מיוחד לשבוע הספר: סופרים ממליצים על ספרי השנה שלהם

דרור משעני ממליץ על "בגד מאש" מאת מיכל בן נפתלי

מיכל בן נפתלי אהובה עלי בכל מה שהיא עושה בכתיבה: בתרגומים (בין היתר לספרים מאת ז'אק דרידה, ג'וליה קריסטבה ומוריס בלאנשו), במסות שלה (למשל ב"על הפרישות"), בכתיבתה על יצירות של סופרות וסופרים אחרים - ובשנים האחרונות במיוחד בספרות שהיא כותבת. בספרות של מיכל בן נפתלי משתלבים יסודות שלכאורה לא יכולים להתקיים ביחד. ראשית, נכונות לשהות במרחבים החשוכים והחמקמקים ביותר של חיי הנפש, באזורי הסכנה, במרחבי הנפש שהם לעתים לא-מילוליים ולכן קשים כל כך לתיאור; שנית, יש בה עמקות מחשבה נדירה, כלומר התבוננות איטית, משתהה, רגישה לכל ניואנס ומלאת תובנות, במרחבי הנפש האלה; ולבסוף, יש בה יכולת להגיע לדיוק לשוני מיקרוסקופי בתיאור מרחבי הנפש הללו ובניסוח המחשבה המאזינה להם ומפרשת אותם, למרות הקושי לשים את האזורים הנפשיים האלה במלים.

בספר החדש שלה, "בגד מאש", ואולי בעיקר בנובלה הראשונה מבין השתיים שכלולות בו, השילוב היצירתי הזה מגיע לשיא. הנובלה מספרת על היכרות קצרת מועד בין אנא, אישה צעירה, סטודנטית לתואר שני בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, לבין ליאורה, אישה מבוגרת ממנה, חולה ומוגבלת. אופיו של הקשר שמתפתח ביניהן, למורת רוחם של קרוביה של אנא, חמקמק, הסיבות לעוצמתו משנת-החיים לא לגמרי ברורות, ובכל זאת הוא מובן לנו, הקוראים והקוראות אותו בסיפור, אולי מפני שהוא שייך לאותם מרחבים לא-מוגדרים עדיין בחיי הנפש שלנו, מרחבים שאנחנו מכירים ולכן יכולים להבין באופן אינטואיטיבי, גם אם לא להסביר. את הקשר הזה, שסופו טרגי, מספרת אנא ממרחק השנים הבטוח לכאורה של בגרותה היציבה, ולמרות זאת יש לו יכולת מכשפת, דומה ליכולות הכישוף המיוחסות לליאורה: הוא מחזיר גם את הקורא בו לאזורים החשוכים, המסוכנים, בחייו שלו.

"בגד מאש", מיכל בן נפתלי, הוצאת כתר, 176 עמודים

ספרו של דרור משעני, "שלוש", ראה אור השנה בהוצאת אחוזת בית.

טל ניצן ממליצה על "נמר גימ"ל" מאת לירן גולוד

"נמר גימ"ל" הוא אחד הספרים העבריים היפים שקראתי השנה. בכפר בגבול הצפון משפחה שיסודותיה רופפים ממילא, הולכת ומתערערת תחת האיום הקיומי היומיומי של האזעקות והקטיושות וחדירות המחבלים, והניסיון הנואל - הסמלי - לבנות לבית קומה שנייה. פגעי החוץ חוברים לשדים הפנימיים. "נמר גימ"ל" (הוצאת עם עובד) כובש לב בדרכים רבות, חלקן דו-סטריות: הסיפור פוצע וגם מלא רוך. הדמויות, שכל אחת מהן פגומה וחלשה אבל גם הרואית ומקסימה בדרכה, מתוארות בשילוב של פיכחון וחמלה. הלשון מדוייקת ואמינה ובד בבד פיוטית ומקורית להפליא: "הבוקר עלה והתפרץ כמו ילד תמים חסר חוש סכנה, כל מאורעות הלילה נחסכו ממנו."

