משעמם לכם? חשים ריקנות? הספר הזה ידבר אליכם
"אישה נחה" של מעין גודלמן הוא ספר מלא חיים על ימים מתים. הגיבורה היא רווקה מתנשאת ומשועממת, עוד רגע בת 40, שמתקשה לחולל שינוי בחייה, ואפילו לא יודעת להחליף סדינים. ובכל זאת, נעים לבזבז איתה את הזמן
"זה כאילו חזרנו פשוט לגיל הנעורים, אנחנו מתעוררות מאוחר, אנחנו שוכבות בבית בפיג'מות ומדמיינות את העתיד שלנו, חושבות על הגורל, על מה נעשה כשנגדל ומה יהיה איתנו. איזו רגרסיה. איזה בזבוז טרגי של זמן". הציטוט הזה, שלקוח משיחה שמנהלת הגיבורה עם חברה קרובה, יכול היה להיות תיאור ממצה של הסתייגות מ"אישה נחה", רומן הביכורים של מעין גולדמן. הספר כאילו סוחט בכוח את גלגול העיניים הזה - בעזרת סגנון הסיפור ובעזרת טיפוס הגיבורה והמספרת שלו. צרכנית משועממת ומתנשאת, מומחית לביטויים ציוריים של פיהוק ושלילה ביחס לעצמה, לקרובים אליה ולעולם סביבה שמתנהל כתוכנית טלוויזיה לעוסה, כמגזין אופנה חובבני. אבל בעיניי, דווקא נחמד לבזבז זמן עם הגיבורה והמספרת של "אישה נחה". לראות איך היא מצליחה בתקופה של שבועות או חודשים דרמטיים-סהרוריים גם להזדקן וגם להפוך לתינוקת. כלומר, להרים ידיים, לצאת מהמשחק, להפסיק להביא תועלת.
מתבקש לתאר את התהליך הזה כמרד צרכני. אבל אפילו התואר של מורדת שפופה לא מתאים לגיבורה של גולדמן, מפוטרת טרייה מעבודתה כעורכת תוכנית ריאליטי, שרגילה ללעוג לכל יומרה של מחאה. ובכל זאת, לאורך הספר היא מוותרת על הסממנים החיצוניים, וגם הגופניים, של נשיות ושל נעורים. בניגוד אליה, גם לרגעים הגועליים ביותר של דמויות מסוגה - נגיד הצפונבוניות הניו-יורקיות שלנה דנהם ביימה בסדרה "בנות" - יש תירוץ והצדקה. הן עדיין צעירות, הן מתוודעות לעצמן ולכללי המשחק. הגיבורה של גולדמן אוטוטו בת 40. אפילו להחליף סדינים היא לא יודעת.
אבל מתוך חוסר החן וחוסר היכולת בוקע אחד התיאורים הספרותיים החיוניים, המבדרים אפילו, של צלילה לתוך דיכאון שנתקלתי בו בשנים האחרונות. המחשה דקדקנית לאופן שבו לבטים אינסופיים הופכים לגוף מתעבה מחוסר מעש, שהופך לנטל נפשי. תיאור ממשי וסמלי של הגומי שמתרופף במכנסיים ובמחשבה. של דיכאון עמוק ובאותו זמן שטוח כמו מסך אלקטרוני. בניגוד לרפיון הזה, ובניגוד להיצמדות של רוב הספר לפרקים הבנויים כתמונות כאילו עומדות - הרומן מצליח בכל זאת לייצר דרמה מתמשכת ומתהווה, בעזרת רגעים שבהם הגיבורה מכריחה את עצמה לתפקד, לסייע, לייצג את העולם המתוקן. קודם כל ביחס לאחותה הצעירה. השריד הכמעט אחרון של אחריות ואהבה בחיי הגיבורה. "אני מציצה סביבי", היא מדווחת מבית החולים שבו מאושפזת האחות. הוריהן חתכו לאמריקה. "אולי אוכל למצוא מקום להתחבא בו לרגע. מתחת למיטה או בארון השירות. רק עד שיבוא מישהו אחר, מבוגר, ויתפוס את מקומי. אבל לא צריך לספר לי שמישהו אחר לא יבוא".
הנושא הפסיכולוגי-חברתי במרכז הספר דורש דיון נפרד: החרדה, הפנטזיה וכאב הלב סביב האפשרות להרות, ללדת, להפוך לאם. כל הנשים הקרובות אל הגיבורה מדברות על ילדים, היריון, הפלות. עד נקודה מסוימת, הגיבורה מצטיירת כמי שרק מדווחת, ולא כמשתתפת פעילה במירוץ. "אישה בלי ילדים", היא מסכמת את העמדה של אמא שלה, "מסתכנת בלהישאר ישות ילדית בעצמה, ומאבדת את הסיכוי להפוך לאזרחית מוסרית בחברה כי היא לא יודעת להכיל את פגיעות האחר באופן גופני. זאת לא מהות... זה שלב התפתחותי".
אנחנו חיים בעידן תרבותי וטכנולוגי שבו "פוריות נשית" היא יותר מתמיד נושא פוליטי וספרותי בולט. דמות האישה הרווקה או נטולת הילדים תופסת תפקיד מרכזי כגיבורה וכמספרת. בישראל יש לנושא הזה רגישות וייחוד משל עצמם. יותר ויותר ספרים כוללים תיאורים סאטיריים ולעתים מכאיבים של טיפולי פוריות ושל הכורח החברתי סביב התפקיד האימהי (יעל נאמן, אילנה ברנשטיין, א"ב יהושע, תמר מרין, מאיה ערד). על קצה המזלג אפשר לומר שגולדמן קושרת את חרדת הביצוע של הגיבורה לשני עניינים: מצד אחד לסיפור על גסיסתה של האליטה הישראלית הישנה, ומצד שני, להקשר אישי ובוער הרבה יותר - האפשרות להרות ולהפוך לאם. נדמה לי שהיכולת של הספר לבטא את חוסר הישע של הגיבורה מצליחה לשבור את הזחיחות או השטחיות שמאפיינת לא פעם סאטירות על היאפי הישראלי, על שקיעת האליטה החילונית. ולהפך, מוסיפה בגרות לניסיונות בוסריים יותר לתאר גיבורה ומספרת ללא ילדים (למשל, ברומן האחרון של שהרה בלאו).
הנקודה הזאת מפצה על החולשות של "אישה נחה". על התחושה שהספר מדגים שוב ושוב אותה נקודה במצבים שונים. שגולדמן לא משתלטת על הזירות השונות של ההתרחשות - בעיקר בקצוות הסוריאליסטיים או הדיסטופיים שהיא דוחסת לסיפור, שבעיניי מצאו חן אבל יכולים להיראות כמו קישוט מיותר (עצים רעילים משתלטים על העיר, לצד תנועת מחאה מגוחכת, אנטי-צרכנית, של גברים, פצועי מלחמה). נראה ש"אישה נחה" מצריך הידוק וקיצוץ. מצד שני, גולדמן מתארת את העודף, את הריקנות, את העמידה במקום כסיפור בפני עצמו, שראוי לכבוד, לגיחוך ולעצב.
"אישה נחה", מעין גולדמן, הוצאת פרדס, 322 עמ'
