מפוטין ועד פיטר ג'קסון: המלצות לפסטיבל דוקאביב

הדוקומנטריסט האוסטרי הנחשב ניקולס גיירהאלטר יצר עד היום מספר סרטים המספקים התבוננות בעלת אופי מדיטטיבי ביחס שבין האדם לסביבתו. מתיעוד של תהליכי ייצור מזון ("לחם יומנו" מ-2005), ועד לדימויים של מבנים ומקומות מרחבי העולם, שהאדם בנה ונטש ("הומו ספיאנס" 2016).

סרטו האחרון מחולק לפרקים שאורכם כ-10 עד 15 דקות, ובכל אחד מהם הוא מציג אתר שבו האדם משתמש בכוח מכונותיו האדירות כדי לנצל, לשנות ולהתאים את הטבע לצרכיו. כל חלק מתרחש במדינה אחרת - בארצות הברית, בקנדה, או במדינות שונות ברחבי אירופה (על החורבן של ים המלח הוא דילג) - בין אם זו כרייה, חציבת מנהרה או מחצבים. קנה המידה העצום של הפעילויות האלה משנה את פני כדור הארץ. מקום רב ניתן בסרט גם לבני האדם העושים במלאכה, על מנת שיבטאו את תפיסתם בנוגע למעשיהם. האפקט המצטבר של דימויי הטבע המעובד, שלא לומר מושמד, הוא מרשים ומטריד כאחד. (ארז דבורה)

כתבות רבות נכתבות על הרס כדור הארץ בידי בני האדם, היכחדות המינים והתחממות הגלובלית. יש את אלה שקוראים, מהנהנים ומזדעזעים, אבל מיד ממשיכים בחייהם, ויש את אלה שבוחרים לקום ולעשות משהו בנושא.

(צילום: Terra Mater Factual Studios GmbH -Richard Ladkani )

"מפרץ הצללים", שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס, עוקב אחר פעילים שבחרו להקדיש את חייהם למען הסביבה, גם אם הדבר עלול לגבות את חייהם. במרכזו אקטיביסיטים סביבתיים שמנסים להציל את הוואקיטה, הלוויתן הקטן בעולם, שחי במפרץ קליפורניה מול חופי מקסיקו. יש כ-30 פריטים חיים מהזן הזה והוא נמצא בסכנת הכחדה, משום שבמקום מתנהל ציד בלתי חוקי של דג הטוטאבה, שחבל הטבור שלו הוא סימן לסגולה ונמכר באלפי דולרים במזרח.

הסרט עוקב אחר הפעילים שמנסים להילחם בציד הלא חוקי, ולעיתים נדמה כי מדובר בכלל בסרט מתח שמתרחש במרדפים על ספינות חמושות באמצע האוקיינוס. הפעילים מנהלים מלחמה של ממש מול הקרטלים האכזריים של מקסיקו, שפועלים לא פעם בחסות הממשלה ושאינם מוכנים לוותר על מקור הכנסה בגלל לוויתן קטן אחד. (אינה טוקר)

הנשימה לא פעם נעתקת נוכח הדימויים היפהפיים שמציע הסרט הזה, העוקב אחר אורחות חייה של כוורנית הרודה דבש בפינה נידחת במקדוניה הצפונית. היא צועדת בבטחה על סף תהומות, מטפלת בשלווה במושבות הדבורים בין סדקי הסלעים, מתגוררת עם אימה העיוורת למחצה בבקתה שאין בה מים זורמים וחשמל, ומוכרת את הדבש בשוק בעיר הגדולה. היא ממשיכה מסורת עתיקה בת מאות שנים, עד שלאזור ההררי מגיע קרונוע ובו משפחה המתמקמת בסמוך, ומציעה דרכים מתקדמות יותר של הפקת דבש.

אכן, כן: זהו סרט על מסורת מול קדמה, על הרמוניה קסומה מול הפרתה, ועל אהבה מציפה לטבע ולמקצוע ההולך ונכחד (הגיבורה, כמסתבר, היא האחרונה מסוגה באירופה). פס-הקול מלא בעיקר בזמזום הדבורים, והצופה מוצא עצמו נפעם נוכח המבט המתבונן, הבלתי מופרע, של צמד המתעדים, לובומיר סטפנוב ותמרה קוטבסקה, בעולם הפרה-מודרני, המאוים במידת מה על ידי "הפולשים". התוצאה היא סרט אקולוגי מרהיב-עין, שאינו מבליט את היבטיו הדידקטיים יתר על המידה. (שמוליק דובדבני)

"אפולו 11"

