הפסיכולוג שסבל מהרגלים כפייתיים כתב ספר על ילד שנאבק בהם
אלדד כהן גדל בפנימייה לבני נוער בעייתיים שניהל אביו, ולא סיפר לאף אחד שהוא בעצמו סובל מהרגלים כפייתיים. עכשיו, כשהוא כבר פסיכולוג עם ותק, הוא מפרסם רומן ראשון, "אמא קומי", נזכר במתיחה הקטנה שהזניקה את הקריירה הספרותית שלו, ומדבר על מלחמת לבנון. "זו טראומה מצטברת"
אביו של אלדד כהן לא היה ההורה הראשון שלוקח את בנו למקום העבודה. אבל הוא נמנה עם אותם מתי מעטים שמעתיקים את מקום מגוריה של כל המשפחה סמוך למשרד, עד להודעה חדשה. הוא היה המנהל של פנימיית "בני ברית" לבני נוער בשכונת בית וגן בירושלים, וכך כהן זכה לילדות יוצאת דופן, כזו שבהכרח מותירה חותם בחייו של אדם צעיר. הוא גדל בין ילדים שהוא מכנה "לא פשוטים", "ילדים עם הפרעות קשות, שלא יכלו לחיות בבית שלהם". אלה היו האחים הגדולים החורגים שלו, הזולת שבחיקו גדל, ומהם הוא למד את רזי החיים בשנותיו הראשונות.
חוויות מצלקות מהתקופה הזו, בסביבה צפופה ומורכבת, הוא לא זוכר. "זה היה מאוד כיף, ילדות מאושרת. לגדול בפנימייה שבה מגדלים אותך הרבה ילדים, שהם גדולים ממך", הוא מספר, "הייתי ילד, בין כל הילדים הגדולים האלה. הם לימדו אותי לרכב על אופניים, לימדו אותי לקלל, הם צחקו מכל משפט שאמרתי. אני זוכר שהייתי בן ארבע, חמש, והיה לי מאוד כיף. אחר כך גם רציתי מאוד ללכת לפנימייה בתיכון. אבל זה לא עבד."
הרגשת שאתה גדל בין ילדים מופרעים?
"לא. הרגשתי אהבה מאוד גדולה. הם היו מחבקים אותי, הם ממש אהבו אותי. יש לילדים האלה כנראה חום בלתי רגיל", הוא אומר ומוסיף, "חלק מהם ממש הערצתי. זו הייתה באמת חוויה כל כך טובה."
היום הוא נזכר בימים האלה בערגה. בשנים שלאחר מכן, ניסה לחזור למקום דומה, בצורה כזו או אחרת. למקום שסיפק לו חוויה "מעניינת, מדהימה, משפיעה" - אולי החוויה המכוננת של חייו. "אחר כך אני בעצמי עבדתי בפנימייה הזו, ובפנימיות אחרות, ועבדתי עם ילדים שהוציאו אותם מהבית, בכל מיני גילאים, מגיל שנה וחצי", הוא מספר. בסוף המסלול הזה, עבר הכשרה כפסיכולוג קליני, ופתח קליניקה. איך שלא תסובבו את זה, אלדד כהן נישאר בעולם הטיפול.
אבל היה דבר נוסף שהבדיל בין הילד אלדד לשאר בני גילו, מלבד מקום המגורים הבלתי שגרתי: הוא סבל מהרגלים כפייתיים. ממש כמו יודה, הגיבור בן ה-12 של ספרו "אמא קומי", שרואה עכשיו אור בהוצאת ידיעות ספרים. זה שחייב לגעת בדלת לפני שהוא פותח אותה ולשטוף תמיד קודם את יד שמאל. זה שמתייסר בלילות מחשש ששכח להקפיד על איזשהו כלל, ומתקשה לישון. "אני לא קבעתי את חוק השוויון במכנסיים, וגם לא חוקים אחרים. אני לא יודע להסביר איך נולדו החוקים האלה. הכנסת לא קבעה אותם, זה בטוח", אומר הילד בסיפור.
