הטריקים הסודיים שהופכים תסריט בינוני למעולה. שיעור שלישי

תסריטאות למתחילים: שיעור מספר 3 

אני שמח שנטפליקס נכנסה לחיינו. אני מבין לגמרי את אלה שמדברים על נטפליקיסציה של הטלוויזיה, את אלה שמקטרים על זה שיש איזה סגנון נטפליקסי שאי אפשר לטעות בו שכולם מנסים עכשיו לקלוע אליו, אבל אני רואה גם משהו שאני אוהב: בנטפליקס, באמאזון, בהולו וכמובן ב"משחקי הכס" - השלטון הטוטליטרי של הריאליזם ששלט במשך שנים בטלויזיה מתקרב לקיצו. יופי, די, כי באמת כבר נהיה משעמם. אני רואה חגיגה מדהימה של יצירתיות, דמיון ועולמות חדשים שנפתחים. יש עוד סדרות ריאליסטיות רבות כמובן, אבל פתאום יש כבר מקום לעוד. בעיניי הריאליזם כבר מחשב את קיצו לאחור כמו שועל אומלל שאבד ביער בצ'רנוביל.

השיעור הראשון: האם אתם כותבים על מה שאתם צריכים לכתוב?

השיעור השני: האם אתם כמו שאתם צריכים לכתוב?

אבל יש דבר חשוב שאסור לשכוח בתסריטאות. גם אם את רוכבת על דרקונים וגם אם את תקועה בתחנת חלל, את עדיין דמות שיש לה פרופיל פסיכולוגי וצריך שיהיה הגיון, שההתנהגות תהיה מנומקת ושתהיה עקביות בכל מה שאת עושה. האומנם?

תנו לדמות להתהפך מול עיניי הצופים. מתוך "שובר שורות"

הפעם, חשבתי לתת לכם כמה טריקים קטנים בתסריטאות. אחד מהם מסביר למה פעמים רבות נדמה לנו לרגע שהדמות "יצאה מעורה" פתאום. אז נתחיל בזה שתסריטאים אכן אומרים שאם אתם כותבים סצינה שבשבילה אתם צריכים לשנות את כל הפרופיל הפסיכולוגי של הדמות שכתבתם - זאת סצינה לא טובה. אם אתם כותבים סצינה והיא מפרה את כל מה שהדמות עשתה עד עכשיו, וכדי להצדיק אותה אתם צריכים להמציא לדמות היסטוריה חדשה ופרופיל פסיכולוגי חדש ושונה לגמרי - כנראה יש בעיה בסצינה ובספור. אלא אם אתם משתמשים בכך ועושים את זה בכוונה.

נכון, העקביות של הדמות היא כלי חשוב ביותר, אבל ה"טריק" הוא שבכל סרט או סדרה יש רגעים שבהם אנחנו רוצים לגרום לצופה להגיד "וואו", ואחת הדרכים הקלות לעשות זאת היא לשבור את העקביות של הדמות. אם עד עכשיו היא התנהגה בצורה מסוימת - יש רגע אחד שבו היא פתאום "מתהפכת עלינו". כמובן שצריך להסביר היטב למה - אבל כשזה קורה - זה רגע של "וואו, מה קרה פה?" - וזה טריק דרמטי יעיל מאוד (אם לא משתמשים בו ברשלנות. הרבה פעמים זה סתם מכסה על כתיבה גרועה).

עוד טריק בתסריטאות שאני אוהב הוא "הפעם הראשונה". זה טריק מאוד פשוט. אנחנו רוצים שמה שקורה עכשיו בסצינה יהיה משמעותי לגיבורה או לגיבור, כי אם זה יהיה משמעותי להם, זה יהיה משמעותי גם לנו הצופים. ככה משיגים הזדהות. וכדי שיהיה ברור לנו שזה לא רק "עוד משהו רגיל" שקורה, שזו אינה שגרה, שקורה פה משהו מיוחד מול העיניים שלנו - ברור שהכי טוב אם זה יהיה משהו שלא קרה אף פעם קודם. אבל איך יודעים שזה משהו שקורה בפעם הראשונה? אז, נכון, אפשר להראות קלוז אפ של הגיבורה מופתעת, אבל אי אפשר לסמוך על כך שיבינו את זה. אז לתסריטאים יש טריק, לתת לגיבורה או לגיבור ממש להגיד בפירוש: "וואו, זו פעם ראשונה שזה קורה לי!"

נסו ליצור תחושה שלדמויות יש עולם משותף משלהן. מתוך "רומא"(באדיבות נטפליקס)

בשיעורים הקודמים הצעתי לכם לשים לב, בפעם הבאה שאתם רואים סרט או סדרה, כמה פעמים נותנים למישהו לשאול את הגיבורה או הגיבור "מה את רוצה?" או "מה אתה רוצה?". נסו גם לראות כמה פעמים מישהו אומר "זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה ככה", "זאת הפעם ראשונה שזה קורה לי" או אם מישהו שואל "זאת פעם ראשונה שלך?" זה קורה הרבה יותר פעמים משנדמה לנו.

