לטוס לטוסקנה בגיל 68 - ופתאום להיזכר איך לחיות: פרק מתוך "הפיתוי של גרייסי"

פרק 1 אנגליה, מרס 2010

מעטה העננים שאפף את מפרץ באדלי קומפטון היה כה סמיך, עד שסירות הדיג הקטנות שהיו קשורות למצופים במרכזו נעלמו לחלוטין מן העין. נעלמו גם שורות הבתים הקטנים הלבנים היפים שעיטרו את מדרון הגבעה, נעלמו הפרות האדומות שרעו בפסגתה הירוקה וליחכו עשב ותלתן, וגם הציפורים הקטנות שהשתעשעו בגדרות השיחים. הכול נעלם כלא היה.

גרייסי ברטון ישבה מול המראה במספרה, שערה הקצר עטוף בנייר כסף וגופה הזערורי מכוסה בחלוק ניילון שחור, והביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. עיניה נדדו מעבר למדרכות הרטובות ולחומת האבן המנצנצת מטיפות המים, למקום שבו בדרך כלל ראו את הים, וחזרו אל התמונה שהופיעה במגזין המונח על ברכיה - תמונה של טירה בטוסקנה, שזהרה כענבר בשמש החמה של איטליה. חשק עז ועמוק טלטל אותה. היא כבר קראה את הכתבה כמה פעמים, אבל עכשיו קראה אותה שוב והרגישה ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד.

על גבעות טוסקנה המשתפלות, על רקע הנופים המרהיבים של איטליה הכפרית והים, שוכן יהלום נדיר בשם קַסְטֵלוֹ מוֹנְטֵפוֹסְקוֹ. הטירה נבנתה על ידי משפחת מונטפוסקו במאה השתים־עשרה ואירחה שורה ארוכה ומכובדת של אישים רמי־מעלה, בהם לאונרדו דה וינצ'י ואפיפיורים שונים. הרוזן טנקרדי האלמן, שאמו היתה בת למשפחת מונטפוסקו, פתח את ביתו היפה לאורחים בתשלום, שיוכלו ליהנות מסדנת בישול איטלקי אמיתי בניהולה של טבחית הטירה הקשישה והמנוסה מאמא ברנדטה. אל תצפו לראות הרבה את הרוזן עצמו, הוא אדם שנוטה לשמור על פרטיותו, אבל כן תוכלו ליהנות מיופיים המדהים של הגנים והטרסות, מההוד וההדר של בית אבותיו על אוצרותיו ומשיעורי הבישול של מאמא ברנדטה האקסצנטרית והמוכשרת.

רוצים לקרוא את "הפיתוי של גרייסי" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

גרייסי השהתה את מבטה על התמונה. הטירה נראתה כקסטלו איטלקי אמיתי: היה לה גג משונן שנישא בהרמוניה מושלמת מעל חלונות גבוהים בעלי תריסים, שמעליהם היו קשתות. היא היתה עשויה אבן חול שצבעה דהה לאפור־צהוב אחרי מאות קיצים יוקדים ורוחות חורף סוערות. הטירה משלה על הגבעה כמלכה קשישה והדורה, מתנשאת בהוד מלכותי מעל אוסף בתים מימי הביניים, שצמחו סביבה כמו יער של אבן. גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין, את הגרדניה השופעת, את הטל המנצנץ על העשב ואת שרף האורנים החריף. היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים ככיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך. היא שכחה מה זה להיות צעירה, מאוהבת, ספונטנית, הרפתקנית ואמיצה. היא שכחה איך לחיות. היא דחסה את עצמה לקונכייה ונשארה שם, נסתרת ומוגנת, עשרות שנים. עכשיו התמונה הזאת חלצה אותה מתוך הקונכייה כמו פקק שעם מתוך בקבוק. כל הבועות האצורות השתחררו עם הפקק והיא לא ידעה מה לעשות חוץ מלנסוע לטוסקנה, בהקדם האפשרי.