חוק שיוויון המכנסיים: "אם נוצר קר במכנס אחד, אני חותך קרע במכנס השני. אם הקרע שנוצר במכנס השני גדול יותר מהקרע במכנס הראשון, אני חוזר לקרע במכנס הראשון ומרחיב אותו טיפה שיהיה באותו גודל כמו הקרע במכנס השני (...) לפעמים זה קורה בדרך לבית הספר, כשאני יושב בספספל האחורי, כי אמא שלי לא מרשה לי לשבת במושב הקדמי לפחות עד הבר מצווה. אנחנו נוסעים לבית הספר וכל הדרך אני מתעסק במכנסיים. לפעמים כשאנחנו מגעים לבית הספר, המכנסיים שלי כבר קרועים לגמרי. בבית הספר אי אפשר להסתובב בתחתונים."
בפתח הסיפור, אימו של יודה, שגדל כבן יחיד, חושפת בפניו פרט חדש והרה משמעות על חייו: מסתבר שיש לו אבא, והוא פסיכיאטר בתל אביב, הרחק מירושלים שבה הם חיים. "הגיע הזמן שתכיר את אבא שלך. אתה לא חושב?", היא אומרת לילד, שמשיב: "חשבתי שהוא מת". "אז עכשיו תחשוב שהוא חי! יש לך חצי שעה לחשוב על זה". הם נוסעים לעיר הגדולה ברכב שלהם, וכך יודה זוכה להצצה חטופה באביו. קצרצרה, אבל בעלת השפעה מרחיקת לכת ומיידית: ההרגלים הכפייתים של יודה פוחתים חיש קל: "לפחות חמישה ירדו לי בכמה אחת, ואני אפילו לא יודע איך."
כהן מתקשה לזכור בבהירות את החוקים ששלטו בילדותו, אבל מציין כי מבחינת ההיגיון הפנימי שלהם, היו דומים ל"חוק השוויון במכנסיים" של יודה. הוא כן זוכר את המצוקה שנלוותה להם: "זה סבל, ההרגלים. אתה מרגיש את זה פיזית." במקרה שלו, התופעה פחתה עם השנים, על אף שמעולם לא קיבל עזרה מקצועית. "לא הייתה אבחנה, אפילו לא סיפרתי את זה לעצמי. לא ראיתי בזה בעיה. רק בדיעבד, עם השנים.", הוא אומר. "לגבי חלק מההרגלים, הייתי עושה מה שיודה עושה, זאת אומרת 'מתאמן' שהם לא יהיו. אתה לא רוצה שההרגלים האלה ישתלטו עליך. וככל שאתה גדל, יותר קל לך. אני חושב שעם החיים, אתה נהיה משוחרר יותר." והאם משהו מזה נשאר כיום? "יש עוד כל מיני טקסים. אני לא הולך לישון בלי שאני מנשק את הילדים. אבל אני לא יודע אם זה טקס".
"אימא ענתה: אני חושבת שהבן שלי כותב בסתר"
הקריירה הספרותית של אלדד כהן התחילה בשקר. לא שקר זדוני או מסוכן, אלא שקר לבן, קטן ובלתי מזיק, כזה שנובע מתוך ביישנות. זה קרה אי שם לקראת סוף המאה שעברה. "שלחתי סיפור ל'ידיעות אחרונות', ובכלל לא חשבתי שיש סיכוי שהם יפרסמו. הייתי בן עשרים ומשהו, אולי שלושים. אבל שלחתי את זה עם שם בדוי של אישה", הוא משחזר. עם זאת, התחבולה לא הייתה מתוכננת היטב - ובפרטים שצירף לסיפור, כהן רשם את הכתובת של ההורים שלו. כך נוצרה קומדיה זעירה של טעויות. "בסוף הם התקשרו לאימא שלי. הם מדברים עם אימא שלי, והיא אומרת להם - 'אני לא יודעת, אבל אני חושבת שהבן שלי כותב בסתר, אני אשאל אותו'. אז היא שואלת אותי, 'תגיד אלדד, אתה כותב סיפורים? רוצים לפרסם סיפור שלך'".
ייתכן שהפרט שסייע לאימו של אלדד כהן להבין שמדובר בבנה, הוא השם הבדוי שבחר לעצמו, המזכיר למדי את שמו: אילנה כהן. "הסיפור היה אמור להתפרסם בראש השנה, אבל הם לא האמינו שזה אני באמת. אז הייתי צריך לבוא לשם ולהוכיח, ובסוף פירסמו אותו תחת השם שלי." כשהוא נשאל מדוע שלח את הסיפור בשם בדוי מלכתחילה, כהן עונה בחידתיות: "פורסמו הרבה סיפורים בשם בדוי עד היום". לדוגמה, "היה לי פעם קטע גדול עם שחקנית, מצחיק נורא. נסענו לפסטיבל עכו. שאלתי אותה אם היא רוצה טרמפ, אז נסענו יחד. בדרך היא אמרה לי שהיא מחפשת מונולוג לאודישן. אמרתי לה שאני קצת כותב, והיא אמרה לי, 'לא, כבר יש לי מונולוג. מצאתי בעיתון'. ואז היא מוציאה אותו - וזה מונולוג שאני כתבתי, רק בשם אחר."