אחד ההיבטים המענגים בספר הוא השחזור האותנטי של החיים על הגבול ובישראל בכלל בזמן ההתרחשות, כנראה סוף שנות השמונים של המאה הקודמת, עם האסימונים ונערת השער של "מעריב לנוער", החדשות בטרנזיסטור ומתקן המטבעות של נהג האוטובוס, המורכב מ"חמישה צינורות שקופים דמויי מבחנות", והמושב עם "הריפוד האדמדם, שהיה קרוע בכמה מקומות וספוג צהבהב נשפך ממנו. על המשענת כתב מישהו בטוש שחור ועבה: אסנת +יהודה לנצח, והקיף בלב רוטט, ודאי היטלטל אז האוטובוס, הפריע לו במלאכתו." "נמר גימ"ל" מפליא לברוא את המיקרוקוסמוס של הכפר הזנוח, עלום-השם, המופגז, ובתוכו את הגיהנום המשפחתי הקטן הרוחש כוונות טובות ויצרים, סודות וזיכרונות קשים. על אף הישראליות המובהקת, לירן גולוד מצליחה לספר סיפור אנושי אוניברסלי.

"נמר גימ"ל", לירן גולוד, עם עובד, 240 עמודים

ספר השירה השביעי של טל ניצן, "אטלנטיס", ראה אור לאחרונה בהוצאת אפיק.

תמר מרין ממליצה על "הזכות לשלמות הגוף" מאת טלי לטוביצקי 

בתור סופרת שכותבת וקוראת פרוזה לאורך רוב השנה, שבוע הספר נראה לי כמו הזדמנות טובה להמליץ על ספר שירה, ואם יש ספר שירה שכדאי במיוחד לרכוש השנה, זהו ספרה האחרון של המשוררת והעורכת טלי לטוביצקי שמתה השנה בטרם עת, ושיצא לפני חודשים אחדים בעריכתה הרגישה של ענת לוין. קשה להגיד על ספר השירים הזה שהוא "יפה" - בעיקר משום שהוא מתעקש לשים מול העיניים את כל מה ש"מכוער": את החיילים ש"חיוך עולה על פניהם למראה קטועי רגליים" ואת "הילדים שהורגים זה את זה, כי ככה לימדו" וגם את הגוף, גופה הפרטי של המשוררת הגוססת מסרטן "שאי אפשר לעשות לו כלום, כי אין דבר שהוא רוצה". ובכל זאת, כמה יופי יש בו, ביומן האבל נטול הסנטימנטליות הזה, שבו כל שיר ושיר פוצע אותך ומחבק אותך בו זמנית, ולצד הסבל, הכאב והייאוש עולה וצומחת אהבה - שרק בשבילה שווה לחיות עד הרגע האחרון ממש, כמו בשיר היפה ביותר בספר, "מכל החיים האלה": "החיים איתך עוזרים לי לשכוח את החיים / וכשאני נזכרת בהם זה כשאני לבד, / נזכרת בהם ודומעת / על כף יד קטנה בתוך כף".

"הזכות לשלמות הגוף", טלי לטוביצקי, פרדס, 58 עמודים

ספרה של תמר מרין "מה אתה מסתכל על", יצא לאור השנה בהוצאת ידיעות ספרים.

מתן חרמוני ממליץ על "סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודה בוורשה" מאת בני מר

לפני כמה שנים התפרסם רומן מצליח למדי ויפה של סופרת אמריקאית מצליחה ומוכשרת, שהגיבור הראשי שלו היה שולחן. אישה אמריקאית אחת שפגשתי אמרה על הספר משהו כמו "כן - הבעיה היחידה היא שלא התחברתי כל כך אל הגיבור הראשי." לא חושב שקיבלתי את הביקורת, אבל הדימוי של בעלת הביקורת היה משעשע ומחכים.

בספרו החדש של בני מר, "סמוצ'ה" (הוצאת מאגנס), קורה משהו הפוך לחלוטין, מאה ושמונים מעלות. ההתחברות של הקורא אל הגיבור הראשי, רחוב היהודים "סצ'ה" - הרחוב של היהודים הפשוטים ביותר, היא מיידית וחשמלית כמעט. הרחוב קורם עור וגידים ובעיקר נשמה. מבעד לאולמות התיאטרון העלובים, בתי היתומים, בתי התמחוי, בתי המרקחת, השחקנים, הפושעים וכיוצא בכל אותם "היהודים של כל ימות השנה", כמו שנהוג היה לכנות את השדרות הרחבות של העם.