היא הביטה בבבואתה והתסיסה נרגעה מעט. היא היתה בת שישים ושמונה, אמנם שמורה היטב, אבל בכל זאת מבוגרת. לאן נעלמו השנים? היא שאלה את עצמה. לא שאי־פעם היתה יפהפייה, כך שהאבל על אובדן יפי נעוריה נחסך ממנה מראש, אבל באישה צעירה יש חן מסוים מעצם היותה צעירה, ואצל גרייסי הוא כבר מזמן דעך ונעלם.

היא ליטפה את לחייה. הזמן שאב את כל האוויר מעורה, אבל גם השמש והרוח עשו את שלהן בטיולים היומיים על החוף עם הכלבים, שעליהם הקפידה בכל מזג אוויר. אפה, כך הבחינה, לא השתנה. הוא עדיין משל בפניה בשל הגבנון הנשרי שלו שהעניק לה מראה של ציפור, ציפור זקנה עכשיו, עוף מוזר אז, אף פעם לא ציפור יפת כנף. אבל עיניה תמיד היו מיוחדות. כולם אמרו את זה, והיא נאחזה במחמאה הזאת בצעירותה כאשר ייחלה להיות ילדה יפה. היו לה עיניים גדולות בצבע אפור־ירוק, וסביב הקשתית היה גוון כהה יותר של אפור שהעניק לה מבט פראי שפעם אנשים נמשכו אליו. היום פחות שמים לב לעיניה, חשבה, בגלל הפנים המקומטות. הזמן גזל ממנה את הדבר היחיד שהבדיל אותה מאחרות. מאז היותה אישה צעירה לא היה לה אכפת איך היא נראית, אבל עכשיו, פתאום, היה לה אכפת. מאוד.

"את בסדר, יקירה?" אמרה ג'וּדי, הספרית שמפעם לפעם עשתה לה תספורת וצבעה את שערה. ג'ודי היתה צעירה אופנתית בעלת עגיל באף, קעקוע, טבעת על כל אצבע וציפורניים בצבעים רועשים. "לא נשאר עוד הרבה זמן," היא אמרה. "רוצה עוד כוס תה?"

"תודה," ענתה גרייסי, בלי להוריד את עיניה מבבואתה שבמראה. היא חששה שתיראה כמו בת מאה אם תפסיק לצבוע את שערה לחום. היא השפילה את מבטה אל ידיה, ידיים גסות מגננוּת ומקדרוּת, ידיים מחוספסות של אישה שמעולם לא טרחה לטפח את עצמה בקרמים ובמניקור. הכתבה משכה שוב את עינה, והיא בהתה בה והניחה לה לבלוע אותה אל קרבה.

"זה נראה מקסים," אמרה ג'ודי כאשר חזרה כעבור דקות אחדות והניחה כוס תה על המדף הצר שמתחת למראה. "איפה זה? ספרד?"

"איטליה," אמרה גרייסי.

"מקסים," אמרה הצעירה שוב.

גרייסי נאנחה בערגה. "נכון. אני יכולה לקחת את המגזין? אני אחזיר אותו."

"את לא צריכה להחזיר, הוא ישן, מפברואר, נראה לי." ג'ודי ידעה שגברת ברטון לעולם אינה נוסעת לשום מקום וחייכה אליה בהבנה. "לא עולה לנו כסף לחלום, נכון?" אמרה.

גרייסי חזרה לביתה הקטן הלבן שממנו נשקף הנמל. שני הכלבים המעורבים שקנתה מהמקלט אחרי מותו של בעלה, שמונה שנים לפני כן, קיבלו את פניה בהתלהבות. "אתם בטח רוצים טיול," אמרה, ואחרי שהניחה את המגזין על השולחן בכניסה, התכופפה ללטף אותם. היא החליפה מנעליים למגפיים ודחסה את שערה הטרי מהמספרה לתוך כובע צמר. דקה או שתיים אחר כך היא כבר הלכה בשביל אפוף הערפל לכיוון החוף, עם שני הכלבים הנרגשים.

