המחזמר "פלאשדנס": לא עומד בציפיות
הקמתו של תיאטרון תל אביב, תיאטרון חדש המתמחה במחזות זמר, אומנם משמחת, אבל הפקת הפתיחה, "פלאשדנס", לא מגיעה לרמה שנראתה במחוזותינו. אז כן, כישרון וכוכבים כמו ריקי גל, צחי הלוי, מיי פיינגולד ועדי כהן יש שם, אבל גם בימוי ראוותני, מייגע ועמוס בשטיקים, שלא מצליח ליצור חוויה משמעותית
תיאטרון תל אביב ערך אמש (ג') את הצגת הבכורה שלו בעולם התיאטרון הישראלי עם פרמיירה חגיגית למחזמר עמוס הכוכבים "פלאשדנס". גרסה ראשונה בעברית לסרט האייקוני מהאייטיז, (ולעיבוד הבימתי בווסט-אנד הלונדוני) של טום הדלי, אוברט קארי ואובי רוט, על בימת בית החייל לשעבר ששופץ.
עלילת "פלאשדנס" מתרחשת בסצנת מועדוני הריקודים של פיטסבורג, על רקע תעשיית הפלדה הקשוחה בעיר. אלכס היא רתכת שחולמת להיות רקדנית מקצועית ובינתיים מחלטרת במועדון הריקודים המקומי, עד שאוזרת עוז ללכת בעקבות החלום, בעידודו של מנהל המפעל העשיר שמתאהב בה, והמורה המקשישה למחול מבית הספר.
למרות הנוסח העברי היעיל והקצבי של דניאל אפרתי, הבחירה במחזה הזה מעלה כמה שאלות: האם האייטיז חזרו? עד כמה רלוונטית סצנת הדיסקו משנות השמונים למוזיקה הישראלית העכשווית? האם התגעגענו לחותלות, לצבעי הגלידה הזרחניים ולתסרוקות הנפוחות? מסופקני אם "פלאשדנס" תקמבק את האופנה הזו, וגם אמנותית - המחזמר לא מצדיק את החזרה בזמן.
כבר מן הפתיחה, המוזיקה והריקודים מתקיפים את הצופה עם ביצוע של מיי פיינגולד, עדי כהן ורויטל זלצמן למגה להיט What A Feeling , אך רק בנאמבר הידוע השני שסיפק לנו הסרט, Maniac, זה באמת מתחיל לעבוד. עדי כהן היא כוכבת אמיתית, הקול שלה, הכריזמה - כהן, מוותיקי הפיינליסטים של "כוכב נולד", היא אחת המתנות הכי משמעותיות שריאליטי מוזיקה אי פעם סיפק לבמה הישראלית.
דווקא תפקיד הראשי של אלכס לוהק בהימור על שחקנית צעירה - ספיר יצחק. היא אומנם מביאה את האיכויות הנחוצות של קשיחות ורוך, פגיעות לצד ציניות, אך המינונים, הקול והנוכחות הבימתית חסרים, ולא מצדיקים את הליהוק. זה מודגש במיוחד כשלא ברור עד כמה גדול הרצון שלה באמת להצליח באודישן של האקדמיה למחול, וגם שמחת הקבלה שלה לא משכנעת.
מנהל המפעל הוא צחי הלוי, שחקן מצוין, שבתפקידו זה נותר קצת מסוגר ותפוס-גב. רויטל זלצמן אף היא נהדרת בתפקיד גלוריה הג'ינג'ית, עם ביצוע מענג ל"גלוריה", ומיי פיינגולד מגישה רוק נשי כמו שרק היא יודעת לעשות, עם I Love Rock`n`Rol, אם כי קצת עתיר מדי במניירות קוליות. הדיווה הרוקיסטית ריקי גל היא חיית מיוזיקלס, וחורכת את הבמה בשירתה, אך עיצוב הדמות שלה מרושל, מה שמשתפר במערכה השנייה.
הכוריאוגרפיה (רם סכר) זורמת ומהנה, העיבודים המוזיקליים (חזי שקד) משובחים, אך למעט כמה תמונות של חסד כמו נאמבר הבנים במפעל ונאמבר הסיום, ככלל, הבימוי של עומר זימרי עמוס בשטיקים, ראוותני ונחוש ללחוץ על הגז לכל אורך המופע (והו, הוא ארוך - מעל שעתיים וחצי). כל זה לא נחוץ. פחות צבעוניות מוגזמת של האור, התלבושות או התפאורה, ולעומת זאת יותר מיקוד פנימי בדמויות וביחסים, היו מצליחים לייצר חוויה משמעותית יותר מעבר לתצוגת יכולת טכנית, גם אם מרשימה.
בדברי הפתיחה ציין היזם והבעלים של התיאטרון, מאור מימון, צעיר נמרץ עם קילומטרז' מרשים בשוק הפקות הילדים לחנוכה, כי בהמשך הדרך תקודם גם יצירה ישראלית מקורית. זה יהיה המבחן האמיתי להצדקת קיומו של תיאטרון פרטי בישראל. בינתיים, קריאת הכיוון היא מיוזיקלס אמריקנים בנוסח עברי.
בעשור האחרון התיאטראות הרפרטואריים כבשו את התחום לחלוטין, כך שהתחרות לא תהיה קלה. לא בכדי המפיקים הפרטיים נעלמו מהשטח ורמת ההתמקצעות של התיאטרונים הגדולים בז'אנר התובעני הזה המריאה, ולראייה "עלובי החיים" של הבימה או "שיגעון המוזיקה" בקאמרי. על כן, ההחלטה האסטרטגית של מימון לערוך קו-פרודוקציות עם הרפרטוארי, למשל בהפקה הקרובה "צ'פלין", עשויה בהחלט לחזק אותו.
בסיכומו של דבר, אין משמח יותר מהקמתו של תיאטרון חדש בישראל. אך "פלאשדנס" כהפקת פתיחה לא עומדת בציפיות. לכאורה כל המרכיבים נמצאים כאן: זוהר, כוכבים וגם לא מעט כישרונות, אבל לפני שמצהירים על שאיפה למקם את תל אביב על מפת מחזות הזמר לצד ניו יורק ולונדון, רצוי לכוון קודם כל לרמה המקומית. "פלאשדנס" לא הגיע אליה.
