ביקורת סרט - "חורשות את הלילה": קומדיית נעורים שנזהרת לא להעליב
הגיבורות של "חורשות את הלילה" חיות בעולם קולנועי מוגן, שמתכחש לקיומו של טראמפ ותומכיו: הן תלמידות תיכון שמעריצות פוליטיקאיות ליברליות, ומוקפות בתלמידים שכל אחד מהם הוא כמו פתית שלג מיוחד. גועל, רוע לב וגסות רוח, לא תימצאו שם. אז למה המבקרים בארצות הברית משבחים אותו?
"חורשות את הלילה" (Booksmart) הוא התשובה לשאלה איך נראית קומדיית נעורים פרוגרסיבית בשנת 2019. זהו פיצ'ר הביכורים של השחקנית אוליביה ווילד, והשתתפו ביצירתו 4 תסריטאיות, ו-4 מפיקות (יש גם מפיק גבר שהסתנן, כנראה בטעות, לרשימה). העלילה עוקבת אחר שתי תלמידות מצטיינות וחברות קרובות שהגיעו ליום סיום לימודיהן בתיכון. האחת חולמת להיות רות ביידר גינסבורג הבאה, השנייה תומכת במועמדות של אליזבת וורן לנשיאות ב-2020. יש קו עלילתי של זהות לסבית המטופל באמפתיה מרבית, ויש בני נוער המפגינים שלל תכונות צבעוניות, כראוי לכך שכל אחד מהם הוא פתית שלג קסום וייחודי. אפילו דמות המשנה של מי שנראה במבט ראשון כמו הטמבל ארוך השיער ורפה המוחין (מעין גלגול לדמותו של גולש הגלים ג'ף ספיקולי בסרט הנעורים הקלאסי "נעורים בקצב מהיר" מ-1982) מתגלה כמי שוויתר על הלימודים הגבוהים רק כי הוא הולך לעבוד בשנה הבאה עבור חברת אפל.
הסרט משעשע, אבל מנסה להימנע מהומור משונן. יש בו אלמנט או שניים של גסות, אבל הם מטופלים באיפוק המונע מהם להפוך לספקטקל של היגעלות כמקובל בלא מעט קומדיות. הדמויות פועלות באמריקה של מציאות אלטרנטיבית שבה לא יכולה להתקיים ישות מיזוגנית, גסת רוח ורעת לב כמו הנשיא הנוכחי. הדמויות היחידות שבהן מותר לסנוט (באופן מתון) הן של ההורים והמורים הקלולסים, שנראים פחות סגורים על זהותם לעומת בני הנוער. "חורשות את הלילה" נראה כניסיון מודע ומחושב לעקוף כל מוקש פוטנציאלי באווירת ה-"Woke" ("רגישות לחוסר צדק חברתי") הנוכחית. ביקורת הקולנוע האמריקאית קיבלה את הסרט בתשואות רמות, אבל לטעמי זוהי תגובת יתר להזדהות של המבקרים עם הערכים הנכונים כל כך, אלו המגבילים אותו בניסיונו לומר מה כן ורענן על הרגע שבין סוף הנעורים ותחילת הבגרות.
"חורשות את הלילה" נע בין שני קטבים של סרטי נעורים. בצד אחד ישנו "סופרבאד: חרמן על הזמן" (גרג מוטולה, 2007), שבו רגע לפני סיום הלימודים יוצאים שני חברים בגילומם של ג'ונה היל ומייקל סרה, ללילה של שיטוטים בדרכם למסיבה שבה אמורה הדמות הדומיננטית מבין השניים (זו של היל) לנסות ולממש את שאיפותיו הרומנטיות. בדרך יש כמה התחככויות בעולם של מבוגרים שרחוקים מלהיות מודל של בגרות. תיאור עלילה זה יכול להיות סיכום לא רע של "חורשות".
מהצד השני נמצא "ליידי בירד" (גרטה גרוויג, 2017) כדוגמה עכשווית לניסיון ליצור התבוננות רבת ניואנסים על הווייתה הרגשית של אישה צעירה - רגע לפני הקפיצה לחיים עצמאיים. כיצד לצאת מתחושת השוליים של החיים למימוש עצמי.