סנטה מונטיפיורי (צילום: GettyImages)

גרייסי ברטון התגוררה בבאדלי קומפטון קצת יותר מארבעים שנה. טד, בעלה, לקח אותה לחופשה באזור האגמים מפעם לפעם, אבל כמוה, גם הוא העדיף להישאר בבית. הם לא היו משופעים בכסף, אבל גם אילו היו, הם לא היו מבזבזים אותו על שיט תענוגות או על טיולים יקרים מעבר לים. טד, שהיה מבוגר מגרייסי בעשרים שנה ועיתונאי פרילנס במקצועו, אהב לשחק גולף, לבלות ערב בפאב עם חברים ולקרוא ספרים. גם גרייסי אהבה ספרים. היא טיילה בכל העולם דרך הסיפורים שקראה, אבל עד עכשיו מעולם לא חשה כמיהה לנסוע לשום מקום. היא צעדה בשביל כשחיוך על פניה, חיוך חששני ונרגש, כי היא החליטה, באופן ספונטני ובניגוד לאופייה, שהיא תיסע לאיטליה. לאישה זהירה ולא נועזת כמו גרייסי ברטון זו היתה החלטה יוצאת מגדר הרגיל.

גרייסי מטבעה היתה אישה מתבודדת. היא לא חפצה בחברה, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה להתנתק לגמרי מהקהילה היא עלולה להיעלם כליל, וטד הכריח אותה להבטיח לו, על ערש דווי, שהיא תעשה מאמץ להיות בקשר עם אנשים. התוצאה היתה שהיא הניחה לעצמה להישאב למועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון ולהיסחף כמו אבן קטנה שאבנים גדולות ממנה נושאות אותה במורד הזרם. זה התחיל כמועדון קריאה, אבל התפתח למועדון כל־מה־שנוכל- לעשות־כדי־להיות־עסוקות, ובראשו עמדה מלכת באדלי קומפטון בהכתרה עצמית, פְלָאפִּי סְקוֹט־בּוּת, שבעלה היה עשיר מאוד. שאר החברות היו ארבע נשים נלהבות, שכמו גבירות חצר קשובות הסכימו עם כל מילה שאמרה מלכתן. גרייסי, הצלע החמישית ובעלת המקום הנמוך ביותר בהיררכיה, מצאה את עצמה שקועה עד צוואר בכל העבודות השחורות הנלוות לארגון: אירועי צדקה, ערבי ברידג', פגישות לקפה, היריד המקומי השנתי, פגישות צהריים של מועדון הקריאה ועוד כל מיני מפגשים קטנים. היא תהתה, כאשר מחשבותיה נדדו, כיצד לכל הרוחות אפשרה לעצמה, ועוד בלהט כזה, להילקח כמובן מאליו. אבל היא לא התלוננה. היתה לה סבלנות, והיא קיבלה את הדין ועבדה בשקט ובחריצות בזמן שהזרקורים האירו על הנשים הנלהבות יותר. גרייסי אהבה יותר מכול את הטיולים עם הכלבים כי בשעות יקרות אלה, לבדה על החוף, היא היתה בחברת עצמה בלבד.

זרע הרעיון הפתאומי הזה לנסוע לאיטליה בקושי הספיק להיטמן בתודעתה של גרייסי כאשר סיפרה עליו, בדרך אגב, להארי פראט, שאהב לשבת על הספסל ליד תחנת האוטובוס ולצפות בתנועה הערה שבנמל. היא עצרה לידו בדרכה הביתה מהטיול על החוף ושאלה אותו אם הוא מרגיש בסדר. בכל זאת, לא היה מה לראות חוץ מהענן שרבץ על הכול. הוא נהנה מהשלווה, ענה לה, כי היא מזכירה לו את ימיו כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמה. הוא טס לא פעם בערפל כבד מעל דובר, הסביר. גרייסי היתה נרגשת כל כך מההרפתקה שציפתה לה, עד שסיפרה לו עליה. הארי פראט נעץ בה עיניים נדהמות, כי לא רק שגרייסי דיברה על עצמה לעתים נדירות בלבד, היא גם כמעט לא יצאה מבאדלי קומפטון. היא היתה חלק מנוף העיר הקבוע לא פחות מהספסל שהוא ישב עליו. "אני לא מאמין," קרא הארי ועיניו הכחולות ברקו. "בשביל מה לעזאזל את רוצה לנסוע לאיטליה?"

