בגיל 13, ההורים מחזירים אותה למשפחתה האמיתית: פרק ראשון מ"אמא של הים"

1

בגיל שלוש־עשרה לא הכרתי את אמי האחרת.

עליתי במאמץ במדרגות הבית שלה עם מזוודה לא נוחה ותיק מלא ערבוביית נעליים. על המישורת קיבל את פני ריח של טיגון טרי והַמְתנה. הדלת סירבה להיפתח, מישהו מבפנים טילטל אותה בלי מילים והתעסק במנעול. הסתכלתי על עכביש מתנועע בחלל הריק, תלוי על קצה קוּר.

לאחר נקישה מתכתית הופיעה ילדה עם צמות רפויות בנות כמה ימים. זאת היתה אחותי, אבל מעולם לא ראיתי אותה. היא הסיטה את הדלת כדי לתת לי להיכנס ולא הסירה ממני את עיניה החודרות. היינו דומות אז, יותר מאשר כבוגרות.

2

האישה שילדה אותי לא קמה מהכיסא. התינוק שהיה בזרועותיה נגס באגודלו בזווית הפה, אולי היתה שם שן שעומדת לבקוע. שניהם הסתכלו עלי, והוא קטע את יבבותיו החדגוניות. לא ידעתי שיש לי אח קטן כל כך.

"הגעת," היא אמרה. "תורידי ת'דברים."

אני רק השפלתי את עיני מעל ריח הנעליים שעלה מהתיק שלי ברגע שהזזתי אותו. מהחדר האחורי, מעבר לדלת הסגורה, נשמעה נחירה מתוחה ומהדהדת. התינוק חידש את בכיו ופנה לעבר השד, מרייר מעל הפרחים המיוזעים של הכותנה הדהויה.

"את לא סוגרת?" שאלה האֵם בחדות את הילדה שנשארה ללא נוע.

"אלה שהביאו אותה לא עולים?" היא התנגדה והחוותה עלי בסנטר מחודד.

הדוד, כך היה עלי ללמוד לקרוא לו, נכנס בדיוק אז, מתנשף מהעלייה במדרגות. בחום אחר הצהריים הקיצי הוא החזיק בשתי אצבעות קולב עם מעיל חדש, במידה שלי.

"אשתך לא באה?" שאלה אותו אמי הראשונה והרימה את קולה כדי לעמעם את הקינה שהתעצמה בין זרועותיה.

"היא לא זזה מהמיטה," הוא ענה בניד ראש. "אתמול יצאתי בעצמי לקנות משהו, גם בשביל החורף," אמר והראה לה את תווית המחיר של המעיל שלי.

זזתי לכיוון החלון הפתוח והנחתי את התיק והמזוודה על הרצפה. במרחק נשמע שאון אדיר, כמו אבנים שנפרקות ממשאית.

רוצים לקרוא את "אמא של הים" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון , לאייפד ולאנדרואיד .

בעלת הבית החליטה להציע קפה לאורח, ככה הריח יעיר גם את הבעל, היא אמרה. היא עברה מחדר האוכל למטבח, אחרי שהניחה את התינוק הבוכה בלול. הוא נאחז ברשת וניסה למשוך את עצמו מעלה, נעזר בחור שמישהו תיקן בגסות בחוט עבה. כשהתקרבתי הוא בכה עוד יותר, מרוגז. אחותו שלפה אותו משם במאמץ והניחה אותו על רצפת השיש. הוא זחל לעבר הקולות במטבח. מבטה הכהה של הילדה נע מאחיה אלי, מושפל. הוא צרב את האבזם המוזהב של נעלי החדשות, עלה לאורך הקפלים הכחולים של השמלה, הנוקשים עדיין. מאחוריה התעופף זבוב שהתנגש מפעם לפעם בקיר בחיפוש אחר מוצא החוצה.

"גם ת'בגד הזה הוא הביא לך?" היא שאלה בשקט.

"הוא קנה לי אותו ממש אתמול בשביל לבוא הנה."

"מי הוא בשבילך?" שאלה בסקרנות.

"דוד רחוק. הייתי איתו ועם אשתו עד היום."

"אז מי זאתי אמא שלך?"

"יש לי שתיים. אחת היא אמא שלך."

