אם וודי אלן היה מביים את "חלף עם הרוח" - זו הייתה התוצאה
הוא תכנן לעשות סרט תיעודי על גנרל אכזרי במלחמת האזרחים בארה"ב, אבל אז חברה שלו זרקה אותו והוא שילב בין השניים. ריאיון עם רוס מקלווי, יוצר "הצעדה של שרמן" מלפני 30 שנה, מהיצירות המכוננות של הקולנוע הדוקומנטרי שיוקרן בפסטיבל דוקאביב
בחודשים נובמבר-דצמבר 1864, בשלהי מלחמת האזרחים האמריקנית, יצא הגנרל הצפוני וויליאם טקומסה שרמן עם צבא שמנה 60 אלף חיילים למסע הרס ושריפה בן 480 ק"מ לאורכה של מדינת ג'ורג'יה. מטרת "הצעדה אל הים", כפי שהאירוע נחקק בהיסטוריה, הייתה לייצר אדמה חרוכה ולהותיר את המדינה הדרומית (כמו גם חלקים מדרום וצפון קרוליינה הסמוכות) במצב של חורבן מוחלט. חייליו של שרמן בזזו רכוש, השמידו בקר, ושרפו בתים ויבול. הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה המודרנית שמערכה צבאית נוהלה כנגד אוכלוסייה אזרחית. סימני ההרס שהותיר צבא שרמן ניכרים עד היום במדינות הדרום – שם עדיין נהגה שמו בשנאה.
מאה ועשרים שנה מאוחר יותר, בבוסטון מסצ'וסטס, מחליטה חברתו של הקולנוען רוס מקלווי להיפרד ממנו.
ממש בתחילת הסרט "הצעדה של שרמן" מספר מקלווי כיצד החל זה עתה לצלם סרט תיעודי אודות הגנרל הידוע לשמצה, כאשר חברתו מפתיעה אותו בבשורה הנ"ל. מקלווי ההרוס מחליט לנסוע הביתה, אל משפחתו בצפון קרוליינה. ברגע זה, הסרט ההיסטורי על שרמן נהפך באחת לתיעוד אישי של מסע בעקבות האהבה.
בשנים מאז שנוצר, ב-1986, הפך "הצעדה של שרמן" לאחת היצירות המכוננות של הקולנוע הדוקומנטרי בעשורים האחרונים. כותרת המשנה שלו, "הרהור על האפשרות של אהבה רומנטית בדרום ארה"ב בעידן של ריבוי נשק גרעיני", מתייחסת במובהק לסרטו של סטנלי קובריק "ד"ר סטריינג'לב", אך גם מהדהדת את החרדה הקיומית שמניעה את המסע האישי עצמו. זהו שילוב של האפי והאינטימי, הצבאי והרומנטי, "ההיסטורי וההיסטרי" (כפי שהגדירה זאת חוקרת הקולנוע לוסי פישר), ו"מה שהיה יוצא אם וודי אלן היה עושה את 'חלף עם הרוח'", בניסוחו של פיפל מגזין. "הצעדה של שרמן" הוא יצירת מופת תיעודית, אפוס רומנטי הנמתח על פני שעתיים ו-40 דקות מזהירות, ועותק דיגיטלי משוחזר שלו יוקרן במסגרת פסטיבל דוקאביב שקורה עכשיו.
מטבע הדברים, כאשר צופים בסרט תיעודי אישי, I movie, שבו מתעד היוצר את חייו, עולה התהייה האם האיש שאנו פוגשים, הדמות העובדתית שבסרט, היא היוצר עצמו או איזושהי בדיה. "זו שאלה מעניינת", מגיב מקלווי בריאיון טלפוני ל-ynet. "אני חושב שהתשובה הטובה ביותר היא שמדובר בגרסה שלי. זה ודאי לא מי שאני בחיי היומיום שלי. שיניתי קלות את התנהגותי, ובהחלט ניצלתי את הפוטנציאל הקומי של הסיטואציות, אבל דבר לא פוברק לצרכי הסרט. מה שקרה לי בסרט אכן התרחש והגבתי בהתאם. כשאני מסתכל על הסרט היום, אני חושב על עצמי שם כעל אחי הצעיר. זה עוזר לי להשלים עם הדמות השונה שאני רואה על המסך".
באחת הסצינות היותר-הזויות בסרט נראה מקלווי כשהוא שיכור כדבעי, לבוש במדי צבא מתקופת מלחמת האזרחים, דומה להפליא לדיוקנו של שרמן, לוגם מכוסית וויסקי, וסח אל מצלמתו: "היה לי יופי של בילוי בנשף התחפושות עם קלודיה, אבל אני צריך להיות בשקט כי אבא שלי ישן למעלה. גם ככה יש לו מספיק תהיות לגבי הצורך בפרויקט הקולנועי שאני מצלם, בלי שיראה אותי לבוש בצורה כזאת ומדבר אל המצלמה שלי".