"אני אלמד לבשל אוכל איטלקי." גרייסי חייכה מאוזן לאוזן, והארי שאל את עצמו אם היא לקחה משהו. היא התנהגה כמו בחורה צעירה, והארי מצמץ בפליאה על השינוי הפתאומי.

"ואת צריכה לנסוע עד איטליה בשביל זה?" הוא שאל.

"זה כל הכיף," היא השיבה והמשיכה בדרכה בצעדים קלילים מהרגיל.

הארי פראט היה מוכרח לשתף אחרים בחדשות המסעירות, ומיד. עוד בטרם נעלמה גרייסי בשביל הערפילי כבר מיהר הקשיש לקפה דליס, מול תחנת האוטובוס, שהיה תמיד מלא אנשים שהוא הכיר. הוא פתח את הדלת ושאף את האוויר החמים ואת ניחוח הסוכר. כמה פרצופים סקרניים הביטו בו מעל קפה וקרואסון. מרי טימפסון, שהיתה ידועה בכינויה "מרי השמנה", עמדה מאחורי הדלפק, חולשת על חגיגה של לחמניות מזוגגות בסוכר, מאפים ועוגות מפתות, שהוצגו לראווה מאחורי הזכוכית. "ערב טוב, הארי," היא אמרה בדיבור האטי והמתמשך של בני מחוז דבון, שעטף ברוך כל מילה כמו ציפוי שמכסה עוגה. למרי טימפסון השמנה והעליזה, שהיתה בעלת קוקו בלונד־פלטינה, לחיים ורודות תפוחות וסינר פסים צבעוני נמתח על חזה הדשן, תמיד היה זמן לדבר עם כולם, וגם זמן להקשיב. היא פתחה את בית הקפה חמש־עשרה שנה לפני כן, ומאז הפך המקום למוקד הרכילות של העיירה הקטנה.

הארי פראט הסיר את כובעו והעביר את ידו בשערו הדליל המאפיר. עיניו הקורנות עברו בין כל הפרצופים, והוא לא ידע במי לבחור. הוא הכיר כל אחד ואחד מהנוכחים. "אספרסו כפול עם קצפת, הארי?" שאלה מרי השמנה, וכבר הורידה ספל ותחתית ורודים מהמדף מאחוריה.

"ופרוסת טארט תפוחים," הוא הוסיף והתיישב על כיסא בין שני שולחנות. הוא לא רצה להתחייב לאף אחד מהם והחליט לשתף את כל אורחי בית הקפה בידיעה. "את יודעת שגרייסי נוסעת לאיטליה?" אמר. הוא כיוון את השאלה למרי השמנה, אבל מבטו התרוצץ מראש לראש והוא נהנה ממבטי ההפתעה.

"גרייסי? גרייסי ברטון? גרייסי שלנו? מה זאת אומרת נוסעת לאיטליה?" מרי השמנה כמעט התפלצה ושכחה לגמרי מהקפה. היא הניחה את ידיה על מותניה הרחבים. "ממש נוסעת לאיטליה?"

"היא תלמד לבשל אוכל איטלקי," הכריז הארי בעליצות.

"למה?" שאלה מרי השמנה לאחר שתיקה ארוכה.

הארי העניק לה חיוך שובב. "כי זה כיף," ענה ולא פירט, ולא רק כי לא היו לו פרטים רבים להוסיף, אלא כי עצם הרעיון שגרייסי ברטון נוסעת לאיטליה סתם בשביל הכיף היה כל כך בלתי־רגיל, אפילו הזוי, והארי רצה לנצור את הרגע ולהתענג עליו ועל התגובות של כולם בבית הקפה.