"היא דיברה על זה כמה פעמים, שיש לי אחות גדולה, אבל אנ'לא מאמינה לה יותר מדי, לזאתי."

פתאום היא אחזה בשרוול השמלה באצבעות חמדניות.

"עוד מעט היא כבר לא תעלה עלייך. בשנה הבאה תוכלי להעביר אותה אלי, אז תיזהרי לא להרוס לי אותה."

האבא יצא יחף מחדר השינה, מפהק. בלי חולצה. הוא ראה אותי בשעה שהתקדם בעקבות ניחוח הקפה.

"הגעת," הוא אמר, כמו אשתו.

3

המילים יצאו מהמטבח דלילות וחיוורות, הכפיות הפסיקו לקרקש. לשמע חריקת הכיסאות המוסטים הרגשתי פחד בגרון. הדוד התקרב כדי להיפרד ממני בנגיעה חטופה על הלחי.

"תתנהגי יפה," הוא אמר.

"שכחתי ספר במכונית, אני הולכת לקחת אותו," אמרתי וירדתי אחריו במדרגות.

בתירוץ שאני מחפשת אותו בתא הכפפות, נכנסתי למכונית. סגרתי את הדלת אחרי ולחצתי על כפתור הנעילה.

"מה את עושה?" הוא שאל ממושב הנהג.

"אני חוזרת איתך, אני לא אעשה לכם שום בעיות. להפך, אמא חולה וצריכה את העזרה שלי. כאן אני לא נשארת, אני לא מכירה את האנשים האלה למעלה."

"אל תתחילי, נסי לחשוב בהיגיון. ההורים האמיתיים שלך מחכים לך ואוהבים אותך. זה יהיה כיף לגור בבית מלא ילדים." הוא נשף על פני את הקפה ששתה לפני זמן קצר, מעורב בהבל החניכיים שלו.

"אני רוצה לחיות בבית שלי, איתכם. אם עשיתי איזו טעות תגיד לי, ואני לא אעשה אותה יותר. אל תשאיר אותי כאן."

"אני מצטער, אבל אנחנו כבר לא יכולים להחזיק אותך, כבר הסברנו לך את זה. עכשיו בבקשה תפסיקי עם ההצגות וצאי," הוא סיכם בעודו מתבונן בכלום שמולו. מתחת לזקן בן כמה ימים, שרירי הלסת פעמו כמו בפעמים שהוא היה על סף כעס.

לא צִיַיתי, המשכתי להתנגד. הוא הטיח אגרוף בהגה ויצא מהמכונית כדי למשוך אותי החוצה מהמִרווח הצר שלפני הכיסא, שם הצטנפתי ברעד. הוא פתח את הדלת במפתח ואחז בזרועי. השמלה שהוא עצמו קנה לי נפרמה קצת בכתף, כמה סנטימטרים. באחיזה שלו לא זיהיתי עוד את ידו של האב הממעיט במילים, שאיתו התגוררתי עד לאותו בוקר.

על האספלט בכיכר הקטנה נשארו סימני הגלגלים, ואני. ריח של גומי שרוף באוויר. כשהרמתי את הראש, ראיתי שמחלון הקומה השנייה הביט מישהו מהמשפחה שכפו עלי.

הוא חזר כעבור חצי שעה, שמעתי דפיקות על הדלת ואחריהן את קולו על המישורת. סלחתי לו בן רגע והרמתי את התיק בתנופה מלאת שמחה, אבל כשהגעתי לדלת הצעדים כבר הידהדו במורד המדרגות. אחותי החזיקה ביד קופסה של גלידת וניל, הטעם האהוב עלי. הוא חזר בשביל זה, לא בשביל לקחת אותי. אכלו אותה האחרים באותו אחר צהריים באוגוסט של 1975.

לקראת ערב נכנסו הבנים הגדולים יותר, אחד בירך אותי לשלום בשריקה, האחר אפילו לא הבחין בי. הם מיהרו למטבח, ממרפקים זה את זה כדי לתפוס מושב ליד השולחן, שם הגישה האם את ארוחת הערב. הם מילאו את הצלחות בין נתזי רוטב. לפינה שלי הגיעה רק קציצה ספוגית בתוך מעט נוזל. מבפנים היא היתה בהירה, עשויה מלחם ישן רטוב ופירורי בשר נדירים. אכלנו קציצות לחם עם עוד לחם טבול ברוטב כדי למלא את הקיבה. כעבור כמה ימים כבר למדתי להילחם על האוכל ולהתרכז בצלחת כדי להגן עליה מפלישה אווירית של המזלגות. אבל בפעם הראשונה איבדתי את המעט שידה של האם הוסיפה למנה הזעומה שלי.

