השטויות שאמר דוד אבידן הפכו לתערוכה מעוררת מחשבה
כחלק מתהליך היצירה, המשורר דוד אבידן לא הפסיק להקליט את עצמו. המילים, הצלילים והתהודות הפכו לתערוכה חדשה שמציגה את המשורר כפורץ דרך בתחום הבנת המדיה. משיחות הטלפון האישיות, דרך סרטו הלא מצונזר ועד הטיוטה הנדירה בכתב ידו - הצצה לארכיון של אמן שאהב לדבר מילים
קשקושים. קולו של דוד אבידן ממלא את חלל הגלריה במוזיאון תל אביב בקשקושים, גיבובי מילים. אדם שנותנים לו רמקול ומכשיר הקלטה והוא משתעשע בהם כמו ילד שמוקסם מהפער בין קולו המוקלט לקולו כפי שנשמע בחלל ראשו. "יש אור אדום דום דום דום דום דום דום" "יש אור ירוק דום דום דום דום דום דום דום", וגם "צליל דליפת מים". מפטפט המשורר משפטים סתומים מתוך קופסאות קול קטנות.
על הרקע הזה, באוזן אחת – האוצר אורי דרומר מספק הסברים מלומדים על התערוכה "דוד אבידן – נביא מדיה". ובאוזן השנייה מלהג המשורר הסורר, מפריע לאוצרו לספר לנוכחים על חיבתו למכשירי הקלטה. שתוק! הפטרתי בלבי כלפי אבידן, אתה מפריע לי לשמוע עליך. והסצנה בחלל המוזיאון הסטרילי והמאופק הפכה קומית ממש.
אבידן, מעבר להיותו משורר, היה אמן רב תחומי אוונגרדי שערך ללא הרף ניסויים. בקול, במילים, בדימויים חזותיים. כך למשל, בתערוכה, שנפתחה בסוף השבוע במוזיאון, מוצגים "תקרינים", כפי שכינה אותם: עבודות המורכבות מקטעי עיתונים, צילומים ורישומים המודבקים במני צורות, ומודפסים על ניירות צבעוניים ושקפים. מעבר לקיר לבן החוצץ בין שני חלקי התערוכה, מוקרנים סרטים קצרים שיצר אבידן, בהם "מין", סרט בהשתתפותו, שיצר ב-1971 וצונזר בארץ. אבידן נראה בו עירום, ישוב באמבטיה עם עלמה עלומה. יש שיאמרו פורנו רך בחסות האמנות. ובין השורות מספרים שהתהדר באיברו הפוטוגני.
אחד המוצגים המעניינים ביותר בחדר הוא טלפון חוגה ישן. המבקרים מוזמנים להרים את האפרכסת, ומצדה השני נשמעות הקלטות אותנטיות של שיחות שקיים אבידן. התחושה מציצנית ומשעשעת, כמו האזנה סמויה לשיחות פרטיות שקיים. כך למשל, באחת השיחות התקשר המשורר אל המרכזנית וביקש שיחת גוביינא. בעודו ממתין החליט להעביר את הזמן בפלירטוט עמה: "תגידי, את יפה?", שאל, "כן, מאוד", ענתה מצחקקת.
מעניינת האמירה כי "אבידן כתב שירים", שהרי המשורר, שהחל לפרוח בסוף שנות ה-60', מיעט לכתוב בכתב ידו. במקום זאת העדיף להקליט את עצמו מקריא את שיריו, ולא רק זאת, היה מהלל בשיריו את מכשירי ההקלטה עצמם. כך למשל, הדיקטפון כיכב בשירו "בדיקה שגרתית של דיקטפון חדש", שהחל כך: "אחת שתיים שלוש ארבע – הקלטת ניסיון בבית השימוש / אחת שתיים שלוש ארבע – הקלטת ניסיון בחדר-האמבטיה". גם זו, לדידו של אבידן, הייתה שירה, כמו קולות המים הדולפים שהקליט, כמו להג כמעט אסוציאטיבי אל תוך מכשיר ההקלטה, ככל העולה על רוחו.