עברו חמש דקות בדיוק עד שהידיעה המשיכה לדלוף הלאה. ג'ון היצֶ'נס, שישב בבית הקפה ושתה תה עם בנו ועם נכדתו, סיפר לחברו פיט מארי, שהיה בדרכו לקנות את העיתון, ובעל חנות העיתונים העביר את הרכילות לג'אגָדיש כאשר האחרון שילם על סיגריות וכרטיס לוטו. כאשר הגיע ג'ון הביתה הוא סיפר לאשתו מייבל, שמיהרה להתקשר לפלאפי, בתקווה שאף אחד לא הספיק להגיע אליה לפניה. פלאפי אהבה לדעת הכול על כולם, ומייבל אהבה להרשים את פלאפי. שיחת הטלפון הזאת תביא תועלת הדדית... היא חשבה בהתרגשות. "בבקשה, בבקשה, בבקשה..." מלמלה לעצמה בזמן שחיכתה עם הטלפון צמוד לאוזנה שפלאפי תענה. כעבור שבעה צלצולים טובים - פלאפי תמיד ענתה רק אחרי שבעה צלצולים כדי לעשות רושם שהיא עסוקה - הדהד קולה הנפוח של מלכת באדלי קומפטון מעברו השני של הקו.

"דָרנלי מָנור, גברת סקוט־בות מדברת."

"פלאפי, זאת אני, מייבל. יש לי חדשות," פלטה מייבל בבהילות.

"אני מקשיבה," אמרה פלאפי בטון שהודיע על התעניינות אך לא על להיטות יתר.

"גרייסי נוסעת לאיטליה," ירתה מייבל בלי לנשום. היא חיכתה לצווחת עונג קטנה ומשהו כמו, מה את אומרת מייבל, ממי שמעת? או, כמה יפה שהודעת לי, מייבל.

אבל היתה רק שתיקה ארוכה. פלאפי נשמה מהאף כדי לשלוט בתגובת ההפתעה. איך ייתכן שגרייסי נוסעת לאיטליה והיא, פלאפי, אינה יודעת על זה? גרייסי היתה ה"מבצעת" שבחבורה. אם היא תיסע, לא יהיה מי שידאג לכל הפרטים המתישים בהפקות הרבות של פלאפי. העלבון היה צורב כל כך עד שבקושי הצליחה לדבר, אך היא דיברה כי לא היתה שנייה לה בשמירה על קור רוח ועל איפוק. "כן, אני יודעת, זה באמת בלתי־רגיל!" אמרה לבסוף בקול מאופק.

התלהבותה של מייבל נגוזה בבת אחת. "את כבר יודעת?" שאלה באכזבה.

"מובן שאני יודעת, יקירתי. אני תמיד יודעת ראשונה כל מה שקורה בעיר."

מייבל התעודדה מעט מהציפייה לשמוע פרטים חדשים. "אז את בטח יודעת יותר ממני," היא אמרה. "מתי היא נוסעת?"

שתיקה נוספת, שבסופה פלאפי אמרה, "אולי את תספרי לי מה את יודעת, ואני אשלים את הפרטים החסרים." מייבל העריצה את פלאפי במידה שלא אפשרה לה להבחין בפגם שבהצעתה ומיהרה לספר לה מה ג'ון שמע בבית הקפה. היא חיכתה בקוצר רוח למשהו נוסף מפלאפי, אבל פלאפי לא שיתפה.

"אנחנו חייבות לשמוע את זה מהמקור עצמו," הכריזה פלאפי, שמוחה כבר המה רעיונות. גרייסי ידועה לשמצה בהתנהגותה החשאית, אבל אם היא סיפרה על תוכניתה להארי פראט, זה סימן שהיא לא מתכוונת לשמור אותה בסוד. הארי הוא פטפטן ידוע. "אני אזמין את כל הבנות לערב אַמְפְּרוֹמְפְּטוּ אצלי היום," היא הכריזה בהחלטה של רגע. "קֵנֶת לא נמצא וכל הבית לרשותי. כן, אני אזמן את כולן ואבשל ארוחה משובחת."

