ציורים אחרי סיאנסים ובהנחיית רוחות: התערוכה על הרוחני באמנות
"'ניו אייג'' לרוב נחשבת מילת גנאי באמנות, אך במוזיאון תל אביב מנסים לתקן את המוניטין השלילי שלה, עם תערוכה שמתמקדת ברוחני שבאמנות. בין השאר מציגות בה יצירותיהן של הילמה אף קלינט שלטענתה הודרכה על ידי רוחות, ואמה קונץ שציירה בעקבות חזיונות
אחת הדמויות הקלאסיות של אסי כהן וגורי אלפי בתוכנית "שידורי המהפכה", לפני כמעט 20 שנה, הייתה "הִמרי ההילר". "ערב טוב עכשיו שורקת", הוא היה אומר במבטא אמריקאי מזויף, לבוש בשרוואלים לבנים, שנייה לפני שאיבחן שכל מי שמולו הוא הומו. הדמות הזו אומנם לא הייתה עוברת היום שום סף של פוליטיקלי קורקט ובצדק, אבל גם עכשיו היא פחות או יותר הולמת את הדימוי הטבעי שרבים מאיתנו מדמיינים כשאנחנו שומעים את המונח 'ניו אייג'' – הסטריאוטיפ "הרוחניקי" והשרלטני שקל נורא – ומצחיק נורא – לזלזל בו.
הסלידה הזו מהניו אייג' הוא כמובן לא המצאה של תוכניות סאטירה בטלוויזיה. גם בעולם האמנות היא הורגשה, גם אם בצורה מעט יותר מתוחכמת מדמות קומית שצועקות "עצור, אתה הומו". בשיח סביב אמנות מודרנית במאה ה-20, לא היה הרבה מקום לדון ברוחניות או במיסטיקה. "ניו אייג'י" כשם תואר נחשבת באמנות עד היום למילת גנאי. למה לדבר על אסטרולוגיה וסיאנסים כשיש לנו אינטלקט ואג'נדה חברתית?
תערוכה חדשה במוזיאון תל אביב, "יש עידן חדש – על הרוחני באמנות", מנסה לתקן את המוניטין השלילי של הניו אייג' ולהראות, ראשית, שתמיד היו לרוחניות מהסוג הזה מקום והשפעה באמנות המודרנית, ושנית, שאולי היא לא כל כך נחותה אחרי הכל. "בתערוכה הזו אני רוצה בעצם לגאול את העידן החדש מהשם הרע שדבק בו", אומרת רותי דירקטור, אוצרת התערוכה. "אני רוצה לטעון שהעידן החדש, עם כל האופנתיות והשטחיות שמייחסים לו, הוא תופעה שבעצם שינתה את התודעה שלנו באופן הדרגתי משנות ה-60 עד היום".
"לא יבינו אותך"
בלב התערוכה ניצבות יצירות של שתי אמניות היסטוריות – הילמה אף קלינט השוודית ואמה קונץ השוויצירית, שפעלו במאה העשרים. שתיהן לא זכו להכרה בחייהן, אך מקבלות בשנים האחרונות תשומת לב גדולה, מפתיעה ומשמחת. אף קלינט במיוחד פרצה את כל המחסומים – התערוכה שלה בגוגנהיים בשנה שעברה משכה 600 אלף מבקרים למוזיאון ונהייתה לתערוכה הנצפית ביותר בתולדותיו, בהפתעה מוחלטת ובניגוד לכל התחזיות. לא רע בשביל מישהי שמתה ב-1944 וקיבלה תערוכת יחיד ראשונה רק ב-2013.
14 מהציורים המרהיבים שלה מוצגים, לראשונה בישראל, בתערוכה זו. כולם גדולים, צבעוניים, מלאים בצורות ומעוררים התרגשות של ממש. עיגולים, ספירלות, כתמי צבע, סמלים, מילים – להכל יש משמעות: יש סימנים של מזלות אסטרולוגיים, יש עיגולים חופפים שמסמלים הרמוניה בתרבויות קדומות, יש השפעות מתורת הצבעים של גתה, שבה כחול זה נשי וצהוב זה גברי, יש ספירלה שכמובן מסמלת את האינסוף.
