אלמודובר: "אין לי תפיסה חיובית על הזדקנות - זה טבח"
רגע לפני שהוא בן 70, פדרו אלמודובר מוציא את סרטו האישי ביותר, "כאב ותהילה". בריאיון חושפני במיוחד ל-ynet, הוא מדבר על הזקנה והכאבים הנלווים לה, ההתנסויות בסמים, המשיכה לפנלופה קרוז והקנאה בוודי אלן וסקורסזה. וכן, גם על חיי המין שלו והפטיש לנעלי ספורט
פדרו אלמודובר מבין דבר אחד או שניים בתהילה. יש לו אוסקר אחד בקנה (עבור "דבר אליה") ועוד 135 פסלונים ועיטורים (בזכות סרטים כמו "העור בו אני חי", "הכל אודות אמא" ורבים אחרים). אבל מסתבר שהגאון הספרדי גם מבין דבר אחד או שניים בכאב, וכך גם גיבור סרטו החדש "כאב ותהילה" - במאי נערץ, חובב גברים, שסובל מכאבים וממשבר יצירתי.
"אני סובל מכאבי ראש ומכאבי גב חזקים", התוודה אלמודובר בריאיון ל-ynet, כשנפגשנו בפסטיבל קאן האחרון. "כשאתה חווה כאב מתמיד הוא משנה אותך ואת ההרגלים שלך, את ההוויה שלך. זה נכון שכאב, ובמיוחד כאבי גב וראש, הם שני סוגי כאב שמבודדים אותך. מבחינה חברתית אתה מוגבל - כי אתה צריך למצוא כיסא שנוח לך עליו, או שהרעש שמקיף אותך הופך לבלתי נסבל.
"החיים שלי לא מבודדים כמו החיים של הגיבור בסרט, אבל גם אני מבודד במובנים מסוימים, בגלל הכאב שאני חש. כך למשל, ללכת לתיאטרון זה משהו שמכאיב לי - אבל אני עדיין הולך. אבל אני כבר לא הולך לארוחות ערב או למפגשים עם חברים - ואולי עליי ללכת, אבל זה כואב מידי".
מה הכאב לא מונע ממך?
"לעשות סרטים. אני גם מרבה לבקר בקולנוע, אפילו אם אין סרטים טובים. אני הולך לתיאטרון, לאופרה, ועושה הליכות - מתוך משמעת עצמית, ולאו דווקא מתוך כיף. אני הולך כל יום לפחות 5,000 צעדים וכל אחד מהצעדים האלה עולה לי ביוקר. אני מודע לכל צעד וצעד. ואני עדיין עושה אהבה, על אף שכבר פחות מפעם, אבל אני עדיין פעיל מינית".
הגיבור של "כאב ותהילה" לעומת זאת, הוא הומו מזדקן ואדם בודד. רצית להגיד משהו על בדידות של הומואים מזדקנים?
"לא. ממש לא. בדידות היא חלק מהטבע האנושי. אני חושב שכולנו יודעים מה היא בדידות ואין לה קשר למיניות שלך, אלא לגיל ולהזדקנות - כשדברים לא מסתדרים, כפי שהם הסתדרו כשהיית צעיר יותר, וגם הציפיות שלך גבוהות בהרבה. בדידות קשורה הרבה יותר לכתיבה וליצירה - יצירה מעצם הגדרתה היא אקט בודד".
יש לך בן זוג?
"זו שאלה שמורכב לענות עליה. יש לי מישהו שקרוב אליי כבר תקופה ארוכה. הרבה שנים. אבל אני שוכב עם מישהו אחר. אל תגלה לאף אחד".
מה דעתך על השינויים בקהילה הלהט"בית מאז שיצאת מהארון בראשית שנות ה-80? אתה מתחרט על כך שאין לך ילדים?