"לכבוד מה יהיה הערב?" שאלה מייבל בהתלהבות, כי היא אהבה אירועים מיוחדים, וערבי האירוח של פלאפי תמיד היו אירועים מיוחדים. בערב האחרון הן חגגו את הכסף שהצליחו לגייס לתיקון גג הכנסייה, ופלאפי הביאה רביעיית כלי קשת מאֶקסטר לנגן במיוחד בשבילן. אבל היום לא היה זמן להפקה ברמה כזאת. פלאפי השתתקה לרגע ופינתה במוחה העסוק מקום לרעיון החדש שלה.

"לכבוד גרייסי, כמובן. אם היא סיפרה להארי פראט, היא בטח יודעת שכל העיר כבר יודעת. יהיה נחמד לאכול פסטה ולשתות פְּרוסֵקו ופַּרלָארֶה אִיטַלְיָאנוֹ..." פלאפי נאנחה בשביעות רצון. "כן, יהיה כיף לפּרלארה בבֵּלָה לינְגְוָוה. הייתי כל כך הרבה פעמים בפירנצה, ברומא ובלה קוסטה אמלפיטנה, שאיטליאנו היא כבר טבע שני אצלי."

העובדה שפלאפי מדברת איטלקית שוטפת כלל לא הפתיעה את מייבל. היא תמיד בירכה ב"בונז'ור" לבבי את המורה הצרפתייה שלימדה בבית הספר ואהבה את העוגות של מרי השמנה, ורק לפי הבונז'ור הזה ידעה מייבל שהיא דוברת גם צרפתית שוטפת. אין גבול לכישרונותיה של פלאפי, חשבה מייבל בהערצה.

"תעשי לי טובה ותזמני את כל הבנות, מייבל חביבה," פקדה פלאפי. "אני אתקשר לגרייסי בעצמי." היא ניתקה ומיהרה לחצות את המבואה אל הספרייה ולמצוא את המילון האיטלקי כדי להיות מוכנה עם כמה ביטויים נבחרים לשלוף מהשרוול בזמן הסעודה.

גרייסי ישבה בכורסה ליד האח, שתתה תה והתבוננה בכמיהה בתמונה של הטירה, כאשר פתאום צלצל הטלפון. היא נשלפה מהרהוריה על גבעות טוסקנה והרימה את השפופרת. "הלו?" אמרה.

"יופי, את בבית," השתלטה פלאפי מיד השיחה.

"פלאפי!" גרייסי קראה בהפתעה והניחה את התה.

"אני יודעת שזו התראה קצרה, אבל נוכחותך מתבקשת הערב בדרנלי."

"הערב?" גרייסי קיוותה להישאר בבית ולהתחמם מהמחשבות על השמש הלוהטת באיטליה, בדממה המבורכת של חדר הקַדָרוּת שלה.

"הערב, בשבע וחצי ליתר דיוק. אני מארחת מפגש קטן ולא רשמי, וחיוני שתהיי כאן." היתה בקולה של פלאפי נימה נחרצת שגרייסי זיהתה מיד. טון שרמז שהיא לא תקבל שום תירוץ שגרייסי עתידה לשלוף בניסיונותיה להיחלץ מהיציאה מביתה בערב לח וערפילי זה. מלבד זאת, פלאפי ידעה היטב שלגרייסי אין שום סיבה לסרב. זה לא שיש לה משהו אחר לעשות.

"נפלא," ענתה גרייסי חלושות, והרגישה לגמרי לא נפלא עם כל העניין. איטליה קראה לה. היא כבר היתה שם. אבל הערב היא תהיה נטועה חזק בדבון - הקַדָרות והתכנונים ייאלצו לחכות למחר.

"יופי," אמרה פלאפי והוסיפה בקול עליז, "צ'או."

גרייסי הזעיפה את פניה בתמיהה. היא מעולם לא שמעה את פלאפי אומרת צ'או.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

"הפיתוי של גרייסי", סנטה מונטיפיורי, ידיעות ספרים, 392 עמודים