רק אחרי הארוחה נזכרו ההורים הראשונים שלי, שבבית חסרה מיטה בשבילי.

"הלילה תישני עם אחותך, ממילא אתן רזות," אמר האבא. "מחר נראה."

"בשביל ששנינו ניכנס אנחנו צריכות לשכב הפוך," הסבירה לי אדריאנה, "הראש של אחת ליד הרגליים של השנייה. אבל תכף נרחץ אותם," הרגיעה אותי.

הכנסנו את הרגליים לאותה גיגית. היא התעקשה זמן רב להסיר את הלכלוך מבין האצבעות.

"תראי איזה מים שחורים," היא צחקה, "זה מהרגליים שלי, שלך כבר היו נקיות."

היא השיגה לי כרית, ונכנסנו לחדר בלי להדליק את האור. הנשימה של הילדים האחרים נשמעה מתוך שינה עמוקה, ובאוויר עמד ריח חריף של זיעת מתבגרים. התמקמנו הפוך, בלחישות. המזרן הממולא צמר כבשים היה רך ומעוות מרוב שימוש, ושקעתי לעבר המרכז. הוא הדיף ריח חומצי של שתן ספוּג, ריח חדש ודוחה מבחינתי. היתושים חיפשו דם, ורציתי להתכסות כולי בסדין, אבל מתוך שינה אדריאנה משכה אותו אליה.

חשתי זעזוע פתאומי של גופה, אולי חלמה שהיא נופלת. הזזתי לאט רגל אחת שלה, והנחתי לחי על כף הרגל הרעננה מסבון זול. התאמתי את עצמי כל הלילה לעור הקשה, זזתי לפי תנועות הרגליים. מיששתי באצבעות את השוליים המשוננים של ציפורניה הסדוקות. היו לי מספריים קטנים בתיק, וחשבתי שלמחרת אוכל להשאיל לה אותם.

הרבע האחרון של הירח הופיע בחלון הפתוח וחצה אותו. נותר שובל של כוכבים, והנחמה המועטה בכך שלפחות השמים נטולי בתים בחלק הזה.

מחר נראה, אמר האבא, אבל אחר כך ישכח. אדריאנה ואני לא נשאל אותו כלום. בכל ערב היא תשאיל לי כף רגל שאחזיק מתחת ללחי. לא היה לי דבר אחר באותו חושך מאוכלס בנשימות.

5

חמימות רטובה התפשטה מתחת לצלעות ולמותניים שלי,

והתעוררתי באחת. יצאתי מהמיטה ומיששתי בין רגלי, הכול יבש. אדריאנה נעה בחושך, עדיין שוכבת. היא התכווצה בפינה וחידשה את שנתה כאילו היא רגילה לכך. אחרי זמן קצר נכנסתי שוב למיטה, מכווצת ככל יכולתי. היינו שני גופים סביב הרטיבות.

אט־אט התנדף הריח, נותר רק הבל קל מדי פעם. לקראת עלות השחר אחד הבנים, לא זיהיתי מי, התנועע בקצב הולך וגובר במשך כמה דקות, גונח.

בבוקר אדריאנה התעוררה ונשארה במקומה, ראשה על הכרית ועיניה פקוחות. אחר כך הביטה בי רגע בלי לומר דבר. האֵם הגיעה לקרוא לה עם התינוק בזרועותיה וריחרחה את האוויר.

"עוד פעם ברח לך, כל הכבוד. את רוצה שהיא תדע ישר עם מי יש לה עסק."

"זאת לא אני," ענתה אדריאנה והסתובבה לעבר הקיר.

"כן, זה בטח אחותך, עם החינוך שיש לה. קדימה, כבר מאוחר," אמרה ל והן עברו למטבח.