למי שמטה אוזנו אל קופסאות הקול הממוקמות בחלל, הדברים נשמעים לפרקים מגוחכים, כמעט מטורללים. אפילו בעיצומו של טריפ LSD הוא הקליט את עצמו. אך הייחוד האבידני לא טמון באמירה מזדמנת של מילים אל תוך המיקרופון, אלא בלהיטות האקסטטית, הכמעט כפייתית שבהם חזר על הדברים. כך, אבידן עסק כל העת בחקירה פנימית, ועשה זאת באמצעות טכנולוגיות חדישות ומכשירים משונים. במידה רבה הוא הקדים את זמנו, יצר אמנות אחרת, גולמית לא מסותתת. אבידן, בקולו, שלח אלינו שדר מן העתיד, והוא הרי כבר עבר.
זו אינה הפעם הראשונה שהמשורר מאתגר את מושג הזמן. על אחד מקירות הכניסה לתערוכה תלוי שיר ממוסגר בכתב ידו של המשורר, ובין כתבי היד היחידים שלו שלא הושמדו, שכן הוא נהג לגרוס אותם בעצמו. 12.2.98, חתם אבידן את התאריך. טועה, במכוון או שלא, שכן השיר בכלל נכתב חמש שנים לפני כן, ב-93'.
את השיר כתב לשירלי, בתו של המשורר רוני סומק, שהיה חברו הקרוב של אבידן, כשהייתה בערך בת שנתיים. וכך סומק מספרת ל-ynet: "דוד אבידן היה חבר טוב של ההורים שלי. כשהייתי בת קצת יותר משנה, בגיל הזה שעונים לכל שאלה 'לא', הוא בא לבקר. כמובן שהוא שאל אותי שאלה, וכמובן שהתשובה שלי הייתה 'לא'. בפרצוף נעלב הוא נכנס לחדר העבודה של אבא שלי, טרק את הדלת, ויצא אחרי עשר דקות עם השיר הזה, ומיד שלח אותו לעצמו בפקס".
השיר פורסם כנספח בספר שיצא אחרי מותו של אבידן ב-95'. והנה הוא: "המילה הראשונה הייתה 'לא'. / אחריה באו מילות ההסכמה: / 'כן', 'בבקשה', 'פתח לי את הדלת', / 'תן מתנה', 'תן לי כסף'. / אחר כך חזרו הסירובים ונתחברו להסכמות -/ עד שבסוף נוצר פלונטר, שאי אפשר היה להתיר אותו - / והיא נשארה בפינה, רק אומרת: / "לא, 'כן', 'לא', 'כן' - / עד שנגמרו לה כל הסירובים וההסכמות / (או כל ה'לאוים' וה'כנים')".
ערכה של התערוכה הזו הוא לא באסתטיקה שלה. היא לא מציעה יופי חזותי ולמען האמת גם לא איזו הברקה מילולית. ההוגה הצרפתי ז'אק מאריטן הגדיר שירה כ"מיטב המילים במיטב סדרן". ובכן, השירה האבידנית שבתערוכה, על המדיומים השונים שלה, איננה מן המיטב, היא מגושמת ומבולגנת. ועם זאת מומלץ כי חובבי אבידן יטו לה אוזן, שכן במקום מוצגים חומרים ארכיוניים ייחודיים, שמספרים עוד על האיש המסעיר שהיה. ומבעד לבליל הקולות אפשר ממש לשמוע את הקלטת צחוקו של אבידן, מפטפט בטלפון עם עוד אישה מזדמנת. "איזה מזל את?", הוא שואל, "טלה". אה, "היו לי הרבה טלאים". טלאים-טלאים דמותו הפרועה, רבת הרבדים, נרקמת בחלל המוזיאון.