וגילית לה?
"בטח. אמרתי לה שזה אני, אבל היא לא האמינה לי."
כהן גדל בירושלים של שנות ה-80. המקום והזמן האלו מהווים גם את התפאורה לעלילת ספרו. אחד האתרים הירושלמים הנזכרים ב"אמא קומי" הוא המקום שבו עמד בעבר בית טליתא קומי, ושבו נמצאים היום שרידיו, ברחוב המלך ג'ורג'. הדמויות בסיפור יוצרות קשרים עם האנשים שפוקדים את המקום, לפגישה עיוורת עם מפרסמי מודעות השידוכים בעיתונים. "גם אני נגיד הייתי נוסע לטליתא קומי, לראות את האנשים שמחכים שם, זה סיפור אמיתי, היה מדור כזה", הוא נזכר בהתרגשות.
אז מבחינתך יש פה איזה געגוע לירושלים?
"מאוד. אני מאוד אוהב את ירושלים. אבל אני לא מתגעגע, במובן הזה שאני עדיין נמצא שם הרבה. אני לוקח את הילדים שלי לשם, אני אוהד את הפועל קטמון, אני הולך לאצטדיון טדי. אני הרבה במחנה יהודה. הייתי גם בדירה של יודה! הלכתי לראות את מחנה יהודה 22, דפקתי בדלת, גר שם איזה בחור, סטודנט, והדירה נראית בדיוק כמו שדמיינתי."
והסטודנט קיבל עותק של הספר?
"האמת שלא היה לי עדיין את הספר, אבל אתה צודק. אני צריך לתת לו עותק. חברים שלי הציעו שניסע לשם ונתלה שלט 'כאן גר יהודה'".
כשהוא נשאל האם עלילת הספר יכולה הייתה להתרחש בכל מקום בעולם, הסופר אינו עונה מיד. הוא לוקח את הזמן להרהר. לבסוף הוא פוסק: "לא, הדמויות חייבות להיות ירושלמיות". אך באיזה אופן, קשה לו להסביר. "אני לא יודע. לך תסביר עכשיו מה זה ירושלמי. זה כמו שתסביר מה זה איטלקי או ישראלי. אבל כל הדבר הזה של הפיגועים, ושוק מחנה יהודה... יכול להיות שבאמת בכל העיר הדמויות שונות. זו שאלה כל כך מעניינת: אם אני הייתי נולד בתל אביב או גדל בתל אביב אם הייתי אחרת, אם הייתי בן אדם אחר."
"היה מטורף מה שהיה בלבנון. נהרגו לנו כל כך הרבה חבר'ה"
ויש את סרן אבוט. חברו המבוגר של יודה, שסובל מהלם קרב מאז השתתף במלחמת יום הכיפורים. דמות צבעונית, כמו כל הדמויות בספר, שנוסכת ביצירה עוד הומור - אך גם עוד כאב. גם במקרה הזה, כהן - אולי בלי להתכוון - הכניס משהו מחייו, ובעצם, מהחיים של כולנו במקום הזה. הוא עצמו השתתף במלחמת לבנון. הוא היה בצנחנים, ואחר כך בפלוגה המסייעת. "תראה, הייתי בלבנון שנה וחצי. חוויתי הרבה דברים. אני חושב שכל מי שהיה בצבא הוא פוסט טראומתי באיזשהו אופן. בטח אם הוא היה בקרבי. אבל אולי גם לא. לא דיברתי אף פעם על הצבא, אני חושב, שזו גם בעיה. בכל הטיפולים שעשיתי, אף פעם לא דיברתי על שלוש השנים האלה שהיו, שהיו מאוד מאוד לא פשוטות. לא הרגשתי את זה אז, כשהייתי ילד. הייתי בצבא, ואפילו נהניתי להיות בלבנון, יש לי תמונות שאני כל היום צוחק שם ואתה יודע - אנחנו עשינו דברים נוראיים. היה מטורף מה שהיה שם. נהרגו לנו כל כך הרבה חבר'ה."