לא הייתי לבושה כדי ללכת אחריהן, וחוץ מזה לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. נשארתי עומדת, לא היה לי אפילו אומץ ללכת לשירותים. אחד האחים התיישב על המיטה שלו ברגליים ארוכות. ביד אחת מישש את תחתוניו הנפוחים, בין פיהוק לפיהוק. כשהבחין בי בחדר, התבונן בי בקימוט מצח. הוא נעצר על החזה המכוסה רק בגופייה ששימשה לי פיג'מה בחום ההוא. באופן אינסטינקטיבי הצלבתי את הזרועות מעל הבליטות שהחלו לצמוח, וזיעה ביצבצה בבתי השחי שלי.

"את ישנת פה?" שאל בקול גבר בוסרי.

עניתי בחיוב, נבוכה. הוא המשיך לבחון אותי בלי בושה.

"יש לך חמש־עשרה?"

"לא, אני עוד לא בת ארבע־עשרה."

"אבל את נראית בת חמש־עשרה, אפילו יותר. התפתחת מהר," הוא סיכם.

"ובן כמה אתה?" שאלתי מתוך נימוס.

"כמעט שמונה־עשרה, אני הכי גדול. אני כבר הולך לעבוד, אבל היום לא."

"למה?"

"היום הבוס לא צריך. הוא קורא לי רק שהוא צריך."

"מה אתה עושה?"

"פועל."

"ובית הספר?"

"אה, פחחח, בֶּצֶפר! עזבתי בכיתה ז', בכל מקרה העיפו אותי."

ראיתי את השרירים שעיצבה העבודה שלו, הכתפיים החסונות. קצף ערמוני טיפס על פלג גופו העליון השזוף משמש, ומעלה על הפנים. נראה שגם הוא הקדים להתפתח. כשהתמתח הרחתי את ריח הבגרות, שלא היה בלתי נעים. צלקת בצורת אִדרת דג עיטרה את רקתו השמאלית, אולי פציעה ישנה שלא נתפרה היטב.

לא המשכנו לדבר, הוא שוב הסתכל על הגוף שלי. מדי פעם סידר בידו את איבר המין בתנוחה פחות מציקה. רציתי להתלבש, אבל עדיין לא פרקתי את המזוודה, והיא נשארה במקומה. היה עלי לזוז כמה צעדים בגבי אליו, לנגד עיניו, כדי להביא אותה. חיכיתי שיקרה משהו. מבטו ירד לאט מהמותניים שלי המכוסים בד לבן לרגליים החשופות, ועד לכפות הרגליים המכווצות. לא התכוונתי להסתובב.

האמא הגיעה, אמרה לו להזדרז, אחד השכנים מחפש עזרה לעבודות בכפר. בתמורה הוא ייתן קופסאות של עגבניות בשלות שמיועדות לשימורים.

"לכי עם אחותך להביא חלב, אם אתם רוצים ארוחת בוקר," הורתה לי אחר כך בניסיון להמתיק את נימת קולה, אבל בסוף המשפט חזרה הנימה הרגילה.

בחדר השני התינוק הגיע בזחילה לתיק של הנעליים שלי ופיזר אותן סביבו. הוא כירסם אחת מהן בפה מכווץ מהמרירות. אדריאנה כבר קילפה את השעועית לארוחת הצהריים, כורעת על כיסא אל מול שולחן המטבח.

"תראי את כל הדברים הטובים שאת משאירה בזבל," הגיעה אליה תוכחה מדוקדקת.

היא התעלמה.

"תתרחצי, ואז נלך לקנות חלב, אני רעבה," היא אמרה לי.

הייתי האחרונה להשתמש בשירותים. הבנים התיזו מים על הרצפה ודרכו עליהם, משאירים טביעות של כפות רגליים יחפות. בבית שלי אף פעם לא ראיתי את הרצפה במצב ירוד שכזה. החלקתי בלי להיפגע, כמו בלרינה. בסתיו בטוח שלא אחזור לשיעורי הבלט, ולא לשחייה.

אני זוכרת את אחד הבקרים הראשונים האלה. מבעד לחלונות הכריז אור קלוש על הסופה הצפויה להשתולל בהמשך, כמו בשאר הימים. שקט מוזר שרר סביב. אדריאנה ירדה עם הקטן אל האלמנה בקומת הקרקע, והבנים היו כולם מחוץ לבית. הייתי לבד בבית עם האם.

