ביקורת קולנוע - "רוקטמן": אלטון ג'ון עשה על עצמו סרט עם כל הקלישאות

בידיהם של פלטשר והתסריטאי לי הול, הביוגרפיה הקולנועית על אודות אלטון ג'ון נדמית כמו "בילי אליוט" (ואכן, הול חתום גם על התסריט של הסרט המצליח ההוא). אנו פוגשים את ג'ון כשהוא ילד פלא שנגינתנו האקראית על פסנתר מפתיעה את אמו וסבתו, ועוקבים אחר הפיכתו לכוכב רוק, בגילומו של טארון אגרטון ("קינגסמן"). כדי לעבות-לכאורה את הסיפור, מציג הסרט את מערכת יחסיו עם אביו הנוקשה והלא אוהב (סטיבן מקינטוש), שלרגע אינה מובהרת. מדוע האב כה סולד מבנו ומגמד את כשרונו, גם כאשר הנ"ל נהפך לאחד הזמרים המצליחים בעולם? במקום זאת, אנו נאלצים לשמוע את אלטון-קטינא שר I want love בשארית גרונו, כמי שמתחנן לכמה מילים טובות מאביו.

ביוגרפיה שגרתית של כוכב פופ בלתי שגרתי (מתוך "רוקטמן")

זו, כמובן, אינה בעייתו העיקרית של הסרט שמנסה להסוות את היותו ביוגרפיה שגרתית ומשמימה של אחת הדמויות הססגוניות של עולם הפופ. כל ביוגרפיה, ובכלל זה מוזיקלית, מצריכה איזו הכרעה אסתטית - כיצד יש לספר את סיפורה של הדמות במרכזה. מאיפה להתחיל, היכן לסיים, מהו המבנה הנרטיבי הנכון. בשנות ה-70 יצר הבמאי הבריטי קן ראסל כמה ביוגרפיות קולנועיות של גדולי המוזיקה הקלאסית (מאהלר, ליסט, צ'ייקובסקי), כמו גם על הפסל הצרפתי בן המאה שעברה, הנרי גודייה ברשקה ("משיח פרא"), וכוכב הסרט האילם רודולף ולנטינו. אפשר היה לעקם את האף נוכח הקיטש והדימויים הפרובוקטיביים לזמנם שעיטרו את סרטיו הנ"ל של ראסל, אבל לפחות הם הזכירו לנו שעניינם הוא באמנות ואמנים.

שמו של ראסל אינו מובא כאן לשווא. נדמה שאין דמות הולמת יותר מאלטון לג'ון לסרט של ראסל, שהסגנוּן המופרז היה סימן ההיכר של סרטיו, לפחות אלו מהם שהופקו בשנות ה-70 (הזמר עצמו הופיע בעיבוד הקולנועי לאופרת הרוק "טומי" שראסל ביים ב-1975). בתחילת הסרט, אלטון מגיע לפגישת התמיכה כשהוא חובש קסדת קרני שטן עם נצנצים ומשקפיים בצורת לב, ולבוש בחליפה בצבע אש שמאחוריה מתנוססים כנפי מלאך. המהלך העלילתי יפשיט אותו בהדרגה מהתחפושת ויאפשר לנו, ככל שהסרט יתקדם, לצפות בו כפי שהוא, בגרסתו האותנטית. בשלב מוקדם בסרט מציע לו זמר נשמה שחור: "עליך להרוג את האדם שנולדת להיות כדי להפוך לאדם שאתה רוצה להיות". בכך הוא מסכם את נושאו של הסרט כולו - סיפורו של אדם שחדל להסתתר מתחת לתלבושות אקסטרווגנטיות ולומד לחיות בשלום עם עצמו.

