"דיין: המשפחה הראשונה": מרתק ואפקטיבי
למרות שהיא מבטיחה עיסוק במשפחה המורחבת, סדרת הדוקו "דיין: המשפחה הראשונה" מעמידה במרכזה את משה דיין ובהשפעה של נוכחותו/היעדרו בחייהם של קרוביו. באמצעות ארכיון ביתי עשיר, עריכה חכמה ודמויות שופעות סקנדלים - ענת גורן מצליחה לבנות דרמה מעניינת, משעשעת ומהנה ביותר
כל חייהם הביטו עליהם דרך הפילטר הזה, על בני שושלת דיין, גפן, ונספחים אומללים אחרים שטבלו לרגע את הרגל ומצאו עצמם נסחפים בזרם העז. זוהי קללתם, ואין עמה ברכה. זו לא הייתה בחירה, להעניק את מרכז הבמה למשה – היה זה אילוץ. בדיוק כפי שלא הייתה זו בחירתם של בני המשפחה הזו, להשתוחח תחת צלו ההרסני, הבלתי אפשרי, של האיש.
על מנת לנווט בשטח הפתוח והטרשי הזה גורן נעזרת בחומרי ארכיון מקיפים, באוצר ההום-מוביז שהשיגה, ובשלל ראיונות עם בני המשפחה - אלו שעוד פה, כמו גם אלו שכבר אינם. מרתק לראות כיצד היא וארבעת העורכים שעבדו איתה, מעמתים בין סיפורי המרואיינים ומייצרים עדויות סותרות. אם ישנו שוט של אורי אבנרי ז"ל מוסר מול המצלמה גרסה אחת, אז הקאט המיידי יהיה ליעל דיין עם גרסה אחרת לגמרי. כך מדגישה גורן את הקונפליקטים המתוחים שעוד שוררים בקרב גיבורי הסיפורים הללו, את הדם הרע שעוד זורם ביניהם, ואת עומקן של הצלקות שנותרו מסערות העבר.
ונותרו צלקות. הם בכל מקום שאליו תסתכלו, עוברים הלאה, מרעילים דור אחרי דור. הנזק לא פסח כמעט על אף אחד מגיבורי הסדרה, אבל דומה שהדור השני הוא זה ששילם את המחיר הכבד ביותר. אסי בייאושו הטרגי/קומי, בתלישותו המודעת, בגאונותו שרק הסבה לו ייסורים; אודי, שלא באמת נהנה מאב פעיל ולפיכך לא שימש כזה לילדיו שלו.
הפרק הרביעי סוקר את הנזקים ההיקפיים שנותרו לאחר מותו של משה, ואולי אפשר להתאונן מעט על זה שלא היה פרק חמישי, שהיה מעניק לגורן את אורך הרוח על מנת למפות את חייהם של צאצאי הדיינים/גפנים בפירוט שמגיע להם. אולי לפענח את האניגמה של רות דיין בת ה-102, סלע איתן ומחוספס, שעליה התנפצו לאורך השנים הטרגדיות של בני המשפחה. אולי להעניק יותר פתחון פה לסער דיין, שסבלו הוא המוחשי ביותר מבין בני הדור השלישי, או להרחיב בנוגע לגורלו של אבנר דיין – המסתורי והמרוחק מבין ילדיו של אסי, שכבר שנים ארוכות חי בתאילנד.
אבל זה מעט קטנוני, להתלונן על מה שיכול היה ליהנות מיתר פירוט, ביחס לחוויית הצפייה הכוללת שמעניקה "דיין: המשפחה הראשונה". היא מרתקת לאורך כל הדרך, עשויה היטב, מבדרת ושנונה – ובמקביל, עד תום ארבעת פרקיה היא גם מצליחה לבנות דרמה אפקטיבית מסיפוריהם שוברי הלב של כל כך הרבה מגיבוריה. לא עניין של מה בכך, כשמדובר בסיפורים המפורסמים – או הנודעים ביותר לשמצה – בהיסטוריה של ישראל. הקרדיט המלא לגורן ולצוות העורכים שלה, שבראו יצירה שמתווכת לצופה את הדרמה הזו אבל עושה זאת באופן פופי ומתקשר, כזה שמאמץ בחן את הצד הסקנדליסטי, הצהוב, של עלילות הדיינים; כזה שמחמיא לה והופך אותה לקולחת – ובעיקר, למהנה מאוד.
והיא מגיעה עם שורה תחתונה, הסדרה. "תחת עץ עם שורשים חזקים לא גדל אפילו עשב", נאמר בה על משה דיין - אבל זהו, שהוא כן גדל, פה ושם אפילו משגשג. ליאור דיין למד את הלקח החשוב ביותר שאביו אסי מעולם לא הצליח ליישם, והפך את משפחתו לעוגן שלו. עמליה היגרה, הקימה משפחה ובנתה קריירה מרשימה כסוחרת אמנות מתוך הצורך העז להתנתק ולחצוב דרך הרחק מהשפעתו המזיקה של אביה, ואביב זיקק זעקה אמנותית מהלם הקרב ששיסע את חייו של אביו יהונתן, ובדרך הפך לאחד מכוכבי הרוק הגדולים שצמחו כאן. "מעשה אבות סימן לבנים", קובע התלמוד הבבלי - אבל הסימן הזה יכול גם להפוך סימן לעתיד טוב יותר, אם רק נשכיל ללמוד את הלקח משגיאותיהם.