"תורידי לו את העור," ציוותה עלי והושיטה לי את העוף המת שאחזה ברגליו, הראש שמוט ומתנדנד. מישהו כנראה עלה להביא לה אותו, שמעתי דיבורים מחדר המדרגות, ולבסוף את התודות שלה. "אחר כך תחלקי אותו."

"מה? אני לא מבינה."

"מה, את אוכלת אותו ככה? צריך למרוט לו ת'נוצות, לא? אחרי זה תחתכי אותו ותוציאי לו ת'מעיים," היא הסבירה, מנפנפת קלות בזרוע המושטת לעברי.

צעדתי צעד לאחור והסטתי את המבט.

"אני לא יכולה, זה מגעיל אותי. אני מעדיפה לטפל בניקיונות."

היא הסתכלה עלי בלי לומר דבר. אז השליכה את הפגר לכיור בחבטה עמומה והתחילה לתלוש את הנוצות בכעס.

"זאתי ראתה רק עופות מבושלים," שמעתי אותה ממלמלת.

התמסרתי לניקיונות, זה לא היה קשה. מלאכות ביתיות אחרות לא ידעתי לעשות, לא הייתי רגילה להן. התעקשתי לשפשף זמן רב בספוג את כתם הסיד שנמתח לאורך קרקעית האמבטיה, אחר כך פתחתי את הברז ומילאתי אותה במים קרים. המים החמים לא הגיעו, ולא רציתי לשאול מה הבעיה. מהמטבח נשמעו מדי פעם קולות חיתוך של עצמות, בזמן שהמשכתי להזיע בניקוי האסלה המלוכלכת. בסוף סגרתי את הדלת מבפנים עם וו הברזל ונכנסתי למים. כשהושטתי את היד לעבר הסבון שעל הדופן, הרגשתי שאני עומדת למות. הדם אזל מגופי, מהראש, מהזרועות, מהחזה, והשאיר אותם קפואים. נותר לי זמן קצר לעשות שני צעדים דחופים: לפתוח את המנעול ולבקש עזרה. לא ידעתי איך למשוך את תשומת הלב של האישה מהמטבח, לא הצלחתי לקרוא לה אמא. בין ה־א' הראשונה לשנייה הקאתי גושישי חלב חמוץ. פתאום לא זכרתי אפילו את שמה, גם אילו רציתי לקרוא לה. אז צעקתי ואחר כך התעלפתי.

זמן־מה אחר כך העיר אותי ריח השתן של אדריאנה. הייתי שרועה ערומה על המיטה עם מגבת על הגוף. על הרצפה לידי עמדה כוס ריקה, כנראה היו בה מי סוכר — התרופה של האם לכל חולי. מאוחר יותר היא הופיעה בפתח החדר.

"שאת מתחילה להרגיש רע את לא יכולה לקרוא לי ישר, במקום לחכות להכי גרוע?" היא שאלה בעודה לועסת משהו.

"סליחה, חשבתי שזה יעבור," עניתי בלי להביט בה.

לא קראתי לה אף פעם, במשך שנים. מאז שהחזירו אותי אליה, המילה אמא קיננה לי בגרון. כשהייתי צריכה לפנות אליה בדחיפות, ניסיתי להסב את תשומת לבה בדרכים שונות. לפעמים, אם החזקתי את התינוק בידיים, צבטתי לו ברגל כדי שיתחיל לבכות. אז היא הסתובבה לעברנו ודיברתי איתה.

במשך זמן רב שכחתי את ההצקות הקטנות האלה שהסבתי לאחי, ורק עכשיו, כשהוא כבר בן עשרים פלוס, נזכרתי בהן במקרה. ישבתי על ספסל לצדו במקום מגוריו הנוכחי, והבחנתי בעורו בחבורה זהה לזו שהותרתי בו בזמנו. הפעם היא נגרמה מהיתקלות בפינה של רהיט.

בארוחת הערב כולם היו נרגשים מהחידוש שבעוף. אדריאנה שאלה אם זה חג המולד בקיץ. אני נקרעתי בין רעב לבין הגועל שחשתי אחרי שראיתי אותו עם הקרביים בחוץ, המעיים משתלשלים בכיור, בין הספלים המלוכלכים של ארוחת הבוקר.

"שוק לאבא ולזאתי שהתעלפה היום," החליטה האם. אבל החלקים האחרים היו הרבה יותר קטנים וגרומים, אחרי שהחזה הונח בצד ליום המחרת. זה שקראו לו סרג'יו התמרד מיד.