"באופן כללי אני לא בעד נישואין, אבל זו זכות טבעית להתחתן ולהוליד ילדים, להומוסקסואלים ולסטרייטים, לכולם יש את הזכות לכך. באשר לילדים, הייתה תקופה בחיי שחשבתי שזה לא מוסרי לעשות ילדים - להעניק חיים בעולם הזה, היה דבר לא שפוי מבחינתי. אבל הייתה עוד תקופה בחיי, בסביבות גיל 45, שהתעוררה בי תחושה טבעית לדעתי, שגרמה לי להתחרט על כך שאין לי ילדים ולחוש נוסטלגיה. הייתי מופתע מאוד מהתחושה הזאת. כשהייתי בן 45 קינאתי מאוד באחי, שיש לו שני בנים, ובמערכת היחסים ביניהם. יחד עם זאת, חשבתי שזה יהיה מטורף להיות הורה במצב שלי - ולא רק בגלל שאני הומו, אלא בגלל סגנון החיים שלי. קשה לעשות את זה בלי עזרה - לטפל במישהו שצריך אותך 24 שעות ביממה. אני מניח שהקנאה הייתה תגובה טבעית. היא לא התאימה לתפיסות ולצורת החשיבה שלי, והייתה יותר צורך פיזי. בכל מקרה, אני בעד האפשרות שלזוגות הומוסקסואלים יהיה ילד דרך פונדקאות".
פתאום, רגע לפני שהוא חוגג 70, אלמודובר הופך להיות אישי, חשוף וחושפני במיוחד. בעבר הוא אמנם דיבר בכנות על אלמנטים בחייו, אבל שמר בקנאות על אגפים פרטיים. נראה שהפעם הגיל עושה את שלו והוא מרשה לנו להציץ לתוך טריטוריות שהיו נעולות. זה קורה גם בריאיון הזה וגם בסרטו "כאב ותהילה" שעולה לאקרנים בסוף השבוע, אחרי שהשתתף בתחרות הרשמית של קאן (וזיכה את אנטוניו בנדרס בפרס השחקן המצטיין).
קרוב לוודאי שזהו סרטו האישי ביותר. "אפילו הבית שבו גיבור הסרט גר הוא העתק של הבית שלי, כולל ציורים שהבאתי ממשכני. אני חייב לומר שכשהתחלתי לכתוב את הסרט היססתי לגבי הגיבור - שאלתי את עצמי אם אני רוצה להמשיך ולהתקרב כל כך רגשית לסרט. היה לי רגע של ספק, אבל התגברתי עליו והפכתי לחלק מהסרט ויכולתי לדון בעצמי ממרחק.
"כשביימתי את אנטוניו, מההתחלה הוא החליט שלא לחקות אותי, אלא ליצור דמות ועולם חדש. כדאי לציין שצופים רבים ניגשו אליי אחרי שראו את הסרט ואמרו שיש רגע שבו הם לא רואים את אנטוניו אלא רואים אותי. זה הפתיע אותי בגלל שהוא באמת לא חיקה אותי. זה מחמיא מאוד עבור אנטוניו ועבודתו, והוא עשה זאת באופן לא מודע".