מתוך כל אלה מצטייר הלב הפועם של היהדות הוורשאית, ואולי המזרח אירופית כולה. הפשטות והעליבות עטופים כאן באיזו חיות מלבבת, שהופכת טרגית במיוחד מתוקף הידיעה שאנחנו כאן ניצבים עם הגרגירים האחרונים בשעון החול. אנחנו בשנות השלושים. עוד מעט וסמוצ'ה יהפוך לחלק מהגטו, ואת הסוף אנחנו כבר מכירים.

וכאן מגיע המעשה הספרותי-היסטוריוגרפי-רוחני המשמעותי של ספרו זה של בני מר. עגנון למשל כתב את "אורח נטה ללון" בעקבות ביקור בבוצ'ץ' של אותו המן. ככה גם משורר היידיש יעקב גאלטשטין, שכתב את ספרי "יאש" שלו על ביקור דומה. ואילו בני מר עושה את המסע שלו דרך המילה הכתובה, דרך הטקסטים, דרך גדולי המשוררים ועד לאחרונת הפרסומות בעיתונות היומית. בני מר כאילו כותב מן העבר השני של המוות הכי גדול בתולדות האנושות. ואולי דווקא בגלל זה קם רחוב היהודים הזה לחיים בספר.

"סמוצ'ה: ביוגרפיה של רחוב יהודי בוורשה", בני מר, מאגנס, 2018

ספרו של מתן חרמוני "שפילפוגל, שפילפוגל" ראה אור לאחרונה בהוצאת כתר

תהילה חכימי ממליצה על "האחרות" של שהרה בלאו

בספרה "האחרות" נוגעת שהרה בלאו בקודש הקודשים של החברה הישראלית, החילונית הדתית והחרדית כאחת: הריון, אִמָּהוּת, ילודה. במותחן הפסיכולוגי והאפל, שההגדרה שהכי מוצאת חן בעיניי לגביו היא "רומן נואר", מצליחה בלאו לפרק לגורמים את אובססיית הילודה הישראלית, תוך שהיא מעמידה מול דמויותיה לחילופין את אידיאל האימהות והאל-אימהות. לשילה, גיבורת הרומן, ושתי חברותיה הטובות דינה ורונית הייתה חבורה קטנה ופמיניסטית בתקופת האוניברסיטה, שלושתן הצהירו במופגן שלא יהיו אימהות, אמירה רדיקלית בסביבתן האורתודוקסית. מאז ימי האוניברסיטה הקשר ביניהן נותק, רונית אפילו הפכה לאם רחמנא לצלן. שנים אחר כך מנסה שילה לפענח את הרצח של דינה ומיד אחריו גם את הרצח של רונית, כאשר בשתי זירות הרצח נותרים סימנים המצביעים על קשר כלשהו לעברן המשותף של השלוש. תוך הרכבת ציר עלילה מפותל, המתובל בלא מעט הומור עצמי של שילה המספרת וגם בהקבלות לדמויות מן המיתולוגיה היהודית, לוקחת בלאו את הקורא דרך עיניה של שילה כשהיא שואלת שאלות על התבגרות, רווקות, אמהות וחברות.

"...ואז הוא שואל פתאום בבת אחת, 'אז את רוצה להיות ערירית?'

והמילה הכתה בי.

ע-ר-י-ר-ית עם כל הריר הזה שתקוע לה באמצע, למילה הכי מיובשת שיש. ע-ר-י-ר-י-ת. אחר כך קראתי שבפורום של אל-הוריים החליטו לבחור מילה שתגדיר את מצבם, ואחת ההצעות שהועלו שם הייתה המילה ׳ערירצוני׳, כלומר, ערירי מרצון. וחשבתי אז שזו המילה הכי מכוערת בעברית.

אני עדיין חושבת ככה."