"את הציורים האלה היא ציירה בעקבות סיאנסים שעשתה, ובהנחייה של רוחות", מסבירה דירקטור ברצינות מפתיעה. "אנחנו יודעים את כל הדברים האלה כי היא לא רק השאירה אחריה 1200 ציורים, אלא גם 124 מחברות מלאות ברישומים מדויקים של הסיאנסים שהיא עשתה ושל הרוחות שהנחו אותה". רביעיית הציורים הגאומטריים בכניסה לחלל התערוכה, "ילדות", "נעורים", "בגרות" ו"זקנה" – כולם חלק מסדרה שיצרה ב-1907 ונקראת "עשרת הגדולים ביותר" – שנעשו למשל בהשפעת רוח בשם אמליאל. "ברור שגם המאה ה-20 דחתה את הסיפורים האלה", הוסיפה דירקטור.
אולי העיסוק המוגבר של אף קלינט במיסטיקה הוא זה שהסווה לאורך השנים עד כמה פורצת דרך הייתה. אולי זו העובדה שהיא הייתה אישה. אבל כך או כך, כיום ישנן קריאות רבות בעולם האמנות למקם את אף קלינט – עד לאחרונה אמנית אלמונית - בשורה אחת עם חלוצי האמנות המופשטת של המאה ה-20, ובראשם וסילי קנדינסקי.
ובאמת, קל לחשוב על הצבעוניות הגיאומטרית של קנדינסקי כשרואים את הציורים של אף קלינט; הסגנונות דומים באופן מובהק. גם דירקטור מגדירה אותו "נוכח-נעדר" בתערוכה – כותרת המשנה שלה, 'על הרוחני באמנות', היא כותרת ספרו המהפכני מ-1912, שבה עשה את החיבור בין רוחניות ואמנות מודרנית. "קנדינסקי אומנם כנראה לא עשה סיאנסים, אבל הוא בוודאי היה אדם רוחני שהאמין בתורות הרוחניות שהילמה האמינה בהן, בוודאי בתיאוסופיה, באנתרופוסופיה, והוא ראה את עצמו ספיריטואליסט", אומרת דירקטור. "גם מלביץ', גם מונדריאן, גם קופקה – כולם אנשים שבקלות אנחנו קוראים להם חלוצים, אבל הם איכשהו חלק מהסיפור של האמנות המודרנית המופשטת והילמה אף קלינט, שהיא גם אישה, גם חיה בשטוקהולם, גם לא מסתירה את הכוונות הרוחניות שלה, ואולי גם יש לה אגו מסוג אחר – נשארת בחוץ ולא מציגה".
אפילו בקהילה האנתרופוסופית שכל כך העריצה לא מצאה אף קלינט את מקומה. כשמתה לא נשואה וללא ילדים, והותירה את עזבונה לאחיינה, ביקשה שיצירותיה לא יוצגו לפני שיחלפו 20 שנה ממותה. לדברי דירקטור, זו תוצאה של ביקור טראומטי של רודולף שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, בסטודיו שלה. "באותו ביקור טראומטי ב-1908, שטיינר אמר לה, 'בני זמננו לא יבינו אותך, את מציירת לעתיד'", אומרת דירקטור. "לא ברור איך הוא אמר את זה – אם כמחמאה או כנפנוף – אבל היא הבינה שבני זמנה לא יבינו אותה. ובצוואה כאמור ביקשה שלא יציגו את העבודות לפני שיחלפו 20 שנה. היא אמרה - אני מציירת לעתיד. והנה, אנחנו העתיד".
