"בשבילי, המילה היא ההצלה": כשהספר של דורית רביניאן הפך לריקוד
הסופרת דורית רביניאן מרגישה בנוח בקרבת מילים. לכן, כשספר הילדים החדש שלה הפך למופע מחול בידי היוצרים אבשלום פולק ואנדריאה מרטיני, לקח לה זמן להתרגל לשפה החדשה. "כשצפיתי בחזרות כל הזמן רציתי להבין, היה לי צורך לתת שם לכל דבר", היא מספרת יחד עם פולק על המופע, שמבקש להוציא אתכם מהמסך ולעוף עם הדימיון. ויש גם קטעים מתוכו
הסופרת דורית רביניאן יושבת בסטודיו של להקת המחול של אבשלום פולק בדרום תל אביב. היא שעונה על שולחן בצד החדר, מתבוננת, מחייכת ועינייה פעורות. מולה, קבוצת רקדנים מקימה לתחייה את ספר הילדים הבא שלה. אלא שהפעם השפה קצת שונה מזו שרביניאן רגילה אליה - ללא מילים, רק גוף. כל רקדן הוא אות, כל תנועה היא משפט, ויחד, הם מספרים את סיפורה של עננה ושמה רננה, זאת במסגרת המופע "עננים" שיעלה ב-11 ביולי במרכז סוזן דלל, וקטעים מתוכו מובאים כאן.
"לקח לי זמן", רביניאן מעידה. "למדתי את השפה הזאת. אני עולה חדשה בזה. כשצפיתי בחזרות לראשונה כל הזמן רציתי להבין. אוקי, עכשיו אלה ציפורים, עננים, גשם. כל הזמן היה לי צורך לתת שם לדבר. בשבילי, כמספרת, המילה היא הגאולה, ההצלה בעולם, אחרת היופי לא חודר את הקוגניציה. אני צריכה לתת לדבר את השם שלו כדי שאוכל לעכל אותו ולהכיר בערכו, כדי שיהפוך להיות שלי, פרסונלי, ולא אוניברסלי".
היו רגעים שלא התאפקת וביקשת לשנות חלק במופע?
לא. אבל מה שלמדתי, וזה עניין של חינוך רוחבי של דור - שצריך ללמד להרפות מהצורך הזה להבין כל הזמן. להיות מסוגל להרגיש בלי פשר, בלי שזה יעבור דרך ההיגיון או הקוגניציה, שהפרשנות תהיה של הנפש או של הגוף, ובעקבותיה גם לשאוב את הריגוש, הסיפוק והמשמעות. למדתי את זה".
במופע, שמיועד למבוגרים ולילדים כאחד, פולק ורביניאן, יחד עם הכוריאוגרף אנדריאה מרטיני, לקחו על עצמם משימה: להשיב מלחמה למסכים, אלה שמנוונים כל חלקה טובה של דימיון ולא מאפשרים ליצירתיות הילדית להתממש במלואה. על כן, לאורך המופע מופיעים מסכים, מקולקלים, כאלה שעליהם מרצד "שלג". והרקדנים מגיבים אליהם בדרכים שונות. "הפייסבוק והאינסטגרם - מה שהיה אמור לחבר - מבודד. בני האדם לא יוצרים כל כך קשר", אומר פולק, ורביניאן מוסיפה: "אנחנו במופע באים מעל המסכים, מתחת למסכים, אנחנו מכתרים אותם במובן הזה שאנחנו משיבים את הדימיון של הילד - היכולת להחיות תמונה, לביים ולהניע אותה, לתת לה פירוש.
"אנחנו מחברים את שני האייים הבודדים האלה - הקריאה והמחול, כשמסביב אנחנו מוקפים באינספור מסכים. בתלות הולכת וגוברת, בתמונה נעה שמלעיטה את העיניים באינספור פרטים ואינפורמציה, הכל בקצב מסחרר ובעוצמות רגשיות גבוהות. יש איזו השתלטות תוקפנית. כשיש כל כך הרבה גירויים הדמיון מנמנם, נרדם". ופולק מוסיף: "הוא מסורס. לא רק מנמנם. זה ניוון מאוד רציני. עוד סוג של שריר שצריך את האימון, האתגרים, גם את הדברים שלא מגיעים לידי סיפוק מידי. הדרך לעשות את זה היא דרך האמנות".
הגיבורה של רביניאן, רננה, היא עננה מעוכבת התפתחות, שובבה, שאוהבת לשוט מעל הבית, לשחק עם ציפורים וליצור בבואות. היא נשלחת למחנה חורף יחד עם עננים אחרים מאותגרי המטרה, אל סדנה שמלמדת כל ענן איך להוריד את היורה שלו. "רננה פחות בעניין של הגשמה", היא מציינת, חושפת את משחק המילים הנפלא הטמון בין הדפים.
אבשלום, הטקסט של הסיפור מחורז. איך חורזים על הבמה?
"חריזה היא סוג של צליל, מקצב, דינמיקה. כל הדברים האלה קיימים מאוד בתנועה. כשאומרים על דבר שהוא עם חריזה, אני חושב שהוא יכול לחלחל לא רק לתחומי הבמה-מחול-תיאטרון-מוזיקה אלא להרבה דברים אחרים. באמנות הכתיבה יש משהו יקר ערך. מצד אחד צמצום האלמנטים למילה, מצד שני עושר בלתי נגמר של אפשרויות. כי מישהי שיושבת לבד וכותבת מילים על דף ריק ופתאום נברא עולם שיכול ללכת להמון מקומות. זה קסם יקר ערך שהולך ומצטמצם במציאות לא פשוטה שבה אנחנו חיים".
אנדריאה מרטיני
רביניאן: "זה סיפור שהחן שלו נמצא במוזיקליות שלו. גם כשאני כותבת פרוזה למבוגרים תמיד אני צריכה שהמוזיקליות תפעל עלי. זה לא מה אנחנו מספרים אלא הניגון, המשקל, האופן שבו הסיפור מתנגן בנפש הקוראת, וקודם כל בנפש הכותבת, שהיא הנפש הקוראת הראשונה. החדווה הזו מחזיקה את הסופר על הטוכעס כמה שעות. האופן שבו למחשבות שלו יש את הלחן הזה, שיש סדר לא רק בתוכן ובנושאים שאתה מעביר אלא גם באסתטיקה. גרוסמן תמיד אומר שאחרי שאתה כותב אתה צריך לקרוא את זה בקול כדי לשמוע את זה - אין לי כוח. ועם השנים גם נעשה לך מנגנון כזה שאתה שומע את זה מבפנים. יש לך אמפליפייר שמנגן את מה שאתה כותב".
