נצח בין עונות ותוכן שיווקי: כך תדעו שאתם צופים בסדרה ישראלית
"פאודה" אומנם הפכה לשם דבר בעולם ו"חטופים" הוביל ל"הומלנד" ההוליוודית, אבל סדרות ישראליות עדיין סובלות מכמה רעות חולות שנובעות בעיקר מבעיות תקציב. מתוכן שיווקי בוטה ועד הפנים של ליאור אשכנזי בכל סדרה חדשה, קבלו את סימני הזיהוי של סדרות המקור. ולתפארת מדינת ישראל
הטלוויזיה הישראלית הביאה לנו לא מעט גאווה בעשור האחרון: זה התחיל עם סדרות כמו "בטיפול" ו"חטופים" שהפכה ל"הומלנד", שפתחו את השער למוצר הישראלי הצנוע והאקזוטי והרימו ליצירתיות המקומית. בעקבותיהן קיבלו לא מעט סדרות ציוניות אדפטציה אמריקנית או לפחות שרדו עד שלב הפיילוט. זה לא בהכרח הפך את השוק המקומי לזירת גלדיאטורים אכזרית, וסדרות ישראליות עדיין מתאפיינות בסימפטומים משלהן - לטוב ולרע. ברוח החג, הינה כמה סימנים שיאפשרו לכם לזהות בוודאות שאתם צופים בסדרת מקור, לתפארת מדינת ישראל!
כשעובר נצח בין עונות
הצופה הישראלי שניחן בסימפתיה לסדרות מקור יודע שסבלנות היא שם המשחק. אפילו כשהסדרה שהוא התמכר אליה מצליחה בכל קנה מידה - הרייטינג או הבאזז נותנים עבודה, הביקורות משבחות והכותבים כבר עפים על העונה הבאה - גופי השידור מקפידים על שלוש השנים המסורתיות שמפרידות בין עונה לעונה בדרמות ישראליות. זה קרה לטובים ביותר - "פלפלים צהובים", "בטיפול", "איש חשוב מאוד" ואפילו "פאודה" ו"כפולים" הן רק דוגמאות לסדרות שחזרו אחרי הפוגה של שנים (!) לעונה שנייה.
הסיבות, אגב, מגוונות - החל מקושי להחזיר את צוות ההפקה המקורי שהתפזר בינתיים להפקות אחרות מטעמי פרנסה, דרך מספר הכותבים הקטן יחסית לחדרי הכותבים של ארצות הברית, למשל, ועד לעיכוב ההחלטה על קיום העונה הבאה שמתקבלת רק בסוף העונה הראשונה (בניגוד לארצות הברית, שם גופי השידור נוטים להמר על הצלחת הסדרה ומאשרים עונה נוספת בשלב מוקדם יותר). ההפוגה הזאת מאפשרת לצופים לעבור את כל שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה והתמכרות לסדרות אחרות. כל זה, בשביל לגלות שלוש שנים מאוחר יותר שיש עונה חדשה.
כשדוחפים תוכן שיווקי במקום לשלב אותו באלגנטיות
חובבי "הבורר" בטח זוכרים בחיבה את עמרם הבולדוג, יד ימינו של הבורר בכבודו ובעצמו, שהיה מקפיד על אכילת טונה מקופסה כאילו חייו תלויים בזה. מדי פעם הוא גם נהג לפזר אמירות כמו "זה כמו להזריק חלבון ישר לשריר". והוא ממש לא לבד: מי שזוכר את "טלנובלה בע"מ" בטח זוכר גם את התאווה הבלתי נשלטת של הדמויות, בעיקר לקראת סוף העונה, לדגני כריות ממולאים בשוקולד. עד כדי כך, שהן נטחנו בחלק גדול מהסצנות, לא משנה מאיזו עדה או הקשר. אלה רק שתי דוגמאות מאוקיינוס של תוכן שיווקי ששולב בסדרות שבועיות או דרמות יומיות ישראליות, ועוד לא דיברנו - וגם לא נדבר - על ריאליטי או תוכניות לייף סטייל.
הפרסום הסמוי בסדרות ישראליות הוא כנראה הכל חוץ מסמוי. דמויות עשויות להיזכר לפתע עד כמה הן אוהבות חלב או עד כמה חשוב להימנע משתיית אלכוהול לפני נהיגה באמצע סצנות דרמטיות וגורליות. כי התחייבויות למפרסם חשובות (לפעמים) יותר מהעלילה, ולא משנה כמה קנסות התוכן הזה גורר - והוא גורר. אם בארצות הברית מסתפקים בסמל התפוח של סטיב ג'ובס שצץ באלגנטיות על גבו של לפטופ פתוח, בארץ זה לא ייגמר בפחות מהאבסה של הצופה בקלוזאפים של המוצר, תוך התפעלות של הדמויות מעד כמה המחשב מהיר או הפיצה נימוחה. כאילו היא לא יצאה הרגע מהמקפיא. האינטרס ברור - ההפקה מעוניינת להוזיל עלויות, החברות מעוניינות להגביר את המכירות; התסריטאים נאבקים בניסיון למצוא ניסוחים הגיוניים למסרים הזויים והשחקנים נאלצים לאתגר את כישורי המשחק שלהם כדי לשוות לשורות שלהם נופך אותנטי.