במהלך עלילת הסרט, הבמאי המיוסר ואפוף הכאבים יוצר קשר עם שחקן ששיחק בסרטו הראשון, אתו לא דיבר שלושים שנה. השחקן שמכור להרואין, סוחף את הבמאי לתלות בסם. "כאב ותהילה" עוסק גם בהתמכרות, וזה המקום לציין שסמים לא זרים לבמאי המהולל. בשנות ה-70 וה-80, עת אלמודובר היה דמות בולטת בסצנת התרבות וחיי הלילה של מדריד, כולל חברות בלהקת פאנק, הוא נהג להשתמש בסמים אחדים, כולל הסנפת קוקאין. הוא עשה זאת גם בשנות ה-90, אחרי שכבר הפך למותג ולתופעה חובקת עולם. "הייתה נקודה שבה הייתי צריך לעשות החלטה למען הבריאות שלי - והפסקתי לבלות ולצרוך סמים. לבחור בבריאות זה משעמם אבל הכרחי אם אתה רוצה להמשיך לעבוד. אבל זו גם החלטה עצובה. ב'כאב ותהילה' נושא ההתמכרות קשור לכאב", מעיד אלמודובר. "לא רציתי להציג חיים של מכור לסמים, אלא מישהו בחזקת תייר בתוך החוויה הזו. התלות האמיתית של הבמאי, גיבור סרטי, ומה שמעיק עליו כל כך הוא שאינו יכול להתמודד עם הפרויקט החדש. עבורו, כמו בשבילי, לחיות בלי שיש לי סרט באופק - החיים מאבדים משמעות. ייתכן וזו הצהרה שנשמעת מוגזמת, אבל זה כך. וכשהבמאי מתחיל עם הרואין בגיל 60 ומשהו הוא מודע לכך שהוא משחק באש, אבל במצב שבו הוא נמצא זה לא משנה לו".
זה מסתמך על התנסות אישית שלך?
"לא השתמשתי בהרואין בצעירותי וגם עכשיו לא. אבל אני כן יודע הרבה על הנושא. הייתי מוקף באנשים שעשו הרואין בשנות ה-80, בתקופה שבה זה התפוצץ בספרד. אבל לא ידעתי איך זה עובד היום, ולכן לקראת הסרט עשיתי מחקר ודיברתי עם רופאים רבים. הם אמרו לי שעכשיו המצב אצלנו בספרד שונה מארה"ב, שם ההרואין נכנס ממש חזק והוא עכשיו בעיה גדולה. בספרד יש כעת צריכה גוברת של כל מיני סמים - משככי כאבים אבל גם נוגדי דיכאון, יותר מאי פעם".
אלמודובר מודה שהוא מאוד טרוד מעניין הגיל ומהזדקנות. "אני לא מרגיש שאני מחכים עם הגיל. כשאני רואה במאים כמו וודי אלן, קלינט איסטווד או מרטין סקורסזה, שעושים דברים נפלאים חרף גילם - אני מעריץ אותם. לי אין תפיסה חיובית על ההזדקנות. פיליפ רות' אמר שהזקנה היא מחלה, טבח, ואני מסכים אתו. אני אתאיסט ואין לי תמיכה נפשית להפסדים הקטנים והיומיומיים, הנלווים לזקנה. אני כבר לא אהפוך לאיש זקן וחביב".
ההתבגרות בהחלט משפיעה על אופי סרטיו. "מבחינה ויזואלית אני עדיין יוצר סרטים צבעוניים, בוהקים וחזקים, שיוצרים את אותה התחושה שיצרו הסרטים שלי בתחילת הדרך. אבל משאר השינויים אני לא יכול להימנע - מהשינוי בדעה שלי על מהות החיים. ב'כאב ותהילה' יש מלנכוליה, שהיא גם חלק מחיי והגיעה עם השנים".
בסרטים האחרונים שלך יש גם פחות הומור.
"היום להומור יש פחות תפקיד משהיה לו בעבר, ואני מתחרט על כך. אני כבר לא יכול לשבת עכשיו ולכתוב תסריט לקומדיה. זה לא שאיבדתי את חוש ההומור שלי, אבל הוא כבר לא משמעותי בסוג הסרטים בהם אני מתעסק היום. בחיי האישיים לעומת זאת אני מרכל הרבה ונהנה מירידות על החברים שלי ועל מי שאני רואה בטלוויזיה - זה עושה לי טוב".
