"אופוריה": סדרת הנעורים הנועזת ביותר שנעשתה עד היום
"אופוריה" של HBO שמבוססת על הסדרה הישראלית באותו שם, היא אמיצה, תובענית ולעיתים אפילו קשה לצפייה. אך היא מאפשרת הצצה כנה וריאליסטית אל עולמם של מתבגרים - כמו שהוא, בלי טיפת ביקורת. באמריקה, שנוטה לרדד כל חוויה, מדובר בתופעה יוצאת דופן
"אופוריה", דרמת הנעורים החדשה של HBO, לוקחת את הרעיון הכללי של הסדרה הישראלית באותו השם מ-2012 (שיצרו רון לשם ודפנה לוין), ורצה איתו הכי רחוק שרק אפשר. הדמיון ביניהן הינו קונספטואלי, בעיקרו: "אופוריה" הישראלית (מבית HOT) ביקשה לצלול לנבכי הוויית ההתבגרות המורכבת של דור ה-Z, לחשוף את הבדידות והניכור של צעירים שהתבגרו בתוך עולם שמציע להם הרבה יותר מדי, מבחר אינסופי של ריגושים, סמים וסקס שבאמצעותם הם מנסים לאטום את החור הפעור בנשמתם. וכך מבקשת לעשות גם הווריאציה האמריקנית שלה - אלא שהיא קצבית, הומוריסטית ותקשורתית הרבה יותר.
אולי מכיוון שהיא עושה זאת דרך התבנית הכללית של סרט/סדרת תיכון, להבדיל מאשר לנתק ולבודד את גיבוריה כפי שעשתה "אופוריה" הישראלית. אבל במקום שזה יהפוך אותה לעוד השטחה אמריקנית של משהו ראוי ועמוק יותר, האפקט מטלטל. אם זוהי סדרת תיכון אמריקנית, אז זוהי הנועזת והאותנטית ביותר שנעשתה.
יוצר הסדרה סם לוינסון, שגם כתב את ששת פרקיה, זונח את דמויותיה של גרסת המקור כדי לברוא את שלו. בראשן ניצבת רו בנט (הזמרת והשחקנית זנדאיה, מהפנטת ומרגשת לאורך כל הדרך) – תיכוניסטית בת 17 שבשנים האחרונות, אחרי מות אביה, מצאה נחמה בחיק סמים שמטשטשים את האבל והחרדות. רו בוחרת להתנתק, להשקיף מהצד על חוויית התיכון שלה - לפחות עד שהיא מכירה את ג'ולס (הנטר שייפר, תגלית של ממש), צעירה טרנסית שהצטרפה זה עתה לבית הספר והופכת לחברתה הטובה ביותר (ומושא לאהבה לא ממומשת). וגם היא מתמודדת עם תיק משפחתי: אמה לא קיבלה את תהליך השינוי שעברה וזנחה אותה ואת אביה, וכעת ג'ולס בורחת מהכאב למפגשי סקס מזדמנים, חלקם אלימים, עם גברים שרק רוצים אותה עבור הפורקן.
והן לא היחידות, כמובן: כל הדמויות של "אופוריה" (HOT HBO, yes EDGE, ובסלקום tv), צעירות כמו גם מבוגרות (ופה בהחלט ישנם מבוגרים, שלא כמו הגרסה הישראלית שהתעלמה מהם), מתמודדות עם השריטות שלהן – אלו שהותירו הוריהם, אלו שהותירה ההתבגרות המואצת בחסות הרשתות החברתיות ואלו שהותירו חוויית התיכון המורכבת והלחץ החברתי המגיע איתה. לוינסון מדגיש את תיבת הפנדורה של האינטרנט, הפורנו והרשתות החברתיות כמוליך עבור השריטות הללו - אבל גם אם העיסוק באישיו הטעון והרלוונטי בהחלט איננו מהווה חידוש, הגישה של לוינסון אליו היא גראפית וחסרת פשרות. הסיפורים שהוא רוקם סביב גיבוריו הצעירים והאבודים, עיצובן של הדמויות והקאסט הצעיר והמרשים המגלם אותן, הופכים את הדיווידנדים הדרמטיים למשמעותיים.
עוד ביקורות טלוויזיה:
כמו בכמעט כל רמה אחרת – המשחק המעולה, העריכה היצירתית, הפסקול שנע בין אינדי להיפ הופ ולגמרי הולך להפוך לפלייליסט הבא שלכם - גם ברמה הוויזואלית "אופוריה" מתגלה כמרשימה ביותר. היוצר לוינסון (בנו של הבמאי זוכה האוסקר בארי לוינסון), שגם ביים 3 מפרקיה, מעניק לה טאץ' חושני שבתורו, מייצר פה ושם רגעים ליריים יפהפיים, לעיתים שוברי לב, מהסיטואציות הבנאליות ביותר – נסיעה באופניים דרך מטע, ביקור אצל הדילר בגשם, סשן צילומי סלפי. אבל בפרק הרביעי של העונה, המתנהל כמעט כולו בלונה פארק ועובר ללא מאמץ בין שלל דמויות והתרחשויות, הוא באמת מגדיל לעשות – זהו בית ספר לצילום, עריכה, עריכת פסקול ובעיקר, בימוי. אם הוליווד עוד לא דופקת על דלתו של לוינסון – לפני "אופוריה" הוא כתב וביים שני סרטים שלא זכו להצלחה רבה – אתם יכולים להיות בטוחים בכך שזה יקרה עכשיו.