נדמה שיש לא מעט סיבות לקחת את הספר הזה ליד, זהו ספר מותח, סוחף ומצחיק, שבמרכזו דמות בלתי נשכחת, שילה, אישה על סף זמן הרחם שלה, מדריכה במוזיאון התנ"ך, רווקה החיה על גבול בני ברק ויש לה חולשה לגברים צעירים. ב"האחרות" מעמידה בלאו דמות נשית אחרת במלא מובן המילה, כזו שקשה יהיה למצוא בספרות הבלש והמתח הישראלית, אם לא העולמית. בלאו ממקמת את הגיבורה שלה לא רק בסביבה יוצאת דופן אלא גם בעמדה לא טריוויאלית מול האידיאל שעליו המותחן כולו יושב אִמָּהוּת או לא? ובכך, על אף שעמדתה של שילה כלפי האימהות לכאורה ברורה, שכן מהלך חייה הוביל אותה לכדי כך, רווקות, פותחת הגיבורה לאורך הרומן שאלה סביב הנושא יותר מאשר מציעה תשובה סדורה.

"האחרות", שהרה בלאו, כנרת זמורה ביתן, 224 עמודים

ספרה של תהילה חכימי "חברה" יצא לאור השנה בסדרת מעבדה של הוצאת רסלינג.

אילנה ברנשטיין ממליצה על "היום שאחרי" מאת שרון אס

ב"היום שאחרי", המסה הפואטית או השירה המסאית - מין סוגה שכמו הומצאה לצורך הטקסט הזה - כותבת המשוררת שרון אס על פרידתו של סופוקלס מהשירה, כמעשה פרשנות, למחזה "אדיפוס בקולונוס", שהיא גם פרידתו מאדיפוס הזקן המסיים את גלות נדודיו באתונה, ומבקש להיקבר בה. עם סיום קריאת המסה המזהירה הזו, והמענגת, על שום השפע שבה ומרחב הפענוח, פתחתי מיד את ספר שיריה של שרון אס, האחרון עד כה והכה יפה - "מוזיקת הנתיב הרחב", וחזרתי וקראתי אותו מתחילתו ועד סופו. דבר מה הדריך אותי אליו, ועם התקדמות הקריאה הבנתי ששני הטקסטים, השונים זה מזה במובנים רבים, משתמעים זה מזה ומתכתבים זה עם זה, ולעתים התשובה לשאלה שנשאלת באחד נמצאת בשני ולהפך. כך למשל שאלות המוות והשירה, הביוגרפי והשירה, בושת השרידה, שברון הלב, התכונה לקראת המוות והאימון למוות.

כמו כן, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה שאנטיגונה היא זו המלווה את אביה אדיפוס אל מותו כשם שהדוברת מלווה את אביה אל מותו ב"מוזיקת הנתיב הרחב". במסה נכתב: "אני מאמינה בכל לבי שכתיבה היא הליכה נגד הביוגרפי". "נגד הביוגרפי", כך נדמה, מבליע ממילא את מתוך הביוגרפי, כלומר מתוכו ונגדו, שעליו כותבת אס בספר השירה: "הַבִּיוֹגְרָפִי שָב, מֵעֵין צִפּוֹר חִיצוֹן שֶל אֵש, לְהַבְעִיר אוֹתִי מְאַהֲבָה..."

"לסופוקלס יש סוד. הוא קורא לסוד אדיפוס בקולונוס." כך נפתחת המסה, האותיות מודגשות במקור וזה המקום לציין כי האופן שבו הניחה שרון אס את המסה על הנייר הוא טקסט בפני עצמו, טקסט מקביל של סימנים, ושל צורות המשמשים כתמרורי קריאה וכהוראות בימוי, ויש בו המצאות נפלאות וגם משעשעות.

מהו, אם כן, סודו של סופקלס? מות שירתו? כלומר המוות שלפני המוות, ואולי בניגוד לאדיפוס, הוא אינו רוצה למות, כך מציעה, בין השאר, אס, וברגע שהוא יודע כי מותו קרב הוא קובר את החופש שלו, סודו הגדול, במחבוא גלוי לעין, כלומר במחזה, כלומר את הרמיזה בדבר חפותו של אדיפוס. האם פרידתו של סופוקלס מהשירה היא פרידתו מאדיפוס, האם פרידתו מהשירה היא פרידתו מהעולם, כלומר היא מוות, בבחינת אמנות או נמות, ואולי אין הבדל בין השניים כשמדובר בסופוקלס, אדיפוס הוא שירתו ופרידה ממנו היא מותו, ובדיוק כמוהו גם הוא בא בימים וכבר לא ברור מי מלווה את מי. אך אדיפוס לא מת, לא על הבמה מכל מקום, "הוא הולך פנימה אל תוך החורשה, לבדו, לא נעזר באיש, ונעלם." וכך גם האב ב"מוזיקת הנתיב הרחב" – "(הַמָּוֶת - הִיא רָאֲתָה בְּבֵרוּר – נֶעֱלַם מֵאֲחוֹרֵי דֶּלֶת פְּתוּחָה -)". פה וגם פה אנחנו נשארים עם היום שאחרי.