אחד מאותם הרוגים במלחמה היה חברו הטוב ביותר של כהן מהשירות. "כולם ידעו שאני חבר שלו, וכשהוא נפגע בהתחלה - הוא לא נהרג מיד - איזה חבר העיר אותי, ואמר לי 'שמע, אלדד, ירו עכשיו על דויד'. אז די נלחצתי." ביום שישי באותו השבוע כהן חזר לביתו, ותכנן לנסוע לבקר את חברו הפצוע בבית החולים רמב"ם. אבל אז התוכניות השתנו באופן בלתי צפוי. בעודו יושב באוטובוס, התבשר דרך הרדיו על מותו של החבר. "זה היה נורא", הוא נזכר. במקום לנסוע לבית החולים, נסע ישר לשבעה.
גם לאחר מכן, כהן נשאר בלבנון לעוד כחודשיים. את החוויה מהמלחמה הוא מתאר כ"טראומה מצטברת", מונח הלקוח מתחום הפסיכולוגיה, והמתייחס בדרך כלל דווקא לתקופת הילדות. והוא מסביר: "אתה לא צריך שמישהו יבוא ויתקוף אותך עכשיו, שתהיה בקרב או שתעבור אונס. זה הדברים הקטנים. מישהו נותן לך מכה כל בוקר כשאתה קם, מכה קטנה ולא כואבת - אבל כל יום. אז אני חושב שזה מה שהיה בזמנו. ואתה כבר לא שם לב. אבל התנאים האלה, שישנים עשרים חיילים בחדר אחד במיטות קומותיים, וכל מה שאתה עושה זה - בבוקר שומר, בערב הולך למארב, ישן שלוש שעות, שוב שומר, שוב הולך למארב. אתה אפילו לא יודע למה. זה לא שמישהו מסביר לך, 'תקשיב, אנחנו בלבנון, יש פה מחבלים'. אומרים לך 'קום, אתה יושב בעמדה המזרחית'. אתה מנסה להעביר את הזמן."
שני דברים בולטים לאורך כל השיחה שלנו. הראשון, כהן מרבה לצחוק, גם כשהוא מדבר על הדברים הכי קשים. ניכר שהוא מתעקש למצוא נחמה והומור גם במקומות הטעונים ביותר. קצת כמו הגיבור של ספרו, שגישתו השובבה והנועזת מהדהדת משהו ממומו, גיבור "כל החיים לפניו". ואכן, כהן מודה שתמונותו של רומן גארי הייתה תלויה בחדרו בעת שעבד על הספר. והדבר השני - כשהוא מדבר על הספר שלו, אפשר להרגיש את אהבתו המתפקעת לדמויות. נדמה שהוא רואה אותן אל מול עיניו, ורוצה לחבק אותן. כך למשל הוא מדבר על דמות האימא בספר, ומעיד שגם הקוראים פונים אליו - ומביעים חיבה לדמותה, על אף שהיא אינה תמיד מצטיירת כאימא למופת. כהן מסביר את התופעה המפתיעה עם ציטוט מתוך ספרו, בדברי הבן על האם: "גם התלמידים שלה אוהבים אותה. כשמישהו אוהב משהו כל כך חזק, גם אנשים אוהבים אותו, כי אהבה זה דבר מידבק, ואין לזה קשר לנחמדות."
אפשר לשמוע בקול שלך את ההתלהבות מהסיפור, כאילו אתה חי בתוכו, והוא אמיתי.
"יפה איך שאתה קולט את זה, כי זה נורא נכון. אני מרגיש שהן חיות איפשהו הדמויות. נורא בא לי לפגוש את האנשים האלה, אני ממש אוהב אותם. אני מרגיש שהם חיים איפשהו."
היית רוצה לטפל ביודה?
"יודה זה קצת קשה, כי הוא מאוד דומה לי, הוא בשר מבשרי. אבל הייתי שמח לפגוש נגיד את סרן אבוט, ואני חושב שהייתי עוזר לו. הייתי עוזר להם. לגבי האימא, אני לא יודע אם היא הייתה מגיעה לטיפול. היה לוקח איזה שנתיים ליצור איזה סוג של אמון, שהיא תמשיך לבוא."
רוצים לקרוא את "אמא קומי"? לחצו כאן
