ביקורת סרט - "מלך האריות": הטכנולוגיה מדהימה, אבל איפה הרגש?
"מלך האריות" החדש הוא לא יותר מחזון טכנולוגי מרשים שנועד להכניס מזומנים לדיסני. החיות אמנם נראות אמיתיות, אבל בצורתן הפוטו-ריאליסטית הן מאבדות את קסמן, אישיותן ואת הבעות הפנים שלהן. לאורך הצפייה נשאלת השאלה המתבקשת, למה?
"מלך האריות" (The Lion King) היה סרט בעייתי מאוד, עוד בגרסתו המצוירת מ-1994. תפיסות פשיסטיות של הערצת הכוח, תמות שמרניות, טיפוח הפטריארכליות, התמקדות בעולם של זכרים – כל אלה לא מנעו ממנו מלהפוך לאחת היצירות האהובות של אולפני דיסני.
עתה, בגרסתו הפוטו-ריאליסטית, צצה בעיה נוספת: לא זו בלבד שהדימויים עלולים להיראות אכזריים וישירים עבור הקהל צעיר, אלא שהממד האנושי שליווה את חיות הסוואנה בסרט המקורי – נעלם ואיננו. חישבו על פומבה שאינו עוד אלא חזיר יבלות מדבר, נעדר אישיות של ממש, בדיבובו החיוני של סת' רוגן שרק מדגיש את המנעד המוגבל של הבעות הפנים הפוטו-ריאליסטיות.
"מלך האריות" מודל 2019 הוא לא יותר מאשר חזון טכנולוגי מרשים. וכן, גם עוד אמצעי להעשיר את קופת המזומנים של אולפני דיסני. מדוע לחשוב על משהו חדש, אם אפשר פשוט לעשות גרסת כיסוי לישן? אף אחת מהגרסאות החדשות שיצרו דיסני עד כה, לא תהפוך לקלאסיקה שתלווה ילדים והוריהם אל העתיד. מקסימום, בעוד 25 שנה יפיקו סרט חדש שיעשה שימוש בטכנולוגיה עתידית. אולי עד אז גם יצליחו להנדס רגש.
הסרט, כזכור, נפתח בלידתו של גור האריות סימבה, בנם של מופאסה (ג'יימס ארל ג'ונס, שגם דיבב את החיה בגרסה המקורית) וסראבי (אלפרי וודארד). האירוע החגיגי זוכה להערצת כל שוכני הסוואנה, בסצנת פתיחה המשוחזרת אחד-לאחד ומטפחת דימויים מרתיעים של הערצת השליט – כל זה לצלילי הלהיט "מעגל החיים" (שעל פי הסרט פירושו המשכיות של מלכות היחיד של משפחת האריות).
מי שנעדר מהחגיגה הוא סקאר (צ'ואיטל אג'יופור), אחיו הקנאי של המלך שרואה איך עמדת הכוח מתרחקת ממנו עם לידתו של יורש העצר. בעזרתם של ידידיו הצבועים הוא רוקם מזימה לחיסולו של מופאסה, וכשזו יוצאת אל הפועל – סימבה-קטינא נאלץ להימלט על חייו. מי שמצילים אותו הם חזיר היבלות פומבה ושותפו, הסוריקטה טימון (בדיבובו של בילי אייכנר). אז גם מגיע הרגע לו המתינו כל מעריצי הסרט המקורי – הביצוע המחודש של האקונה מטטה. ביטוי שמשמעותו בסווהילית היא "אל דאגה", וגם דוגמה מרתיעה לניכוס התרבותי שמבצעת דיסני.
יותר משמקורותיו התרבותיים נעוצים באפריקה, "מלך האריות" מספק גרסה חייתית של "המלט". את התלבטויותיו הנרקיסיסטיות של נסיך דנמרק ההוא מחליפה פה הרוח ההדוניסטית של הסוואנה (כולל הרגלי תזונה צמחוניים שמאמץ סימבה בגלותו). מבחינה זו, הסרט מציב שתי תפיסות קיומיות וגורס שציוויי האב המיתי הוא זה שיש להיענות לו, מבלי למחות או להירתע. הנקמה כצו עליון. ממש סרט ויג'ילנטה לכל המשפחה.
אי אפשר שלא להתרשם מהישגיו הטכנולוגיים של "מלך האריות", ומבחינה זו הבמאי ג'ון פאברו מתעלה על הוויזואליה שהציע עיבוד דיסני הקודם שלו, "ספר הג'ונגל" (2016). יחד עם זאת, דווקא הדימויים הריאליסטיים פוגמים במה שעבד היטב בסרט הקודם - השירים. חיות דיגיטליות נראות מאוד לא משכנעות כשהן מתחילות לשיר ולהתנועע בקצב, ואם ב"ספר הג'ונגל" פאברו ויתר על כל השירים, למעט שניים – נדמה שגם פה אפשר ורצוי היה לוותר. "האקונה מטטה" היה עובד יותר טוב כשריקה ברקע, ולא כמו העיבוד העצי וחסר הקסם של הגרסה הנוכחית, שמעלימה כל זכר למקוריות ולאפשרויות המבע הגלומות באנימציה. מספיק לראות את ההבדלים בין שתי הגרסאות כדי להבין.
הישגיו הטכנולוגיים של הסרט אכן יוצרים תחושה כאילו אנחנו בתוך ג'ונגל אמיתי. אבל התלהבות מפריצות דרך דיגיטליות אינה באה על חשבון רגש ונשמה. זהו מִחזור יותר מאשר ניסיון לברוא את הסרט מחדש (כפי שעשתה ג'ולי טיימור בעיבוד הבימתי-מוזיקלי המצליח שלה). קורבן נוסף הוא זאזו, העוף הקשקשן (מנחה הלייט-נייט ג'ון אוליבר), שמתקשה לספק את הסחורה הקומית עם מגוון מצומצם של הבעות הנובע מהאנימציה הריאליסטית. לפחות לעוף הוא מצליח.
השאלה העיקרית שעולה נוכח הצפייה ב"מלך האריות" היא: לשם מה, בעצם? זה הרי לא בדיוק רימייק וגם לא עיבוד המציע פרשנות מחודשת לסרט, שהיה הראשון של דיסני שהתבסס על סיפור מקורי. התחושה שמלווה אותנו לכל אורך הצפייה היא של נצלנות בוטה. זהו סרט שלא בא לחדש אלא לסחוט. מטרתו אינה להפיח חיים (משהו שהסרט המקורי ממילא אינו נזקק לו), אלא להכריז: "הביטו בי!". האריות, הצבועים, חזיר היבלות והסוריקטה מזכירים אפוא יותר את היצור של ד"ר פרנקנשטיין מאשר בעלי חיים של ממש. הסביבה אולי נראית חיה, אבל מי שפועלים בתוכה נדמים כפוחלצים.