דיברנו פה הרבה על ההבדלים בין כתיבה דרמטית לכתיבה ספרותית. הנה טריק שאני חושב שמייחד כתיבה דרמטית. אני קורא לו "ספציפיקציה": בספר אני יכול להרחיב על עברה ואופיה של מערכת יחסים, בעוד שבתסריט אני לפעמים נכנס לסצינה שבה כל מה שיש לי זה את מה שאני רואה עכשיו מול העיניים שלי. לפעמים קשה בתסריט לתת את התחושה שמדובר במערכת יחסים שיש לה חשיבות, הסטוריה ואופי. אז הטריק הוא להכניס לתוך הדיאלוג בין הדמויות ביטויים ואירועים מעבר פיקטיבי שהיה לכאורה במערכת היחסים. אני לא מפרש את זה לצופים, להיפך. אני רוצה ליצור תחושה שלשני האנשים שאני רואה בסצינה יש עולם משלהם, שאנחנו אומנם נקבל הצצה לתוכו - אבל שהוא עמוק ומורכב הרבה יותר ממה שאנחנו רואים עכשיו. למשל, אתן לאחת הדמויות להגיד "אתה עוד פעם עושה לי מומיה באוהל?" אין לנו מושג איזה אוהל, אין לנו מושג מתי הם פגשו מומיה, אבל מה שעובר לנו בראש זה שלאנשים שמולנו יש היסטוריה משותפת, אינטימית, רק שלהם.

אני אפילו לא צריך להבין כתסריטאי מה הסיפור מאחורי המומיה והאוהל. "זוכר את הדובי בסירה באגם?" איזה דובי? איזו סירה? איזה אגם? זה לא חשוב, לא מעניין אותי בכלל לדעת פרטים על העבר שלהם. אני לא צריך פלשבק לסצינה שבה הם ראו דובי שט בסירה באגם, אני רק רוצה את התחושה הזאת שיש להם עבר, עולם שלם בין שניהם, אינטימיות. לעולם לא אכיר את כל הניואנסים ביניהם, אבל מספיק לי לדעת שיש ביניהם ניואנסים בשביל שאבין שיש פה קשר משמעותי, ועכשיו אני יכול או לחוות איתם את האינטימיות המיוחדת שלהם, או לראות איך היא עומדת במבחן.

אבל הטריק שאני הכי אוהב בתסריטאות הוא מה שאני קורא לו "נקודת האל חזור".

מכירים את זה שאתם צופים בפרק של סדרה או בסרט, ואחת הדמויות אומרת משהו שגורם לכם להגיד: "וואו, אני לא מאמין שהוא אמר לו את זה עכשיו"?

זה בעצם טריק תסריטאי. יש רגעים בתסריט שבהם קורה הדבר הכי חשוב לתסריטאים. רגעים שממצים את כל מה שהתסריטאים רצו להגיד. יש סצינות שבהן יש רגע שהוא הרגע הכי חשוב בתסריט, ואנחנו רוצים למשוך את תשומת הלב של הצופים אליו. אנחנו רוצים את מלוא תשומת הלב שלהם. לשם כך יש לנו את "נקודות האל חזור." הרבה פעמים, אם תנתחו היטב את התסריט, תגלו שאחרי הרגע הזה שבו אמרתם "או-אם-ג'י, אני לא מאמין שהיא אמרה לו את זה!" תגיע הסצינה עם הרגע הכי חשוב בתסריט. זה מין טריק כזה למשוך את הצופים פנימה. והאמת היא שגיליתי שגם בספרות זה עובד בכלל לא רע.

לא משנה איזה עולם אתם בוראים - דרמה היא דרמה. מתוך "אהבה, מוות ורובוטים"(באדיבות נטפליקס)

אולי הפופולריות של "משחקי הכס" היא הנקמה המתוקה המושלמת של החנונים ששיחקו מבוכים ודרקונים וכולם צחקו עליהם. עד לא מזמן כולם אמרו שסדרות וספרים לא ריאליסטיים לא יעבדו בארץ. כמה פעמים שמעתי שבארץ לא אוהבים דברים כאלה. מי דמיין את ההצלחה של סדרות על טכנולוגיות מתקדמות ועתידניות כמו "מראה שחורה"? או סדרות על עתיד אלטרנטיבי כמו "סיפורה של שפחה"?

אולי באמת משהו משתנה. זה גם חלק מהנטפליקסיזציה, ומזה שהריאליזם מאבד מאחיזתו. אבל לא משנה איזה עולם דמיוני אתם כותבים, דרקונים, רובוטים חצי אנושיים או חצאי אלים, השפה היא עדיין דרמה והטריקים האלה עדיין עובדים.

אסף צפור הוא תסריטאי ("החמישיה הקאמרית", "הבורגנים", "בטיפול") עורך תסריט ומרצה לתסריטאות. ספרו החדש "האם אתם נמצאים במקום שבו אתם צריכים להיות" יצא החודש לחנויות.