ביקורת סרט - "ואן גוך: בשערי הנצח": דיוקן האמן המיוסר
סרטים רבים עסקו בחייו של ואן גוך, בדגש על שנותיו האחרונות. אולם בניגוד לקודמיו, "ואן גוך: בשערי הנצח" מתמקד בתהליך היצירה של הצייר, ומאפשר לנו לחוש גם את כאב האמן המיוסר וגם את התעלות הרוח הנובעת מיצירותיו
דמותו של וינסנט ואן גוך סקרנה לא מעט יוצרי קולנוע חשובים. עבודותיהם תרמו להתפתחות המעמד התרבותי יוצא הדופן שניתן לצייר ולעבודותיו ב-129 השנים שחלפו ממותו. הבולטים שבהם הם אלן רנה (עם הסרט התיעודי "ואן גוך" מ-1948), וינסנט מינלי ("תאווה לחיים" מ-1956 עם קירק דאגלס כצייר), אקירה קרוסאווה (בסגמנט מתוך "חלומות", מ-1990 עם מרטין סקורסזה), רוברט אלטמן ("וינסנט ות'יאו", 1990) ומוריס פיאלה ("ואן גוך", 1991). פרט לאלו נעשו עוד דרמות טלוויזיה, סרטי קולנוע, ולפני שנה אפילו פיצ'ר אנימציה בשם "לאהוב את וינסנט" שעסק בתעלומת מותו של הצייר והיה מורכב כולו מכמעט 67 אלף ציורי שמן המבוססים על ציוריו הידועים.
פבלו פיקאסו הוא ככל הנראה הצייר היחיד שהופיע יותר על המסך הגדול והקטן (גם אם הסרטים על דמותו נופלים בחשיבותם ובחשיבות יוצריהם). קל להבין מדוע חייו הסוערים של פיקאסו עוררו עניין. בשונה מהם חייו של ואן גוך היו קצרים (הוא מת בגיל 37), נטולי פרשיות אהבים מסעירות, ומבודדים מאירועים היסטוריים מטלטלים. רוב הסרטים שנעשו על ואן גוך בחרו להתמקד בשנתיים האחרונות לחייו, בהן יצר את עבודותיו המפורסמות ביותר, וחי חיי בדידות, סגפנות וטלטלה נפשית.
התקופה הזו מתחילה בפברואר 1888 כשוואן גוך עזב את פריז ועבר לעיירה ארל בפרובנס, בה שהה כשנה וחודש. לאחר שמונה חודשים הצטרף אליו הצייר פול גוגן וגר עמו, סידור שהחזיק מעמד קצת יותר מחודשיים עד שהיחסים ביניהם הידרדרו והובילו לפרשת האוזן הידועה. החל ממאי 1890 ואן גוך שהה במשך שנה במוסד פסיכיאטרי הממוקם בסנט רמי בפרובנס. לאחר מכן, בחודשיים האחרונים בחייו, עבר לכפר הצרפתי אובר-סור-אוּאז בפאתי פריז, תחת השגחתו של הרופא פול גאשה. שם מצא את מותו בנסיבות שנבחנו מחדש בשנים האחרונות. הניסיון הנוכחי לבחון את התקופה הזו שייך לצייר והבמאי ג'וליאן שנאבל וסרטו השאפתני והיפה "ואן גוך: בשערי הנצח" (At Eternity's Gate).
שנאבל ליהק לתפקיד הראשי את וילם דפו, המבוגר בכמעט 30 שנה מוואן גוך בסוף ימיו. הבחירה האמיצה יוצרת רגעים מוזרים כמו מפגש בין וינסנט ואחיו ת'יאו (רופרט פרנד) הצעיר ממנו ב-4 שנים. על אף הפרש הגילאים הקטן, בסרט זה נראה כמו מפגש בין אב ובן, דימוי שמוזרותו רק מתעצמת בשל התלות הכלכלית והנפשית של האח הגדול בקטן. למרות בעיות אלו, שנאבל ידע מדוע הוא בוחר בדפו הלוכד במיומנות רבת רבדים את חוסר היציבות של הדמות, ולכן גם בצדק היה מועמד לאוסקר על התפקיד.
רוב הסרטים העלילתיים על ואן-גוך התמקדו בבחינת היחסים הבין-אישיים בחייו. הדמויות המוכרות מהסרטים הקודמים מופיעות גם כאן: אחיו ת'יאו, גוגן (אוסקר אייזק), ד"ר גאשה (מתיו אמלריק). הצגת הדרמה של יחסים אלו הייתה הבסיס להבנת הנפש המיוסרת, שממנה נולדה האמנות. אך שנאבל מדגיש את הניסיון ללכוד את תהליך היצירה מבפנים. החוויה הפנימית של האמן, המיקום שלו בין הטבע ובד הציור, הבלבול והחיפוש אחר השראה המסתיים ברגעים בהם היא מתפרצת.
