בון ג'ובי בלונדון: בין רוק לוהט ומלוכלך לפופ מהוקצע
בעיצומו של סיבוב ההופעות הבינלאומי, ורגע לפני שהם מגיעים אלינו, בון ג'ובי עצרו באצטדיון וומבלי, וסיפקו למעריצים מרחבי העולם בדיוק את מה שבאו לשמוע. לצד שירים מכל הקטלוג, כולל המנוני הרוק הגדולים, הם הוכיחו שהתקדמו למאה ה-21, ושהם הרבה יותר מעוד אטרקציה נוסטלגית
בון ג'ובי: "אני חוזר לישראל עם דם בעיניים"
כבר בשדה התעופה אמר לי פקיד ההגירה שכולם באו כדי לראות את בון ג'ובי, ומשעות הצהריים המוקדמות מעריצים מכל העולם החלו גודשים את הרכבת שנוסעת מערבה לכיוון האצטדיון הלונדוני. אומנם ההמונים נשפכו מהרכבת אל הרחוב שמוביל אל השערים, אבל מרביתם ויתרו על מופע החימום של המאניק סטריס פריצ'רס, שהופיעו מול אצטדיון חצי ריק. הלהקה הוולשית הגישה סט קצר שכלל את מיטב הלהיטים שלהם ואפילו קאבר לגאנז אנד רוזס. אף שמדובר בלהקה מאוד מוכשרת, היה ברור שלא לזה הקהל מצפה, גם אם חלק מהמבקרים דווקא היו מרוצים.
כשבון ג'ובי עלו לבמה מעט לפני השעה המיועדת, האצטדיון כבר היה מלא, עם קרוב ל-90 אלף איש ואישה. הקהל נרעש, והאקסטזה - שתגיע לשיא בהדרן (סבלנות, עוד נגיע לשם), החלה לבצבץ. "נשיר שירים מכל הקטלוג", אמר בון ג'ובי בפתיחה, "ואם תהיו ממש נחמדים אקח אתכם ממש אחורה, אל 1983 עם שיער ארוך". ניחשתם נכון: כולם היו מאוד נחמדים, וזה היה מסע נוסטלגי כל הדרך אל השירים שסללו קריירה של 36 שנה, קומפלט עם הגיטרות, השיער וצווחות של נשים בגיל העמידה.
עוד ביקורות מוזיקה:
מאד שירן לאדי וודר: היינו בפסטיבל הכי חם בפירנצה
פסטיבל מג'סטה: תרבות במובן הרחב של המילה
הופעת האיחוד של הספייס גירלז: לחזור לשעתיים לכיתה ו'
ההופעה התחילה בשיר הנושא של הטור העולמי הזה, שיגיע לתל אביב בחסות בלוסטון לייב ניישן ישראל, והמשיכה עם כמה מלהיטי האולטרה-רוק של הלהקה - You Give Love A Bad Name, Runaway ו-Keep the Faith (שהפך לרצף סולואים ותצוגת תכלית של חברי ההרכב). כל שיר היה כמו השיר האחרון במופע. הקהל והלהקה נעו בפידבק שהזין את עצמו. ואם לרגע ההמון שלמטה וביציעים נרגע קצת, נשם אוויר, אולי לגם מהבירה - ג'ון השתמש בכל התחמושת כדי להקפיץ אותו: ידיים למעלה, לצדדים, כפיים, ושאר תכסיסי הפעלות.
באנרגיות שיא, בון ג'ובי עצמו לא רק הפעיל את הקהל, אלא גם ניהל ביד רמה את הלהקה שמנתה עוד שישה חברים. אם בעבר הייתה זו להקה של שני ראשים - ג'ון והגיטריסט ריצ'י סמבורה שעזב אותה לפני כמעט שש שנים בסערה, היא הפכה מדואוקרטיה למונרכיה - ולכולם בוומבלי היה ברור מי כאן המלך. גם במרחק העצום ניכר כי הלהקה זזה לפי החליל שלו, או אם תרצו לפי תנועות האגן; כשהם מלווים אותו בדייקנות, שרים לו קולות, ומתבלים את השואו הזה בסולואים אימתניים.
גם בלדות היו שם. הראשונה שנחתה על הקהל וגררה שירה מהדהדת היא Bed Of Roses - הקהל כצפוי הרים את הטלפונים. ואם כבר סמארטפונים, נראה שמדובר במטאפורה לא רעה למעבר המוצלח שבון ג'ובי הצליחו לעשות למאה ה-21: מרוק מלוכלך ולוהט כמו המצתים שנדלקו אז בצד השני של המאה, לשואו פופי מהוקצע ונקי בצד הזה - וזו לגמרי מחמאה. מהטריוויה על המסכים לפני המופע, דרך תמונות אינסטגרם של מעריצים, וידאו ארט שמתאים את עצמו לאופי השירים ועד ליין ביגוד שבון ג'ובי עצמו עיצב ודגמן.
בסופו של דבר, הרגעים הקטנים והמרגשים עושים את המופע לא פחות מהג'סטות הגדולות - כמו המעריצה שעלתה לבמה ורקדה סלואו עם ג'ון ואז קיבלה חיבוק עמוק שגרם לקהל שסביבי להיאנח. או כשארבעת הגיטריסטים וג'ון בתוכם הגיעו לקדמת הקאט-ווק ורקדו יחד עם הגיטרה משל היו חבורת פופ מרקדת עם אביזרים.
ראוי לציין גם את חילופי הגיטרות הבלתי פוסקים של פיל X, שזכה לתשואות הקהל ומילא לפחות חלק מהנעליים הגדולות שהשאיר לו סמבורה. הסולואים שלו הזכירו לנו מאיפה התחיל הז'אנר - ושבדיוק עבור אצטדיון שכזה נכתבו השירים, כשהשיער מתנפנף ברוח והקעקועים תואמים לחגורה.
ואם הגעתם עד לכאן עם שאלה אחת בלבד, התשובה היא כן. בישורת האחרונה של המופע התותחים רעמו, הלהיטים נחתו על הקהל ששתה אותם בצמא – It's My Life, Wanted Dead or Alive ו-Bad Medicine. אבל היה זה ההדרן שהביא את הגדול מכולם, את Always, אחד השירים היפים של העשור ההוא. האם הם יעשו אותו גם כאן עבור הקהל הישראלי? לנו נותר רק לקוות.
הכתבת הייתה אורחת של הפקת המופע