מקלווי מודה שאכן היה שיכור תוך כדי המונולוג, "אבל נאלצתי לעשות חזרות משום שהייתי מוגבל בחומר גלם. ידעתי שאוכל לעשות כמה 'טייקים' אבל אחד מהם חייב להיות טוב. בסצינה הזו הספקתי לעשות שתי גרסאות לפני שנגמר הפילם".
מקלווי נולד בשרלוט, צפון קרוליינה בשנת 1947. הוא למד קולנוע ב-MIT, ומזה שלושים שנה מלמד בהארוורד ומתגורר בבוסטון. הוא אחת הדמויות הבולטות של הקולנוע התיעודי האישי, ולמעשה מאז "הצעדה של שרמן" הוא יוצר סרטים שבהם הוא מתעד את עצמו ואת ההיסטוריה המשפחתית שלו. כך, ב"חדשות השעה שש" (1997) הוא משלב בין אבהותו הטריה לחרדות שמעוררת בו צפייה אובססיבית בחדשות הטלוויזיה, וב"עלים בהירים" (2003) מקלווי יוצא למסע אוטוביוגרפי בצפון קרוליינה, שם היה אבי-סבו מייסדה של אימפריית טבק. כל סרטיו האישיים מספקים גם, במידה רבה, הרהור על מהות ומשמעות המשימה התיעודית עצמה.
מתי בעצם החלטת ש"הצעדה של שרמן" יהיה סרט אוטוביוגרפי?
"כשהתחלתי לצלם ידעתי שזו תהיה פרספקטיבה מאוד אישית שלי על המדינה שבה נולדתי, בצל מלחמת האזרחים. חשבתי שאצלם בני משפחה, אנשים שהכרתי משם, אבל לא שזה יהיה פורטרט שלי, של חיי, אלא פורטרט של הדרום שאני מכיר היטב. נפרדתי מחברה שלי ממש לפני שהתחלתי לצלם את הסרט והייתה לזה השפעה עליי. התחלתי לצלם דברים אקראיים בנוסף למה שידעתי שאצטרך לצלם, ואחרי כמה שבועות הכול התערבב. אבל זה לא מה שהתכוונתי לעשות מלכתחילה".
המסע של מקלווי בעקבות הגנרל שרמן מפגיש אותו עם גלריה ססגונית למדי של נשים, צעירות ומבוגרות, חלקן מעברו בצפון קרולינה. שחקנית צעירה הכמהה לפגוש בברט ריינולדס, אך בינתיים מוטרדת ממצב הצלוליטיס שלה, בלשנית החיה על אי בודד, זמרת רוק מתחילה, מורתו לשעבר הנוזפת בו שהחיים חשובים מאמנות, צעירה מורמונית שמשפחתה בנתה מקלט גרעיני, מספר כפילי ברט ריינולדס, וגם את השחקן המיתולוגי עצמו שהלך לעולמו לפני פחות משנה. על הדרך הוא מבקר בכמה מונומנטים היסטוריים מזמן מלחמת האזרחים, ומלווה את נוכחותו בהם בהערות שנונות ואירוניות. מקלווי מתעד בהומור את הדיכאון ממנו הוא סובל, את נדודי השינה שלו, וסיוטי הלילה העוסקים במלחמה גרעינית שאו-טו-טו תפרוץ וקשורים, איך לא, במשבר הרומנטי שהוא חווה.
"הצעדה של שרמן" עוסק בניסיון לשקם את הגבריות הפגועה. מקלווי יוצר חיבור אירוני בין המנצח (שרמן) והמובס (הוא-עצמו), והנסיעה שלו במכונית וינטאג' שמתקלקלת כל הזמן רק מבליטה את הפער שבין הדימוי הגברי-הרואי לזה של הקולנוען המודרני שיוצא למסע המיתי. "איזה משבר יכול להיות גדול יותר מאשר להיזרק על ידי החברה שלך ממש לפני שאתה מתחיל לצלם את סרטך", מתייחס מקלווי לתמה של משבר הגבריות הלבנה שמלווה את סרטו. "זה מוצא את ביטויו בדמותו של ברט ריינולדס שהוא אנטיתזה לי. מישהו שמעורב בסרטים גדולי תקציב, נאה ומצליח עם נשים – בניגוד לי, שאני לא נאה ולא בדיוק מצליח עם נשים. ברט ריינולדס בדיוק צילם סרט בצפון קרוליינה, כך שנוצר קשר מוגבל איתו לפני ששומרי הראש שלו סילקו אותי מהסט".
