ מרוב אנרגיה כל הזמן. כל הצעדות האלה הלוך ושוב וצעקות העידוד והנפנוף בדגלים זה פשוט מין מקולקל. אם בתוכך אתה שמח, למה שתתרגש מהאח הגדול ומהתוכניות התלת־שנתיות ומשתי דקות השנאה ומכל שאר הקשקושים המחורבנים?" וינסטון מסכים: "יש קשר ישיר ועמוק בין טוהר מיני ובין אורתודוקסיה פוליטית".

לא רודנות, אלא התמסרות מרצון לפיקוח. מתוך "האח הגדול"

אבל גם בלי קשר לחשיבותו או אי-חשיבותו הנבואית, "1984" הוא פשוט ספר מפחיד מאוד. יצירת אימה שלא נָסָה בְּעתתהּ. השיא הוא כמובן החלק האחרון של הספר, כשוינסטון, שניסה למרוד בשלטון האח הגדול, נכלא ומעונה. נהוג להזכיר את העינויים האיומים ב"חדר 101", אבל אותי החריד אפילו יותר תיאור של עציר שמורעב במכוון לאורך תקופה ארוכה.

"חוות החיות", שפירסם אורוול ארבע שנים מוקדם יותר, ב-1945, ושגם הוא יוצא עכשיו בהוצאה מחודשת, הוא ספר ירוד בהרבה. למעשה, אורוול לא עושה כאן הרבה יותר מאשר לספר את גורלה העגום והמקומם של המהפכה הקומוניסטית בלבוש אלגורי. החזירים, מנהיגי המהפכה, בגדו בה ובהבטחת השוויון שלה. אבל מה בעצם מעניקה האלגוריה? העונג שמסיבה הקריאה הוא ביסודו עונג נחות של טפיחה עצמית על השכם בעקבות זיהוי הגיבורים וקווי העלילה (החזיר נפוליאון = סטלין; החזיר סנובול = טרוצקי; וכן הלאה).

העמדה של אורוול - ביקורת על הקומוניזם מתוך השקפת עולם של שמאל סוציאליסטי דמוקרטי (ולא מעמדה קפיטליסטית) - אמנם מוצדקת בעיניי, וכפי שאורוול כותב בהקדמה לספר, היא גם הייתה אמיצה ובלתי פופולרית בעת כתיבת "חוות החיות" (כשסטלין היה בעל ברית של אנגליה). אבל מנקודת מבט עכשווית, ובעיקר מנקודת מבט ספרותית, זה ספר תעמולה ולא הרבה יותר מזה. אם יש נקודה עכשווית מעניינת לקריאה ב"חוות החיות", הריהי העובדה המפתיעה שקוראים בני זמננו יכולים לקרוא בו לא כאלגוריה, אלא כפשוטו: ניסיון מרד של בעלי החיים על ניצולם בידי האדם.

"1984", ג'ורג' אורוול, מאנגלית: ארז וולק, עם עובד, 311 עמ'

"חוות החיות", ג'ורג' אורוול, מאנגלית: אברהם יבין, עם עובד, 132 עמ'