קארי ברדשאו בודקת מיילים במחשב מתוצרת אפל. פירסום סמוי ואלגנטי
כשאתה רואה את אותו שחקן בארבע סדרות שונות במקביל
יש תקופות שאי אפשר להימלט מהם. לא משנה באיזה ערוץ תצפה - הם יצוצו על המרקע, לרוב בטייפקאסט דומה, לעתים מגוון, אבל נדמה שליהוק שחקנים בארץ נתון לחסדי הטרנד לא פחות מאשר לאלה של הכישרון וההתאמה לתפקיד. עיני אינה צרה בפרנסתו של איש, אבל גופי הפקה ושידור לא מרחמים על הצופה כשהם משגרים למסך את אותם פרצופים שוב ושוב. האומנם אין דרך לפשפש קצת בבתי הספר למשחק ולייבא כמה פיגורות שלא מביאים איתם מטען של דמויות מקריירה שלמה של משחק? תמהני.
ליאור אשכנזי, עוז זהבי, מיקי ליאון, נלי תגר, יעל שרוני, עפר שכטר ותומר קאפון הם רק חלק מהדוגמאות. כל אחד ואחת מהם עבר תקופה פוריה שבמהלכה מפיקים נטו להשחיל אותו לדרמות ישראליות. לא פעם מדובר בהימור על קלף בטוח - ההשקעה בדרמה ישראלית היא יקרה יחסית לתקציבים שמאפשר שוק הטלוויזיה המקומי וגוף שידור שלא רוצה לקחת את הסיכון עם שחקנים חדשים ולא מוכרים יעדיף שמות שימשכו צופים לסדרות חדשות. לפעמים מדובר בהפקות מתקופות שונות שהורדמו על המדפים ופשוט משודרות במקביל, תוך כדי יצירת הרושם שהשחקן חי על גבול חשיפת יתר.
תופעת הלוואי, אגב, לפעמים דווקא חיובית - קמים להם גיא עמיר וחנן סביון ויוצרים עבור עצמם את "עספור", יושבת בת חן סבג וכותבת לעצמה את "מטומטמת", או יעל פוליאקוב שהרימה לעצמה את "הכל דבש", ובא לציון גואל.
כשסצנות אקשן וצילומי חוץ הופכים לשיחת טלפון על הסט
רק בעשור האחרון הצליחו הישראלים להבין איך לגייר סדרות משטרה ומתח ולתת להן את הטאץ' הישראלי מבלי שזה יראה מגוחך. "חטופים", "פאודה", "בתולות", "כפולים" ועוד כמה נציגות של הז'אנר הצליחו לחצות את הרוביקון של הטלוויזיה הישראלית: ליצור סדרה אקשן קצבית ולא מביכה. ועדיין, החיים עצמם לא מאפשרים לגופים המממנים להתעלם מאלמנטים ארציים כמו תקציב, ותסריטאים ישראלים למדו לאבחן בעצמם אילו סצנות יצליחו לשרוד את תקציב ההפקה ואילו כדאי לצמצם כבר בשלב כתיבת התסריט.
מעוניינים לשלב בתסריט שלכם מרדף משטרתי או קרב יריות? אין בעיה. הפקיד בחדר המצב בסדרה יקבל שיחת טלפון בהולה עם כל הפרטים על הקרב הקטלני ויעדכן את המפקד שלו, שיקשיב לו בקשב רב ואז ישב מהורהר ליד השולחן שלו ויחשב מסלול מחדש. מרדף משטרתי? קבלו מסך מחשב מבית היוצר של פקמן בו נקודות מהבהבות יסמנו את הרכבים במרדף המסעיר. הפגנה המונית? במקרה הטוב יהיו שם חמישה מפגינים והפריים יסגר כדי שתדמיינו שההמונים פשוט עומדים שם מאחור. מזל שיש לנו את השב"כ והמוסד שעוד מלהיבים את הגויים עם מבצעים חשאיים, חשאיים כל כך שאסור לדבר עליהם ובטח שלא להראות אותם.
חטיפה שמתבצעת מבעד למצלמת אבטחה. מתוך הפרומו של "כפולים"
אותם ניצבים בלוקיישנים שונים
אפרופו קשיי תקציב, הנה משחק נחמד: בפעם הבאה שאתם צופים בסצנה שמצריכה יותר מניצב או שניים על הסט, כמו למשל בבית קפה על הסט או רחמנא ליצלן בצילומי חוץ, תסתכלו טוב טוב לא על הגיבורים, אלא דווקא על הניצבים. רוב הסיכויים שאחרי כמה סצנות, בעיקר אם מדובר בדרמות יומיות, תבחינו בהם, בלירון חולצה אפורה של עולם הניצבות. אותם הניצבים שכבר הגיעו ליום צילום, מאפשרים להפקה לנצל אותם לאינסוף סצנות, וכך יוצא שהבחור שישב בשולחן ליד הגיבורים בבית הקפה יהיה זה שיחמם לעצמו אוכל במיקרו במשרד חמש דקות אחר כך וגם יגניב מבט למצלמה כשכמעט ידרס על ידי קורקינט במסדרונות בית המשפט. כי כאלה אנחנו, מולטיפונקציונאלים. ואולי בזכות זה הגענו עד הלום.
