"אל תהיי כועסת, אני כועס כבר די לשנינו": הצצה למכתבים של קפקא בעברית

אם בתחילה ראה ברוד במעשיו של חברו בעיקר ניסיון בשעשוע אינטלקטואלי חדש, ככל שהלך והתעמק קפקא בלימוד השפה גבר עניינו בציונות ובמסורת אבותיו. מעבר לרצונו העז לקרוא את התנ"ך בשפת המקור, הוא החל להתעניין בזרם הסוציאליסטי של הציונות. הוא עקב אחר כמה כתבי עת ציוניים בגרמנית והקפיד להתעדכן בקורותיה של העלייה השנייה לארץ ישראל.

פרנץ קפקא(צילום: Getty Images Imagebank)

עדות לכך אנו מוצאים באחת משמונה מחברות העברית של קפקא, מחברת שהגיעה לספרייה בחלק מעיזבון מקס ברוד בתום הליך משפטי ארוך שנים. מלבד רשימות מילים עבריות ותרגומן הגרמני, ב"מחברת הכחולה" תיעד קפקא שביתת מורים בארץ-ישראל שהתרחשה בנובמבר 1922. תיעוד זה מאפשר את תיארוכה של המחברת – שנתיים לפני מותו ממחלת השחפת בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. באותה עת הייתה מורתו של קפקא לעברית בחורה צעירה בשם פועה בן טובים, בת היישוב הארץ-ישראלי שהגיעה לפראג כדי ללמוד רפואה. גם כשהידרדרה בריאותו, התמיד בלימודי העברית ושקד עליהם.

כתב היד של פרנץ קפקא בעברית(ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית)

וכך כתב קפקא (בעברית!) למורתו פועה במכתב שמתפרסם כאן לראשונה:

"…מהאנחות הכבדות והעמוקות הבוקעות ועולות מתוך הלחץ הכלכלי שהציונות והעבודה הא"י נתונות בו. לקחו המורים תשעה קבים ושמונה קבים מאלה לקחו מורי ירושלים. אין קץ לאיומי-שביתות ואין מספר למחאות ולתזכירים (?) העפים מהכא להתא (מפה לשם) בסגנון מרעיש עולמות. מתקבל רשם כי אכן נפלו המורים במצבם לרע מכל העובדים את עבודה הישוב והם היחידים הסובלים ומקופחי השכר. שאלת-משכורת המורים נעשתה לשאלה מרכזית והכי בוערת. כאילו בה מתחילה ובה מסתימת כל פרשת היסורים וההתאבקות הקשה של תקופה מחוסרת אונים זו".

כתב היד של פרנץ קפקא בעברית(ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית)

המפנה הרציני הגיע בשנה האחרונה בחייו, 1924, כאשר סיפר לאהובתו, דורה דיאמנט, על תוכניותיו לעתיד: להשתקע בארץ ישראל ולפתוח מסעדה שתשרת את חלוצי המהפכה הציונית. התוכנית הייתה פשוטה להפליא – דורה תהיה אחראית על בישול האוכל, והוא יהיה מלצר ולמנהל המסעדה. התוכנית שרקח ודאי נשמעה לדורה כעוד אחד מהסיפורים הרבים שאהב הסופר לפרוש בפני מכריו. אולם, ייתכן שהייתה בה יותר ממשאלת לב: כבר שנה קודם לכן התכתב קפקא עם חברו מימי האוניברסיטה, הפילוסוף והמחנך שמואל הוגו ברגמן ורעייתו אלזה לגבי האפשרות שהוא, קפקא, ילווה את אלזה במסעה חזרה לארץ ישראל.

בפועל, למרות שברגמן נתן את הסכמתו לתוכנית, הוא ניסה להתחמק מההתחייבות לקפקא בשלל טיעונים שונים, כולם בעלי רגליים: לאשתו אלזה סיפר שהוא מעדיף שקפקא יחכה באירופה עוד זמן מה. היות שהבית קטן מדי, הוא יאלץ לישון בחדר הילדים, ובעיקר – קפקא חולה מדי בשביל המסע המפרך והתנאים הלא פשוטים שיפגוש בארץ ישראל.

כתב היד של פרנץ קפקא בעברית(ארכיון מקס ברוד, הספרייה הלאומית)

בסופו של דבר, מצבו הרפואי הקשה אכן ביטל כל אפשרות כזאת. משהתברר שאזלו הכרטיסים בספינה שבה תכננה אלזה לחזור לארץ ישראל, סיפר לה שאל לה לייחס חשיבות רבה לתוכניתו ללוותה כיוון שהייתה פנטזיה של אדם חולה, אך לא פסל את האפשרות שיגיע לבקרם משעה שתשתפר בריאותו.

איורים של קפקא מוצגים בספרייה הלאומית(צילום: AP)

הוא לא זכה מעולם לעשות את המסע הזה כיוון שנפטר ב-3 ביוני 1924 בבית ההבראה בקלוסטרנויבורג, אוסטריה. הסופר היהודי-צ'כי הובא למנוחות בפראג שבה התגורר מרבית שנותיו, ובה כתב את מרבית היצירות שהעניקו לו תהילת עולם. 

לעוד סיפורים ומידע על ארכיון קפקא, בקרו באתר הספרייה הלאומית .