"פרזיטים": סאטירה מעמדית מבריקה ופרועה
"פרזיטים" הוא סאטירה מעמדית מבריקה ומפתיעה, עם תסריט מדויק ובימוי מהוקצע של אחד הבמאים הטובים שעובדים בימינו. לרגל הזכייה ההיסטורית בטקס האוסקר, חזרנו לביקורת שכתבנו על "פרזיטים" כשהוא יצא לאקרנים
בשיאה של עונת המלפפונים הקולנועית עלו השבוע שני סרטים שלבטח יכללו במיטב של השנה הנוכחית. ל"היו זמנים בהוליווד" של קוונטין טרנטינו ול"פרזיטים" (Parasite) של הבמאי הדרום קוריאני בונג ג'ון-הו הייתה היתקלות קודמת לפני כשלושה חודשים בתחרות הראשית של פסטיבל קאן. סרטו של טרנטינו היה השם החם בכניסה לתחרות, אבל בונג הוא זה שלקח את דקל הזהב. מבלי לגזול דבר מאיכויות סרטו של טרנטינו, "פרזיטים" הוא זוכה ראוי. מדובר בסאטירה מעמדית פרועה, הנסמכת על תסריט מדויק ומפגן בימוי המניע את הצופים במיומנות בין ז'אנרים שונים ובין קשת של תגובות רגשיות.
סביבת מחייה משותפת לאדונים ולמשרתים היא בסיס איתן לסאטירה. המיקרוקוסמוס של הבית המחבר בין המעמדות מזמין, באופן כמעט בלתי נמנע, קריאה אלגורית ליחסים המעמדיים בחברה בכללותה. אבל הצגת יחסים אלו באופן סטטי לא משיג את האפקט החתרני של הסאטירה, לשם כך נדרש תהליך של שינוי, ערעור או עימות.
ב"חוקי המשחק" (ז'אן רנואר, 1939) האדונים והמשרתים חולקים את אותה רפיסות של אופי ומוסר, ב"המשרת" (ג'וזף לוסי, 1963) מוצג היפוך הרולד פינטרי של יחסי הכוחות עם השתלטותו של משרת על אדונו הנרפה, וב"פארק גוספורד" (רוברט אלטמן, 2001) תעלומת הרצח של אדון האחוזה מתגלה כקשורה לרבדים נסתרים ביחסי אדונים ומשרתים. מבלי לפרט יתר על המידה מה מתרחש ב"פרזיטים", ניתן לומר שדינמיקות אלו מהדהדות גם בו.
לצד השגשוג של דרום קוריאה ישנה גם שכבה לא מבוטלת המתקיימת בשולי המערכת הכלכלית. הקולנוע הדרום קוריאני הציע בשנים האחרונות מספר עיסוקים מעניינם בקנאה וטינה מעמדית הרוחשות מתחת לפני השטח. בין אם זו המלודרמה ההיסטורית הקודחת "המשרתת" (פארק צ'אן-ווק, 2006), או ההתבוננות המעודנת והמטלטלת בדרום קוריאה העכשווית בסרטו הנהדר של לי צ'אנג-דונג "בעירה" (2018). סרטו של בונג מתרחש בהווה, אך הטון שלו שונה מאוד מזה של "בעירה". הוא מתחיל בנשיכות קומיות קלות והופך להרבה יותר פרוע.
שם הסרט - "פרזיטים" - נותן רמז טוב לגבי כוונותיו של בונג (המשמש גם כתסריטאי-שותף יחד עם האן ג'ין-וון). השם הוא מסגרת המזמינה את הצופים להסתכל על הדמויות בהקשרים של יחסים, מהסוג הלא סימפטי, הלקוחים מעולם הטבע. זהו גם רמז לא רק למחוזות הקיצוניים שאליהם תגיע העלילה, אלא גם לאופן שבו התנהגותן של הדמויות אינה מעוצבת בהכרח תוך התחשבות בריאליזם פסיכולוגי.