ממרומי גילו, וכיאה לאנשים מקשישים, אלמודובר שב ומשקיף על זיכרונות ילדותו. במהלך "כאב ותהילה", הוא שוזר סצנות מהעבר שלו, ושב למחוזות שהציג בסרטים כמו "חינוך רע" ו"לחזור": הנשים, כולל אמא שלו, שמכבסות בנהר; הכפר מוכה הרוחות והאבק בלה מאנשה, בו גדל ואותו עזב לטובת הבירה מדריד בגיל 17; והמקהלה שמונהגת על ידי כומר, בה כיהן כסולן. "ההבדל הפעם הוא אולי בטון, במחשבה על ההזדקנות ועל הזמן שחלף. כמו כן, ההבדל הפעם הוא שאני יכול לחזור לזיכרונות בצורה אחרת, שקטה יותר וזהירה יותר. הזיכרונות מאמא שלי נוכחים בסרטים אחדים, למשל 'פרח הסוד שלי', אבל במקרה של הסרט הנוכחי רציתי להראות אמא שהיא שורדת, לוחמת, שמשמרת את כל המשפחה בחיים - אבל גם רציתי להראות חלקים שלא השתמשתי בהם, למשל מה הזקנה עושה לאימהות".
בסרט, אתה מציג גם את התשוקה הראשונה של הגיבור. אתה זוכר את התשוקה הראשונה שלך?
"אני לא זוכר לגמרי, אבל חוויתי אותה בשלב מוקדם מאוד. פחות או יותר בגיל תשע. אני זוכר שהתאהבתי בחבר לכיתה ואפילו התחברנו. באותו הרגע אתה אפילו לא יודע איך לכנות את התחושה. עם הזמן זיהיתי שהייתה שם תשוקה".
באקלים הפוליטי-חברתי ששורר כיום, בוודאי היית מודאג מלהציג בסרט התעוררות מינית של ילד נוכח גבר צעיר.
"כן. הייתי מאוד מודאג מזה כי זה היה חלק מהותי בסרט, כשהבמאי נזכר באיך הרגיש כשהתאהב בפעם הראשונה. הייתי עדין מאוד כי בסיקוונס הזה יש ילד בן תשע, ולכן צריך להיזהר. במקביל הייתי צריך לומר לצופה שזה היה קו פרשת המים, אבל שהילד ומושא ההתאהבות שלו היו תמימי דעים ולא ידעו מה הם עושים. וגם הייתי צריך להסביר מה באמת קרה שם. בסוף הייתי מרוצה מאוד, וגאה מאוד, מהסצנה. הצלחנו לעשות את זה וזה היה ברור לצופה ששני הצדדים נקיים מאשמה. אני מרגיש שהחלק הכי קשה יהיה שבעוד עשור כשהילד ששיחק את הדמות יגיד לי איך העזת לעשות ממני ילד הומו".
ב"כאב ותהילה", אלמודובר משתף שני כוכבי קולנוע, שהפכו להיות חלק מהמשפחה המורחבת שלו: אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז. "אנטוניו מרגיש כמו אח כי שנינו שייכים לדור שנות ה-80. שנינו פרצנו באותו העשור ועבדנו יחד. הסתובבנו אז ביחד כמעט כל ערב, במעין לילה אינסופי שכזה במדריד. אני זוכר שהרגשתי שהוא אחי הצעיר. עם פנלופי זה שונה - היא גורמת לי להרגיש הטרוסקסואל. היה רגע כשעשינו יחד את 'לחזור' שלגמרי נשביתי בקסמה. באותו רגע ראיתי אותנו כזוג. אני תמיד מסתכל עליה כאישה ועכשיו גם כחברה ותיקה כי אנחנו מכירים אחד את השני כבר כל כך הרבה זמן".
ואם אנחנו מדברים על תשוקה, לבמאי בסרט שלך יש תשוקה מיוחדת לנעלי ספורט. העוזרת בית שלו אומרת: "יש לו אלף נעלי ספורט יפות". גם לך יש אובססיה כזאת. כמה זוגות יש לך בארון?
"המון. המון, המון, המון. אני לא יודע כמה. ברגע שאתה מתחיל לנעול נעלי ספורט, אתה נפרד לשלום מנעליים אחרות".