אבל זה בדיוק מה שהביוגרפיה המוזיקלית המזויפת הזו אינה מראה. במהלך הסרט מצהיר אלטון (ששמו המקורי היה רג'ינלד קנת' דווייט) שהוא שכב עם כל מה שזז וניסה כל סם אפשרי. בפועל, הפרקטיקה של סטרייט-וושינג (שאפיינה גם את "רפסודיה בוהמית") מוצאת כאן את ביטויה, וחייו של הזמר נדמים נקיים יותר מסיפור חג המולד. כל מה שיש ל"רוקטמן" לומר הוא שהצלחה מסחררת מביאה בעקבותיה קריסה נפשית, שממנה מתאפשרת גאולה. נרטיב שמרני ומוסרני שכמעט מטעה לחשוב שלפנינו סרט של פרנק קפרה ("אלו חיים נפלאים").

טארון אגרטון בנעליו הנוצצות של אלטון ג'ון (מתוך "רוקטמן")

הסרט מתמקד בשלב המוקדם בקריירה של אלטון ג'ון, שגם משמש כאחד המפיקים בפועל (בעלו, דיוויד פורניש, הוא אחד המפיקים). העובדה הזו מסבירה, אולי, מדוע העיסוק בשלב ההרסני בחייו מציג את אלטון בעיקר כקורבן - של אביו (שאחרי שעזב את הבית הקים משפחה נוספת ובה דווקא שימש כאב למופת), של הצלחתו המטאורית, ושל מנהלו ומאהבו הבוגדני, ג'ון ריד (ריצ'רד מאדן). נישואיו ההטרוסקסואליים קצרי המועד נדמים אף הם כעוד שלב בהכחשה העצמית שלו. אלטון ג'ון, כפי שהוא מוצג ב"רוקטמן", הוא דמות משעממת. לרגע איננו רואים אותו מתמודד עם קשיים יצירתיים. נראה כאילו בכל פעם ששותפו המקצועי (שמלווה אותו כבר למעלה מחצי מאה), הפזמונאי ברני טאופין (ג'יימי בל), מניח לפניו שיר חדש - אלטון פשוט מתיישב ליד הפסנתר והלחנים בוקעים מאליהם.

איך הוא כתב את להיטיו? התשובה אינה בסרט. מתוך "רוקטמן"

זהות מינית מודחקת, סלבריטאות הרסנית והתמכרות - כל הקלישאות של אמן מצליח ומיוסר אכן נמצאות כאן. 20 מלהיטיו של אלטון ג'ון מלווים את הסרט, רובם בביצועו של אגרטון עצמו, על רקע רגעי מפתח בחייו. החיבור הזה לא בדיוק הופך אותם לאוטוביוגרפיים - והלוואי שכך היה. הוא מזכיר יותר את מחזות הזמר המבוססים על להיטי להקות/זמרים, ונדרשים לשיריהם כלא יותר מאילוסטרציה למצבן הרגשי של הדמויות. מבחינה זו, אל תתפלאו אם בעתיד הנראה לעין תמצאו את "רוקטמן" על במות ברודוויי, ווסט-אנד או תיאטרון תל אביב.

מתבקש להשוות את "רוקטמן" עם "רפסודיה בוהמית", שעל אף הביקורות הפושרות הפך ללהיט זוכה אוסקר (פלטשר אף נקרא לסיים את צילומי הסרט אחרי שהבמאי בריאן סינגר נאלץ לעזוב את הסט). אכן, שני הסרטים מגוללים ביוגרפיות מסורתיות, מיושנות אפילו, של האמנים פורצי הדרך שבמרכזם. אבל קשה להתעלם מהישגי העריכה והסאונד של "רפסודיה" שהפכו את הסרט, למרות פגמיו, לחוויה מוזיקלית מהנה ששיאה בקונצרט הלייב-אייד. "רוקטמן", כאמור, מעצב את השירים כאוסף של קליפים בעלי חזון ויזואלי מוגבל למדי. בפרשנות המובאת פה, הם לא יותר מביטוי של רחמים עצמיים של אדם בודד, שגם בשיא הצלחתו נותר אותו ילד דחוי שרוצה שאבא יאהב אותו.