אתה מצלם בעיקר נשים, ומשתמש במצלמה הן כמגן רגשי והן כאמצעי להשיג את תשומת הלב של נשים. אין לך גם חברים-גברים, כאלה שתמכו או יעצו לך?
"בשלב מסוים ידעתי שהסרט יצטרך להתמקד בנשים. יש לי חברים-גברים טובים, בעיקר בבוסטון, לא כל כך בדרום. אבל הבנתי שהם לא רלוונטים. הייתי צריך להתמקד בעולם הרומנטי שלי ושל הנשים הדרומיות. לכן, מעולם לא צילמתי אותם מלכתחילה".
התשוקה אל המודל ההיסטורי, גורמת למקלווי לזהות קווי דמיון בינו ובין הגנרל הצפוני. כמסתבר, שני הגברים חוו כישלונות בחייהם - מקלווי במישור הרומנטי, ושרמן כאיש עסקים ופוליטיקאי (קריירה אותה ניסה לבנות אחרי שירותו הצבאי המזהיר). שרמן הלך לעולמו בולנטיינ'ס דיי של שנת 1891 – תאריך אירוני אגב נושא סרטו של מקלווי. שני הגברים היו בעלי זקן אדום, ולשניהם, ובכן, היה יחס אמביוולנטי כלפי הדרום, כמו גם נטיות אמנותיות.
"היה פה משהו מקביל מבחינה תמטית שאוכל לעבוד איתו", מרחיב מקלווי. "ההרס שגנרל שרמן יצר בדרום היה אגדי, וקטע את הדרום ממקורות האספקה שלו. הוא ניהל מערכה מבריקה מבחינה צבאית ופסיכולוגית. והייתה לה תרומה לסיום מלחמת האזרחים בארה"ב. בהינתן העובדה שבשנות ה-80 עמדנו מול האפשרות של מלחמה גרעינית נגד ברה"מ, נוצרו כאן מקבילות מטאפוריות שממש התבקש להביאן לסרט".
איך הגיבו בני המשפחה שלך לעובדה שאתה מצלם אותם?
"זה לא היה הדבר הכי קל בעבורם. מצד שני, הם הרשו לי לעשות את זה מתוך תקווה שסופסוף אוכל לעשות סרט שיבסס את מקצועי ושמי – מה שלא קרה עד לאותו זמן. אבל אין ספק שהם היו שמחים יותר לו לא הייתי מצלם. אחותי נהנתה להצטלם, היא סוג של פרפורמרית. אבי סבל את זה, וכך גם אמי החורגת. כך שהיה מנעד של תגובות משפחתיות לצילום. הם עשו את זה מתוך אהבה אליי ואני אסיר תודה על כך".
ידעת מלכתחילה שהסרט יהיה כזה ארוך?
"בשלב מסוים, הבנתי שזה יהיה סרט באורך מלא. היה לי כל כך הרבה חומר שופע ומרתק ולא ידעתי איך לקצר את זה לסרט של 90-100 דקות. בשלב כלשהו הייתה לי גרסה של שמונה שעות. למעשה הקרנתי אותה בפני חברים מאוד טובים בבוסטון. הם באו ובילו יום שלם, ישבו וצפו. באמצע שנות ה-80 אנשים עדיין היו משועשעים מאדם שנודד מול המצלמה ומצלם את החיים, לא סרט היסטורי או סרט טבע – אלא פשוט מצלם את חייו ואת מה שקורה סביבו. אני לא בטוח שהיום סרט באורך כזה היה מוקרן בבתי קולנוע. אני אוהב צורות ארוכות של קולנוע דוקומנטרי, אבל קיבלתי את העובדה שהעידן של סרטים תיעודיים באורך של שעתיים וחצי חלף לו ועליי לקצר אותם".
כמעט שלושה עשורים אחרי "שרמן", קיבל מקלווי שיחת טלפון מפתיעה מהבמאי ההוליוודי סטיב קאר, שמזוהה עם סרטים מפוקפקים דוגמת "דוקטור דוליטל 2" ו"פול בלארט: שומר בקניון". ואולם, מתברר שהסרט שהוא באמת רוצה לעשות אינו אלא גרסה בדיונית של "הצעדה של שרמן". מקלווי נאות לתת לו את הזכויות, אבל בתנאי אחד: "רק אם אוכל לעשות סרט דוקומנטרי על המייקינג-אוף של הסרט הבדיוני המבוסס על הסרט התיעודי הישן שלי".
האם תהיה אי-פעם גרסה הוליוודית של "הצעדה של שרמן"? אין לדעת. אבל מקלווי מתעד בינתיים את תהליכי העבודה המפרכים על סרט שאולי לא יקרה. השם שהוא נתן לסרטו החדש: "רימייק".