"היום שאחרי", שרון אס, הוצאת אפיק, 66 עמודים

ספרה של אילנה ברנשטיין, "מחר ניסע ללונה פארק" ראה אור השנה בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

איריס אליה כהן ממליצה על "המערה" מאת גיא פרל

כניסה ל"מערה", ספר השירה השני והמהפנט, אין לי מילה אחרת, של המשורר, חוקר הספרות והאנליטיקאי היונגיאני, גיא פרל, כמוה כצלילה לעומק התת-מודע האנושי, האוניברסלי. כבר בסוף ספר שיריו הראשון, "יש נקודה מעל לראש שלך" (הקיבוץ המאוחד, 2013), סלל פרל את הדרך אל המערה הקדמונית, הפרה-היסטורית הזאת, העומדת בבסיס הפואמה הפותחת את הספר הנוכחי ואף נותנת לו את שמו.

בספרו הראשון, מצויד בתרמיל ידע עצום, מיתי ממש, מתוקף הכרות עמוקה ורבת שנים עם תורתו של יונג ("מיתי" גם תרתי משמע, שכן המיתולוגיות הקדומות הן חומרי הגלם והנפש של פרל ושיריו) חזר פרל אל העת העתיקה ושוחח בשיריו עם דמויות מן המיתולוגיה היוונית. אף שמדובר במהלך פואטי די מוכר - משוררים רבים התכתבו עם אורפיאוס, איקרוס, פרומתיאוס, סיזיפוס ועוד - פרל בחר, באופן יוצא דופן, דווקא בדמויות משנה מן המיתולוגיה היוונית, ידועות פחות וכואבות יותר, כדוגמת הפייסטוס אל הנפחות, שמתואר כמכוער ופיסח, ומכאן שמדובר בעמדה אלגורית-פסיכולוגית בלתי שגרתית. בספרו הנכחי הרחיק פרל לכת עד לתקופת האבן וחזר אל ערש האנושות, אל ימי בריאת התרבות, במובנה האומנותי. במהלך פואטי חדשני ופורץ דרך - למיטב ידיעתי אף משורר לא כתב ככה לפניו - זיקק פרל בשירים יפהפיים, מרטיטים ממש, את הרף המחשבה הקמאית, הראשונה, במוחו של האדם הראשון, את רגע ההבנה הראשונה, את הרגע שבו נבדל האור מן החושך, החוץ מן הפנים, הפחד מן הרעב, האדם מן הטורפים. לצד כל אלה לכד פרל את הרגע ההיסטורי של כינון השפה, את הרגע שבו הטביע האדם הראשון את ציורו הראשון על קיר המערה, ציור שאינו אלא המילה הכתובה הראשונה, בשפה המקורית, הראשונה, שהיא, למעשה, ביטוי ראשוני להלך הנפש של אותו צייר קדמון, ומכאן שציור הקיר הזה אינו אלא מעשה האומנות הראשון שנוצר מאז ומעולם.

חלקו השני של הספר מציג  מחזור שירים שמדבר דווקא את התנועה מן ההווה אל העתיד, ומסה מרתקת שחוזרת אל רגע הפגישה של צייר המערות והמשורר, וחותמת את הספר כולו. אין די מילים בפי להלל, להלל לא אחדל. מדובר בספר מושלם.

"המערה", גיא פרל, הוצאת לוקוס, 2019

ספריה של איריס אליה כהן, "גבר אשה ציפור" ו-"סבתא טורבו ואלפי התנינים הבכיינים", ראו אור השנה בהוצאת ידיעות ספרים.