"החבר דב": לדב חנין מגיע סרט מורכב יותר
כאשר צופים בסרט התיעודי על דב חנין, מהאנשים הישרים בפוליטיקה המקומית, נוצרת התחושה שלא הכל אבוד במדינה. עם זאת, סרטו של ברק הימן נותר שטחי דווקא משום שהוא נוצר מעמדת מעריץ
טוב שאנשים כמו דב חֵנין פועלים במדינת ישראל. מי שייצפה בסרט התיעודי אודותיו, "החבר דב", שביים והפיק ברק הימן, ומוקרן בימים אלה בקולנוע לב ובהמשך ב-yesדוקו - יבין היטב מדוע. מצד שני, קשה לומר שהסרט מציע יותר מאשר סקירה אפיזודיאלית של המאבקים שהוביל ושהיה שותף להם כחבר כנסת מטעם חד"ש. זהו דיוקן שמשורטט על ידי מעריץ ותומך נלהב, וגם אם אפשר לחוש בקסם והכריזמה שמטיל חבר הכנסת הצנוע והשקט על המתעד – נדמה שאפשר היה לצפות למעט יותר.
איני מכיר אישית את חנין, ולזכות סרטו של הימן ייאמר שהייתי שמח מאוד לפגוש בו. כאמור, נוכחותו גורמת לך לחוש שלא הכל אבוד במדינה הזאת, ושהחלום על עתיד טוב יותר לא בהכרח הופך אותך לשוטה נאיבי. בעקבות הצפייה בסרט אתה מבין, אם בכלל היה לך ספק, מדוע אנשים כמו דב חנין עדיפים על לקקני ישבנם של טייקונים. מאידך, הסרט לא באמת מעמיד אופוזיציה לעמדותיו, וחוץ משתי דוברות שנוכחותן היא כמעט אגבית – חנין זוכה פה למעמד הגובל בקדושה.
דוברם הרהוט של חלכאים ונדכאים, מייצגם הנאמן של אנשים שלעולם לא יצביעו לו, לוחם עיקש למען זכויות הפלסטינים, ופרלמנטר נמרץ בענייני שוויון כלכלי ושכר מינימום. סרט דוקומנטרי המתמקד בדמותו של חנין הוא, ללא ספק, הברקה. הימן, מעריץ, מתעד את חנין משנת 2003, עוד בטרם נבחר לכנסת, והוא מלווה אותו לאורך פעילותו בבית המחוקקים עד פרישתו השנה. התיעוד הזה כולל דיונים סוערים בוועדת הכספים, מעורבות פעילה נגד פינויים האלים של תושבי גבעת עמל לטובת מיזם נדל"ני, ביקור במפעל ייצור מגבות בערד העומד לפני סגירה, וגם השתתפות במאבקם של אנשי אום-אל-חיראן נגד סילוקם מאדמתם.
כל זה טוב ויפה. אבל גם לא יותר מאשר דיוקן חלקי של האיש המרתק הזה. אף התזה שמנחה את "החבר דב" נדמית, במחילה, טריוויאלית. בתחילת הסרט, על רקע צילומיו של הח"כ רוכב על אופניו, נשמעים קולותיהם של אנשים המביעים את חרדתם מעמדותיו הקיצוניות-לכאורה של חנין ("חצי-ערבי", "קומוניסט", "בקצה הכי קיצוני של הקיצון"). הסרט נועד בעצם להראות שהשד-אינו-נורא-כל-כך, ושמה לעשות – הוא צודק. מי שתר אחר דיון מעט מורכב יותר בסוגיות הפוליטיות, האידיאולוגיות והחברתיות שמייצג חנין לא ימצא אותן פה.
מצד שני, ישנן פה סצינות שהן מופת של תיעוד. חנין מקריא את שמותיהם של הרוגים פלסטינים בפני אולם מליאה ריק לגמרי, או שפתו התחתונה הרוטטת כאשר הוא מתאפק מלפרוץ בבכי נוכח הכישלון במניעת פינויים של תושבי גבעת עמל, ישיבתו בצד על הרצפה ברכבת עמוסה נוסעים, התעניינותו בתנאי השכר של צלם העורך עמו ריאיון טלוויזיוני (איזה רגע ספונטני ונפלא), וכמובן הדברים הנכונים שהוא משמיע בלהט בדיון בוועדת הכספים המבקש למנוע תקציבים מסינמטק ת"א בעקבות אירוע המוקדש לנכבה. חנין אמנם מדבר בהרחבה על הוריו והבית בו גדל, אבל הסרט אינו מגלה טפח מחייו האישיים. סביר שחנין התנגד לערב את משפחתו בסרט, אך התוצאה היא דיוקן ציבורי-פוליטי מוגבל למדי.
ויש עוד עניין, הקשור לדינמיקה שבין המתעד ומושא התיעוד. משום מה התעקש הימן להכניס את עצמו לסרטו. הדבר מניב כמה סצינות תמוהות, כמו הפעם היחידה שבה הוא מתעד את חנין בדירתו התל-אביבית אך שוכח להפעיל את הסאונד (זו לא פעם ראשונה שזה קורה למתעדים, ואני מוצא עצמי תוהה תדיר אם לא מדובר בתקלה "מתוכננת"). לסצינה הזו, אחרי הכל, אין משמעות – חוץ, אולי, מלהעביר את התרגשותו של המתעד, ונדמה שהיא שם מכל הסיבות הלא נכונות. יתר על כן – סביר להניח שבמהלך 16 שנות תיעוד התפתחה איזו דינמיקה בין הימן וחנין, מי יודע, אולי אפילו ויכוחונצ'יק. אבל דינמיקה כזו אינה נראית בסרט, וכאשר הימן תוהה "אנחנו בישראל?" כשהוא בדרך עם חנין אל אום-אל-חיראן, זו כבר השתאות מעושה ומיותרת.
"החבר דב" הוא מחווה לאחד האנשים הכי צודקים, ישרים, רהוטים וענווים שפעלו ופועלים בפוליטיקה הישראלית. קשה לומר שהוא מחדש משהו למי שעקבו אחרי פעילותו במשך השנים, אבל אם הסרט הזה ישמש פלטפורמה להמשך דרכו של חנין, ולגיוסם של מאמינים אדוקים בצדקת הדרך כמו הבמאי עצמו – ראוי ונכון לקבל גם את חולשותיו.