באופן כמעט בלתי סביר "סופרבאד" ו"ליידי בירד" מצטלבים ב"חורשות" באמצעות השחקנית ביני פלדשטיין. ב"ליידי בירד" היא הייתה החברה של הגיבורה, שננטשה עבור בנות מקובלות יותר, אבל מוחזרת לעמדתה כחלק מתהליך שיקום האותנטיות של הדמות הראשית. הקשר ל"סופרבאד" הוא בהיותה של הדמות של מולי, שמגלמת פלדשטיין, המקבילה המעודנת לדמות שגילם ג'ונה היל. אין כאן מוח חרמני המפעיל פה מטונף, אבל יש את אלמנט האישיות הדוחפת והיוזמת שאמורה לספק את רוב הבדיחות בסרט. ישנו גם מבנה גוף ופנים שמזכיר את זה של היל, וזאת לא במקרה. בחייהם הפרטיים היל הוא אחיה הבכור של פלדשטיין, המבוגר ממנה בעשור.
מולי מפגינה ביטחון יתר בדרך שבה בחרה ללכת, בעליונותה על בני הנוער האחרים שאינם ממוקדי מטרה כמוה. כשהיא מגלה שחברי כיתתה "העצלנים" התקבלו לאוניברסיטאות לא פחות יוקרתיות ממנה, היא נתקפת אלם נדיר למדי. ביום סיום הלימודים עולה התובנה של חיי תיכון שהוקדשו ללמידה שקדנית ופעילות חברתית-ממסדית (נשיאות הכיתה) וזאת על חשבון הכיף של גיל הנעורים. גילוי זה הוא הכוח המניע בהחלטה לגרור את חברתה איימי (קייטלין דוור) למסיבת סיום הלימודים שעורך ניק (מייסון גודינג) - אחד מאותם עצלנים, שעליו מולי דלוקה בסתר.
איימי, בעלת האופי הפאסיבי יותר, היא כבר שנתיים לסבית בפוטנציה. היא יצאה מהארון, והוריה (ליסה קודרו ולצידה וויל פורטה בהופעה קצרה ומשעשעת) קיבלו זאת ללא כל סייג. אבל היא טרם נישקה נערה, שלא לדבר על יותר מזה. היא מאוהבת מרחוק בראיין (ויקטוריה רויסגה) מחליקת סקייטבורד מקועקעת, אבל לא מעיזה לעשות דבר בעניין. מולי דוחפת את איימי ליציאה למסיבה גם בגלל האפשרות שזו תהייה עבורה הזדמנות למימוש בתחום הרומנטי.
מלבד הוריה של איימי, המבוגרים כוללים גם את מנהל בית הספר ג'ורדן ברוסטר (ג'ייסון סדייקיס, בעלה של הבמאית), המתגלה כמי שיש לו פרנסה נוספת, וקצת מביכה, שתפגיש בינו ובין הבנות באירועי הלילה. ישנה גם המורה הנערצת גברת פיין (ג'סיקה וויליאמס) המטפחת את הבנות השקדניות, ומתגלה כבעלת אופי קצת יותר פרוע בשעות הלילה. ישנו גם שליח פיצה (מייקל פטריק אובראיין) שבאופן לא צפוי מוצא זמן להעניק שיעור בזהירות מפני התנהגות פרועה שעלולה לחשוף נערות לסכנת תקיפה מינית.
דמויות המבוגרים הן רק המעטפת הלא הכרחית לדמויות הצעירים - ג'ארד (סקיילר גיזמונדו), בן למשפחה עשירה שמנסה להפוך למקובל באמצעות מסיבה ראוותנית, ג'יג'י (בילי לורד, הבת של קארי פישר המנוחה) שאמורה להיות הדמות המטורללת שמגיחה שוב ושוב באופן כמעט בלתי סביר בכל סיטואציה שאליה נקלעות הגיבורות (זה עובד יותר טוב על הנייר). "הופ" (דנה סילברס) הצינית והעוקצנית שטבעה האמיתי נרמז במשמעות של שמה, תלמידי מגמת התיאטרון הקווירים והאקסצנטריים (אוסטין קרוט ונואה גלווין), התלמידה המכונה "טריפל A" (מולי גורדון) על שם "סיוע הדרכים המיוחד" שאותו היא העניקה לכמה בנים. מי שמוזר יתגלה כמקסים, למי שיש היבט "בעייתי" תתגלה האמת החיובית מתחת לפני השטח.
"חורשות את הלילה" הוא סרט סימפטי, ובהחלט מומלץ לחובבי סרטי נעורים. אבל נדמה שבסרטי נעורים מוצלחים יותר (למשל, "טריפ נעורים" של ריצ'ארד לינקלייטר מ-1993) הדברים נשארים פתוחים יותר. גם לגבי המורכבות של הדמויות, גם לגבי התהליך שהדמויות עוברות, וגם, בסופו של דבר, לגבי היכולת של היוצרים לשקף באופן אותנטי את הרגע המורכב, המאיים והקסום שבין נעורים לבגרות.