מבחינה זו "שערי הנצח" שייך לקטגוריה של סרטים פחות מסחריים שעסקו בתהליך הציור עצמו - כמו "דוגמנית העירום" (1991) של זאק ריווט, ו-"השמש של עץ החבוש" (1992) של ויקטור אריסה. אולם, בשונה מההצגה הסבלנית של תהליך היצירה בסרטים אלו, בחינת ואן גוך המתנדנד בין השראה אלוהית לתהומות הטירוף מחייבת גישה סגנונית שונה. לצלם בנויט דלום יש תפקיד מכריע ביכולת לתת ביטוי חושני ואקספרסיבי לחוויית העולם של ואן גוך, ובתנועה לעבר רגע היצירה.
עוד לפני הפריים הראשון של הסרט נשמע קולו של ואן גוך המדבר על הרצון הפשוט שלו להיות "אחד מהם" - האנשים שבקרבם הוא חי, ושאת דמותם של רבים מהם הוא לכד בציוריו. אבל הוא לא אחד מהם. מצד אחד הוא חש השראה אלוהית, ומצד שני חי בתחושה מתמדת של אדם המנודה חברתית ואמנותית.
ואן גוך הולך ומתערער נפשית בארל. מעשיו והתנהגותו ממאיסים אותו על סביבתו, והדחייה מעצימה את ההזדקקות הנואשת שלו לחברה. הסיטואציה הטראגית של מביא הבשורה, המתדרדר כשבשורתו נדחית, מזכירה את "יומנו של כומר כפרי" (1951) של רובר ברסון. את האנלוגיה לחייו ומותו של ישו ב"שערי הנצח" אי אפשר לפספס.
באחת הסצנות ואן גוך מנהל שיחה עם כומר (מאדס מיקלסן) שבידיו נתונה ההחלטה האם לשחרר אותו מהמוסד הפסיכיאטרי. הכומר אינו מסוגל לראות בציורים אלו אמנות אלא רק כיעור, ואילו ואן גוך מהרהר באפשרות שהמתנה האלוהית ניתנה לו עבור אלו שבעתיד יוכלו להבין את עבודותיו - עמדה שהאירוניה בה ברורה, מן הסתם, לצופי הסרט.
מתוך ארבעת הסרטים העלילתיים ששנאבל ביים עד היום, שניים עוסקים באמנים והמצור התרבותי או הפוליטי שבו הם נתונים. כך בחייו הקצרים של הצייר ז'אן-מישל בסקיאט ב"בסקיאט" (1996), והמשורר הקובני וההומוסקסואל רינלדו ארנס ב"לפני שירד הלילה" (2000). אבל הזיקה המהותית ביותר היא דווקא לסרטו השלישי "הפרפר ופעמון הצלילה" (2007). ז'אן דומיניק בובי, הגיבור של "הפרפר", היה צריך ללמוד כיצד לתקשר עם העולם החיצוני לאחר שלקה ב"תסמונת הנעילה" שבה כל גופו, למעט עפעף בודד, הפך משותק. כמו במקרה של ואן גוך מדובר ביכולת ליצור קשר עם האחר מתוך הוויה חושית שונה. גם כאן נדרש שנאבל לסגנון ייחודי של אמצעי המבע - צליל, ויזואליה ותנועות מצלמה, על מנת להמחיש את החוויה הפנימית של הגיבור. ב"שערי הנצח" זו לא רק תחושת הכלא של הגוף מול התנועה של הזיכרון, אלא חווית הבדידות המאיימת מול החוויה המרוממת של הטבע המועברת לבד הציור.
מלבד שאנבל ובת זוגו לואיז קוגלברג, חתום על התסריט גם התסריטאי האגדי ז'אן-קלוד קרייר (שהרבה לעבוד עם לואיס בונואל). העלילה מתבססת על הביוגרפיה "ואן גוך: חיים" (2011) שכתבו סטיבן נאיפיה וגרגורי וויט סמית', זו שינתה את התפיסה המקובלת לפיה מותו של הצייר היה אקט התאבדות. זהו הסרט השני על ואך גוך המושפע מגילויים אלו: בסרט האנימציה "לאהוב את וינסנט" הגילוי שהוא לא התאבד הוצג כסוג של פתרון לחקירה בלשית. אם המוות של ואן גוך אינו נובע מרצון לא מרוסן לפגיעה עצמית, הרי שיש מקום לחשוב מחדש על הפסיכולוגיה של הדמות, על משמעותם של דימויים בציוריו המאוחרים, כמו על קיומו של פן מרטירי שבא לידי ביטוי במה שוואן גוך לא חשף ברגעיו האחרונים.
"בשערי הנצח" נובע משמו של ציור מפורסם שצויר בסן רמי ובו נראה אדם זקן יושב על כיסא, הוא מליט את פניו בין ידיו ומבטא צער נורא. החיבור בין שם התמונה ותוכנה מרמז על האופן בו הסרט מנסה ומצליח ללכוד, את הקיום של ואן גוך בו זמנית כאדם שחייו מלאי צער, ויחד עם זאת את אמנותו כנובעת מהנצחי. אותו שילוב בין כאב והתעלות שהסרט מאפשר לנו לחוות.