מכרה של השראה
גם אמה קונץ האמינה שהיא מציירת למאה ה-21. וגם היא השתמשה בחזיונות כדי להחליט מה לצייר. הציורים שלה כולם מצוירים בעפרונות צבעוניים על ניירות משובצים בעזרת מדי זווית ומחוגה, מזכירים מנדלות מזרח-אסיאתיות, על אף שקונץ הייתה משווייץ. "בניגוד להילמה, שלמדה אמנות באקדמיה והיה לה קשר לעולם האמנות, אמה מעולם לא למדה אמנות, היא הייתה הילרית שריפאה אנשים", אומרת דירקטור. "היא ציירה את הציורים תמיד על שולחן בעזרת מטוטלת, היא הייתה שואלת אותה שאלות, מקבלת ממנה תשובות, את התשובות היא הייתה מקבלת במין חזיון לגבי איך הציור היה צריך להיראות, ואז היא הייתה נכנסת למעין טראנס שיכול היה להימשך יום שלם, יממה. המנדלות שימשו אותה לאמצעים טיפוליים".
בדומה לאף קלינט, גם קונץ לא נישאה מעולם או הותירה אחריה יורשים. כשמתה ב-1963, עבר עזבונה – כמה מאות ציורים – לבחור שבילדותו היה מטופל של קונץ. "אביו היה בעלים של מכרה בשווייץ, וכשהיא הגיעה לבקר שם היא הרגישה בעוצמה אנרגטית של האבן בתוך המכרה", מספרת דירקטור. "היא קראה לאבן AION A, והייתה חוזרת למכרה הזה כדי 'להיטען' באבן. הילד הזה, אנטון מאייר, לקח על עצמו את העיזבון שלה אחרי שמתה, ויחד עם הרלד זימן, אוצר שוויצרי חשוב, הם ניסו לקדם את היצירה שלה. הם ראיינו אנשים שהכירו אותה, שהיא טיפלה בהם, שהיו אצלה בסטודיו. לימים מאייר הקים קרן על שמה – מרכז אמה קונץ – וגם למכרה קוראים על שמה. יש אבקה מהאבן הזו שהיא עצמה עוד ייצרה. היא הייתה נטורופתית, ויש אבקה שנמכרת עד היום בבתי מרקחת בשווייץ עם ציור שלה".
מלבד שתי האמניות האלה, מכילה התערוכה גם כמה אמנים עכשוויים, שמבטאים את המנעד של השיח הנוכחי סביב המונח 'ניו אייג''. בין היתר, יש בתערוכה מיצבי קריסטלים של האמנית הסרבית הפופולרית מרינה אברמוביץ, שעבור דירקטור מייצגת גם את הצד יותר ציני של הניו אייג' – בהתחשב בהון שהיא עושה מיצירותיה "הרוחניות". ישנם גם ציורים גדולים של האמנים עדי רוזנבלום ומרקוס מונטאן, שציירו בני נוער עם סמארטפונים ומכשירי אלקטרוניקה על רקע נופים טבעיים פראיים לצד משפטים ניו אייג'יים; מיצבים שהוכנו במיוחד לתערוכה על ידי האמנים אדם רבינוביץ הישראלי ופרידריך קונאת הגרמני, ומשתמשים באסתטיקה פסיכדלית ודימויים אפוקליפטיים; ועבודת וידאו של האמן מקסים רוסי, שצולמה בהשראת האמן מקס ארנסט בסדונה, אריזונה, בירת ניו אייג' שבה אנשים קונים בתים אחרי ייעוץ מאסטרולוגים.
"כשעבדתי על התערוכה, בתחילת הדרך קראתי לה 'יש עידן חדש: על הרוחְני באמנות'", מסכמת דירקטור בחיוך. "אבל ירדנו מזה, כי אמרתי, בואו ננסה לדבר על רוחניות ממש. אז כל האמנים שמציגים פה - ואני לא מדברת רק על האמניות ההיסטוריות, כי זה ברור - הם לא ציניים ביחס לניו אייג'. הם מתמסרים לו, בודקים את האפשרות שזו באמת דרך אחרת להתבונן בעולם".