בעוד חודשיים תצוין חצי מאה לנחיתה הראשונה של האדם על הירח. הבמאי טוד דגלאס מילר עבד בשיתוף פעולה מלא עם נאס"א שהעניקה לו גישה מלאה לארכיונים שלה ול-11 אלף שעות של חומר מצולם. מה שנבחר שופץ לכדי שלמות כאילו הצילומים נעשו אתמול. הסרט מתחיל בהעברת טיל הסטורן 5 למשטח ההמראה, ומסתיים בקבלת הפנים לכבוד ארמסטרונג, אולדרין וקולינס. בין לבין הוא נצמד באופן כמעט מוחלט לכרונולוגיה של המסע, לדימויים והקולות שנלכדו בין ה-16 ל-24 ביולי 1969. ייתכן מאוד כי זהו התיעוד האולטימטיבי של המסע לירח בגלל היותו מעוצב כהתנסות חושית עבור הצופים (להבדיל מגודש מידע, ופרספקטיבות כאלו ואחרות על המסע). חוויה מפעימה שמחייבת צפייה על המסך הגדול ביותר האפשרי. (ארז דבורה)

רבות דובר על הפרויקט התיעודי המוצלח של פיטר ג'קסון, וגם מדור הקולנוע של ynet מצטרף להמלצה. ג'קסון לקח צילומי ארכיון ממלחמת העולם הראשונה, צבע אותם מחדש והפיח בהם חיים. התוצאה מלאת רגש - לא עוד סרט מלחמה היסטורי שנראה מעידן אחר, אלא סיפורים אנושיים - חלקם משעשעים ואבסורדיים, חלקם מחרידים וכואבים. מלבד ההזדהות עם הלוחמים הצעירים שנכנסו לתופת מבלי שבאמת היה להם מושג לאן נכנסו, לסרט יש גם ערך היסטורי. על התעלות של מלחמת העולם הראשונה כולנו למדנו, אבל הצפייה בהם בצבע מקנה להן ממשיות ומוחשות, ותחושת קלסטרופוביה ואימה שאינה עוברת בספרי ההיסטוריה. (אינה טוקר)     

"כאן מייק וואלאס"

מייק וואלאס היה אחד הכתבים המיתולוגים והאהובים של תוכנית התחקירים "60 דקות". סגנון הראיונות שלו, בהם הוא לא הרפה ודרש כנות מוחלטת ממרואייניו, היה חלוצי והפך לתו תקן בז'אנר הריאיונות "אחד על אחד". וואלאס היהודי, ריאיין את הגדולים מכולם - מדונלד טראמפ הצעיר ועד פוטין; ממנהיגים ערביים כמו אייתוללה חומייני ויאסר ערפאת ועד המנהיגים שלנו - מנחם בגין, גולדה מאיר, משה דיין, ואפילו בנימין נתניהו. אבל מאחורי העבודה הקשה, הסתתר גם סיפורו האישי של וואלאס, שסבל מדיכאון קליני ממושך ומתחושת נחיתות.  

את הסרט ביים אבי בלקין, ישראלי עבר לארצות הברית, שהתראיין ל-ynet וסיפר על העבודה על הסרט ועל האדם שבמרכזו. הסרט לא מתאר את פועלו דרך ריאיונות עם האנשים שהכירו אותו, אלא בעריכה מחדש של הריאיונות שקיים לצד הריאיונות שנתן לתקשורת. לא רק שהצפייה הנוסטלגית מהנה, אלא שהיא מספרת גם את סיפורו האישי של וואלאס וגם את סיפורה של העיתונות המשודרת כולה. (אינה טוקר)

מתוך הסרט "כאן מייק וואלאס"

"העדים של פוטין"

הבמאי המוערך ויטאלי מנסקי ("צפון קוריאה: מתחת לשמש" מ-2015) היה בשנות ה-90 ראש המחלקה התיעודית בטלוויזיה הממלכתית הרוסית ובמסגרת תפקידו זה אחראי לתיעוד פוזיטיבי של שכבת ההנהגה. כך הייתה לו גישה לסיטואציות אינטימיות שבהן נטלו חלק בוריס ילצין ו-ולדימיר פוטין, מקורביהם ובני משפחותיהם. הסרט מתחיל ביום בו הפך ראש הממשלה בן ה-47 למחליפו של ילצין הפורש (31 לדצמבר 1999) ומתעד את התקופה בה פוטין בנה עצמו כמועמד המוביל לבחירות של מרץ 2000, עם דגש רב על יום הבחירות ותקופת תחילת הכהונה. העבר נבחן מהפרספקטיבה של ההווה, כאשר כבר ידוע כיצד יראה שלטונו ואיזה מחיר ישלמו אלו שהיו במעגל הקרוב ביותר שסייע לבחירתו. כמי שתרם לעיצוב הדימוי של פוטין מנסקי יודע שהוא אינו פטור מאשמה. כיום הוא חי בגלות בלטביה, והסרט הזה בוודאי לא יקל על חזרתו למולדתו. (ארז דבורה)

"מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל"

מבקרי קולנוע אינם, בדרך כלל, החומרים מהם עשויים סרטים דוקומנטריים. אבל פולין קייל, מבקרת הקולנוע המיתולוגית של ה"ניו-יורקר", לא הייתה עוד מבקרת קולנוע. היא הייתה מוסד של איש אחד, אישה ליתר דיוק, ואחת הדמויות המשפיעות בקולנוע האמריקני במשך שלושה עשורים, משנות ה-60 ועד ה-80. סרטו התיעודי של רוב גארוור משרטט את דיוקנה של המבקרת החריפה, הדעתנית, התקיפה, הישירה והשנונה הזאת, שסלדה מכל מה שנראה היה לה מזויף, ולא נרתעה מלהתייחס בביטול לאמנות "גבוהה" (ע"ע ביקורתה המלגלגת על "2001 אודיסיאה בחלל"), כמו גם מלמצוא הנאה מרובה ב"טראש".

מתוך הסרט "מה שהיא אמרה: האמנות של פולין קייל"

האגדה מספרת שקייל פוטרה מתפקידה במגזין הנשים McCall's אחרי שכינתה את "צלילי המוזיקה" המיתולוגי "שקר מצופה סוכר". היא גם הייתה זו שזיהתה ב"בוני וקלייד" את הרגע בו הקולנוע האמריקני כמו נולד מחדש, וביקורתה הארכנית והמנומקת על הסרט הובילה להערכה מחודשת שלו. והייתה, כמובן, היריבות ארוכת השנים עם אנדרו סאריס, המבקר שתמך ב"תאוריית האוט'ר" – יריבות בין שתי איקונות שירדה לפסים אישיים ומרים. הסרט אינו שוכח להזכיר גם את הניסיון הכושל שלה לעבור לצד השני של הוליווד – כתסריטאית ומפיקה.

יותר מכל, הסרט המרתק הזה שב ומזכיר לנו שביקורת היא גם אמנות – וזאת בעידן שמעמדה הולך ופוחת. הוא מבהיר לנו מהי כתיבה מלאת תשוקה ותובנות על קולנוע, ומעורר געגועים לעידן ההוא שבו אנשים כתבו בזמן אמת על סרטיהם של צ'פלין, רנה, ברגמן, קובריק ואנטוניוני, רשימה חלקית בלבד. (שמוליק דובדבני)

"הרוח של פיטר סלרס"

נדיר למדי למצוא במאי היוצר סרט תיעודי אישי על התלאות שחווה על הסט של סרט אותו ביים כמעט לפני חמישה עשורים. הסיפור, בקצרה: בשנת 1973 התפתה הבמאי הבריטי ממוצא הונגרי, פיטר מדאק, להוציא אל הפועל את חזונו של פיטר סלרס שבמרכזו קומדיית פיראטים עתירת תקציב וצחוקים. מאותו רגע, כל מה שיכול היה להשתבש – אכן קרה, והסרט Ghost in the Noonday Sun, מעולם לא ראה אור, אף שהושלם. סרטו של מדאק אודות ההתנסות האומללה ההיא נדמה כמו שילוב בין קומדיית סלפסטיק וסרט אסונות.

מדאק חוזר אל הרגע הטראומטי ההוא, במידה רבה על מנת לבצע איזשהו גירוש שדים פרטי. רוחו של הקומיקאי המנוח שהיה גם אדם כפייתי ובלתי נסבל כמו רודפת אותו עדיין, והבמאי מדבר עליו במידה שווה של סלידה והערצה. מדאק נודד בין אנשים שליוו את ההפקה, שצולמה בקפריסין ללא תסריט גמור, ועל סיפונה של אוניה ששקעה עוד לפני יום הצילומים הראשון – אולי כדי שיסייעו לו להסיר מעליו את האשמה ותחושת הכישלון שמלוות אותו מאז.

זהו חשבון נפש עצוב ונוגע ללב. אבל מדאק יכול להתנחם בכך שסרטו התיעודי על אודות הפיאסקו הקולנועי שרודף אותו (הסרט הופץ היישר לווידיאו כעשור מאוחר יותר, וקטעים ממנו משובצים כאן רק כדי להעיד עד כמה הפרויקט הזה היה מיותר מלכתחילה) – הוא הדבר הטוב שיצא ממנו. (שמוליק דובדבני)