"אם היא חולה שתאכל מרק, לא שוק," הוא התנגד. "זה מגיע לי, היום עזרתי להיא מהקומה למעלה לעבור דירה, ואת עוד לוקחת לי ת'כסף שאני מרוויח."

"וחוץ מזה באשמתה נשברה הדלת לבית שימוש," התערב אח אחר ונופף באצבע לכיווני. "זאתי פה עושה רק נזק, אתם לא יכולים לשלוח אותה בחזרה לאיפה שהיא היתה קודם?"

בסטירה חזקה דחף אותו האב לכיסא והשתיק אותו.

"אני כבר לא רעבה," אמרתי לעבר אדריאנה וברחתי לחדר. היא הצטרפה אלי כעבור זמן קצר עם פרוסת לחם ושמן. היא היתה נקייה והחליפה בגדים, לבשה חצאית קטנה מדי.

"מהר, איך שתגמרי נרוץ לחגיגה," אמרה והניחה את הצלחת מתחת לאף שלי.

"של מי?"

"של הקדוש הפטרון, של מי. לא שמעת את התזמורת? והזמרים הולכים להתחיל ממש עכשיו, בכיכר. אבל אנחנו לא הולכים לשם, וינצ'נצו לוקח אותנו לכיסאות המסתובבים," היא לחשה.

אחרי פחות מחצי שעה, אדרת הדג על הרקה של וינצ'נצו זהרה באורות הרחבה שבה חנו הצוענים. הוא הבן היחיד שלא תקף אותי בוויכוח על השוק של העוף, והוא לא אמר לאחים להצטרף אלינו, רק אדריאנה ואני היינו איתו. הוא ספר את המטבעות שמי יודע איך הגיעו אליו והתעכב קצת לדבר עם הכרטיסן. היה ברור שהם מכירים, אולי מהחגיגות בשנים הקודמות. הם עישנו יחד, נראו בני אותו גיל, ולשניהם היה עור כהה. הצועני לקח את הכסף עבור הסיבובים הראשונים, אחר כך נתן לנו להסתובב בחינם.

מעולם לא עליתי על קרוסלה. אמא שלי אמרה שלונה פארק יותר מדי מסוכן, התינוק של אחת החברות שלה ריסק את האצבע במכוניות המתנגשות. אדריאנה, כבר מנוסה, עזרה לי לעלות למושב וסגרה את חגורת הבטיחות.

"תחזיקי חזק בשרשרת," היא יעצה לי והתיישבה לפני.

התעופפתי בינה לבין וינצ'נצו, הם שמו אותי באמצע כדי שלא אפחד. בשלב הכי גבוה נתקפתי סוג של שמחה. אירועי הימים האחרונים נותרו על הקרקע כמו ענן כבד. חלפתי על פניו, ולזמן־מה אף שכחתי ממנו. אחרי כמה סיבובי ניסיון הגיעה מאחורי בהפתעה בעיטה קלה ברגל ונשמע קול, "תתפסי ת'זנב!" אבל הנפת הזרוע שלי היתה חלשה. לא היה לי אומץ לעזוב את השרשרת.

"תאריכי את היד, מותק, לא יקרה לך שום דבר," הוא דחק בי, ואז בעט חזק יותר. בניסיון השלישי הושלכתי כל כולי לחלל הריק, והרגשתי משהו שָֹעיר נחבט בכף ידי הפתוחה, שאותה מתחתי ככל יכולתי. כבשתי את זנב הזאב וזכיתי בהתרגשות של וינצ'נצו.

הכיסאות המעופפים האטו את תנועתם המעגלית בנקישות ואט־אט נעצרו. ירדתי וצעדתי שני צעדים בלתי יציבים, מהאינרציה. הצמרמורת שחשתי לא היתה מקור, שכן לאחר הסערות היומיומיות החמסין חזר. הוא התקרב והסתכל לי בשקט בעיניים, שנצצו יחד עם עיניו. הייתי אמיצה. סידרתי את השמלה שנפרעה ברוח. הוא הדליק סיגריה ונשף על פני את נשיפת העשן הראשונה.

רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן

"אמא של הים", דונטלה די פייטרנטוניו, כנרת זמורה דביר, 208 עמודים