הסופרת טוני מוריסון, זוכת פרס נובל, מתה בגיל 88
טוני מוריסון, מחברת הרומנים "חמדת", "העין הכחולה ביותר" ו"שיר השירים אשר לסלומון", הייתה האישה השחורה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. היא נהנתה מהערכת ממסד הספרותי וקהל הקוראים בעולם כאחד, הצליחה לפרוץ גבולות של גזע ומגדר והייתה לקול עולמי בולט בסוגיות חברתיות
הסופרת האמריקנית טוני מוריסון הלכה לעולמה בגיל 88, כך אישרו היום (ג') בסביבתה הקרובה. מוריסון זכתה בפרס נובל לספרות, בפרס פוליצר ובמדליית החירות הנשיאותית, נחשבה לאחד הקולות האפרו-אמריקניים הבולטים ביותר בספרות ונודעה בעיסוקה העקבי בסוגיות של מעמד וגזע.
מוריסון נולדה בשנת 1931 באוהיו, בעיצומו של השפל הכלכלי הגדול, בשם קלואי ארדליה וופורד, למשפחה ממעמד הפועלים. בשנת 1949 החלה את לימודיה באוניברסיטת הווארד, ובהמשך למדה גם באוניברסיטת קורנל, וכבר אז התמקדה בתחום הספרות. בשנים שלאחר מכן עברה להתגורר בניו יורק, ועבדה כעורכת בהוצאת "רנדום האוס", שם נשארה כשני עשורים. במסגרת תפקידה פעלה רבות למען ייצוג שוויוני של סופרות וסופרים בני מיעוטים, ובמקביל שיתפה פעולה עם ארגוני זכויות אזרח.
לימים סיפרה כי באותן שנים בניו יורק הבינה כי הרומן שהיא מעוניית לקרוא טרם נכתב, ועל כן החליטה לכתוב אותו בעצמה. כך החלה לעבוד על ספר הביכורים שלה, "העין הכחולה ביותר". בשלב זה כבר הייתה גרושה וטיפלה בשני ילדים, ואת הרומן חיברה בשעות הערב והלילה, בזמנה הפנוי. כותרת הספר, הסבירה בהמשך, התייחסה לכמיהה שהביעה אחת מחברותיה לעיניים כחולות. מוריסון הזדעזעה, וראתה בחלומה של החברה סמל לתיעוב עצמי ולהפנמת הגזענות כלפי שחורים. הספר פורסם בשנת 1970 לאחר שורה של דחיות ממספר הוצאות ספרים, אך התחבב במהרה על הקהל והמבקרים.
בהדרגה עשתה מוריסון את דרכה לצמרת הבימה הספרותית העולמית. הרומן המוכר ביותר שלה, "חמדת", המתרחש במאה ה-19 והמספר על שפחה שחורה ההורגת במו ידיה את בתה התינוקת, זיכה אותה בפרס פוליצר לשנת 1988. בין רומנים מוכרים נוספים שפירסמה ניתן למנות את "שיר השירים אשר לסלומון" ו"גן עדן". בריאיון שהעניקה ל"ניו ריבפליק" בשנות ה-80 הציגה את עמדתה בנוגע לאופן שבו יש להפגיש את הפוליטיקה והספרות. "אני לא אוהבת כשמישהו מכנה את הספרים שלי 'פואטיים', כי יש לכך קונוטציה של מותרות ועושר", אמרה אז, "רציתי לשקם את השפה האמיתית של אנשים שחורים ולהשיב לה את הכוח המקורי שלה. כיוונתי לשפה שיש בה עושר, אך שאינה מצועצעת".
טוני מוריסון מספרת על המניעים שלה לכתיבה
בשנת 1993 קטפה מוריסון את פרס נובל לספרות, והייתה האישה השחורה הראשונה לעשות כן. היא נחשבה למועמדת מובילה לזכייה בפרס עוד שנים לפני כן, וכשהדבר התרחש לבסוף, רבים בארצות הברית ובקהילת הספרות העולמית חשו כי נעשה עמה צדק. מנאומה ההיסטורי במעמד החגיגי, זכורים בין היתר המשפטים: "אנחנו מתים. זו כנראה משמעות החיים. אבל אנחנו עוסקים בשפה. זו כנראה אמת המידה לחיינו". בשנת 2012 העניק לה נשיא ארצות הברית דאז, ברק אובמה, את מדליית החירות הנשיאותית. מוקדם יותר השנה, בפסטיבל סאנדנס 2019, הוקרן סרט דוקומנטרי המסכם את מפעל חייה.
ב-88 שנות חייה, הספיקה מוריסון לפרסם אחד עשר רומנים, תשעה ספרי עיון העוסקים במגוון סוגיות פוליטיות ושני מחזות. היא זכתה בעשרות פרסים, בהם הפרסים החשובים ביותר שעליהם יכול לחלום אדם כותב. אך לא פחות מכך, היא זכורה גם בזכות התבטאויותה הנחרצות בתקשורת, על סוגיות עקרוניות ואקטואליות כאחד, הופעתה הרהוטה והכובשת ודעתה העצמאית והצלולה.