הסרט מתחיל בדירה הצפופה והמזוהמת של משפחת קים. האב קי-טק (סונג קאנג-הו) והאם צ'ונג-סוק (ג'אנג היי-ג'ין) נטולי עבודה קבועה. הבן קי-וו (צ'וי וו-שיק) יכול היה להיכנס ללימודים באוניברסיטה אך לא הייתה לו מספיק מוטיבציה לעבור את בחינות הכניסה. הבת קי-ג'ונג (פארק סו-דאם) היא בחורה נבונה וערמומית שלמדה אמנות, אבל גם היא, כמו שאר בני המשפחה, מתפרנסת מקיפול קרטונים עבור משלוחי פיצה. הדירה של משפחת קים ממוקמת במרתף שמחלונו נשקפת המדרכה בסמטה עלובה, נוף המזמן להם מראה קבוע של שיכור המשתין מעל ראשם, וריסוס של הרחוב כנגד ג'וקים המציף את דירתם בעשן רעיל.
חבר של הבן קי-וו, סטודנט ממעמד גבוה יותר, מפנה אותו לעבודה כמורה פרטי לאנגלית לנערה בשם פארק דה-היי (ג'ונג ג'י-סו). משפחת פארק יושבת לבטח באלפיון העליון של דרום קוריאה. היא גרה בבית גדול שעוצב לשלמות יוקרתית על ידי הארכיטקט הדגול שגר בו לפניהם. האב (לי סאן-קיון) הוא יזם הייטק מצליח ונפוח מחשיבות עצמית. על האם יאון-קיו (צ'ו יאו-ג'יאונג) נאמר שהיא "אישה פשוטה", ואכן היא מפגינה נוירוזות נובורישיות ומצויה בחרדה תמידית שילדיה לא יעמדו בסטנדרטים המצופים. ישנו גם הבן הצעיר ופרוע דה-סונג (ג'ונג היון-ג'ון) שמצוי בשיא הפאזה האינדיאנית של חייו.
קי-וו מקבל את משרת המורה לאנגלית ומשם העניינים מתחילים להתפתח באופן מקורי ויצירתי. במהלך השליש הראשון של הסרט, מניח בונג את מגוון הפרטים והרמזים שבהם הוא ישתמש בכדי להניע את העלילה למחוזות פרועים יותר בהמשך. הוא משתמש בשני אלמנטים מרכזיים בכדי להגדיר את המתח של קרבה-ריחוק בין שני המעמדות. הטופוגרפיה של הבית המפואר מצייתת להגיון של הפרדה מעמדית – מי למעלה ומי למטה – בדרך המהווה וריאציה מטורללת לרעיון ה-Upstairs, Downstairs של הדרמות המעמדיות. ההיבט השני הוא רעיון הריח שיוצר קרבה כפויה גם ללא מגע. הריח הוא גם מה שמרתיע ומאוס בבני המעמדות הנמוכים (עבור הזוג פארק), והוא לוכד את הדבר שאינו בר שינוי שהופך את העניים לפחות אנושיים מהם. על בסיס האלמנט המרחבי והאלמנט החושי הזה, ששניהם נטענים במשמעות פוליטית, בונה בונג כמה סצנות מבריקות.
מאז סרטו השני, המותחן הפסיכולוגי "זיכרונות של רצח" (2003), בונג נחשב לבמאי מוביל בקולנוע הדרום קוריאני. בסרטיו עבר בין כמה ז'אנרים - קומדיה וסרט מפלצות ("המארח", 2006), דרמה רבת עוצמה על יחסי אם-בן ("אימא", 2009), מדע בדיוני המתפקד כאלגוריה לעימות מעמדי ("רכבת הקרח", 2013), ופנטזיה סאטירית על תעשיית המזון ("אוקג'ה", 2017). ב"פרזיטים" תמצאו גם קומדיה, מתח, אימה, סאטירה ודרמה - כולם משולבים במהלך העלילתי והתנועה ביניהם נשלטת ביד אמן.
