הלהט"בים קוראים להחרים את הסרט הזה, אבל למה בעצם?
עוד לפני שהסרט "אדם" יצא לאקרנים, הקהילה הלהט"בית קראה להחרים אותו והאשימה אותו בטרנספוביה. הסיבה: במרכזו סטרייט המתחזה לטרנסג'נדר כדי להשיג את הבחורה שהוא רוצה. אבל האם לא הגיע הזמן לדיון יותר מעמיק בגבולות המיניות בתוך הקהילה?
פעם הכל היה הרבה יותר פשוט. אל מול מציאות נוקשה ומתסכלת במציאות, הגמישות המגדרית על מסך הקולנוע נהגה לזרום באופן חופשי יחסית כל הדרך אל הפאנצ'ליין או השיא הרגשי. כמה מהדרמות והקומדיות הקלאסיות של הוליווד נסובו סביב החלפת זהויות מיניות שונות - מה לא עושים כדי לגרום לכם לצחוק או לבכות, לגחך או להתייפח. ג'ק למון וטוני קרטיס התחפשו לנשים ב"חמים וטעים", דסטין הופמן ב"טוטסי", רובין וויליאמס ב"גברת דאוטפייר". מצדו השני של המגדר ברברה סטרייסנד עשתה זאת כנער ישיבה ב"ינטל", וג'ולי אנדרוז כשחקן שחקנית ב"ויקטור ויקטוריה".
כן, הכל היה הרבה יותר פשוט פעם, כפי שיכול היה להעיד יוסף שילוח המנוח שפעמיים בסרטי בועז דוידזון גילם גבר חרמן שמולך שולל על ידי אישה שהיא בעצם גבר בתחפושת - תחילה על ידי חנוכה (זאב רווח) המחופש כדלידה הבלונדינית ב"חגיגה בסנוקר", שנית על ידי יהודל'ה (צחי נוי) כג'ולי ב"ספיחס". סצנות פיתוי שכאלה, משעשעות ככל שיהיו, כנראה שלא היו מתקבלות בתקופה הנוכחית, באקלים של תקינות פוליטית המקדש את הפלואידיות המגדרית הגמישה, ובו בעת ממסמר אותה בהגדרות נוקשות וקשיחות. וכך אפילו דרמת נעורים קומית חדשה בשם "אדם" המנסה לאתגר את השיח מתוך הקהילה הלהט"בית בארצות הברית עומדת כיום במרכז ויכוח מלא תשוקה ויצרים, לא בהכרח חיוביים.
"אדם" הוא סרטו הראשון של ריס ארנסט, שנודע בעיקר בזכות עבודתו כמפיק ובמאי בסדרה "טרנספרנט" המלווה משפחה שעוברת שינוי המונע מהחלטת האב להפוך לאישה. ארסנט בן ה-36 הוא בעצמו טרנסג'נדר, כך שרק טבעי עבורו לצלול לעולמות המוכרים לו בטלוויזיה לצד ג'יל סולוויי ב"טרנספרט", או לבדו כבמאי "אדם" שיצא לאקרנים בשבוע שעבר בניו יורק. לכאורה הקהילה הלהט"בית הייתה אמורה לשאת את הסרט והיוצר על כתפיה, אולם עם יציאתו הוא נתקל מיידית בקריאות לחרם. יתרה מזאת, עוד לפני הפצתו (המצומצמת בשלב זה) לא פחות מ-6,000 צופים פוטנציאלים חתמו על עצומות להחרמתו וזאת בגלל היותו: "הומופובי וטרנספובי". דווקא אלו שמתבוננים במציאות דרך מנסרה של כל צבעי הקשת, רואים הכל בשחור ולבן על המסך.
"אדם", שהוקרן בבכורה בפסטיבל סאנדנס השנה, הוא עיבוד קולנועי צנוע לספרה של אריאל שראג מ-2014 שעלילתו מתחוללת בניו יורק. במרכזה עומד אדם (ניקולס אלכסנדר), תלמיד תיכון ביישן שמגיע לבקר את אחותו (מרגרט קוויילי, הטרמפיסטית ההיפית ב"היו זמנים בהוליווד") בעיר הגדולה, ובעקבותיה הוא חודר לנבכי הקהילה הלהט"בית ההורמונלית, התוססת, הגועשת והרועשת. כסטרייט הוא מתקשה להתאקלם בסביבה המגוונת והמתירנית, אך חזותו הנערית, הנשית משהו, מעוררת את תשומת לבם של האנשים סביבו שסבורים כי הוא טרנסג'נדר. עניין של דעה קדומה. בחברה הפטריאכלית השמרנית מדובר אולי בסטריאוטיפ שלילי, אולם בזו הלהט"בית המצפן מתהפך והופך לחיובי. אדם התמים מתקבל בחיבוק אוהב, לפעמים אוהב מדי.
טשטוש הזהויות הזה והבלבול שאיתו מחולל לא מעט רגעים משעשעים, למשל כשהאוהבים הצעירים שוכבים לראשונה, וג'יליאן מציעה לאדם לרתום את הדילדו שלה כדי שיוכלו ללכת עד הסוף. היא לא יודעת שמתחת לאותו פאלוס מגומי יש לבן זוגה איבר מין זכרי מתפקד משלו. אבל קומדיית המצבים הזו לא מנותקת מההקשרים החברתיים וההרהורים מצפוניים שמגיעים איתם. אדם מנצל את אי הוודאות בנוגע להיותו בן או בת כדי לקדם את מערכת היחסים שלו. זוהי התחזות, הוא משקר. לכאורה מדובר בחטא נורא, אלא שכצופה מהצד הוא נתקל בדילמות דומות של חבריו החדשים. בעקבות דיווח חדשותי על רצח של טרנסג'נדרית בידי גבר ששכב עמה וגילה לתדהמתו כי אין מדובר באישה מבטן ולידה, מוצף הדיון המוסרי: האם מותר לטרנסים להסתיר את זהותם המינית האמיתית במערכת יחסים עם סטרייטים - בין אם לטווח הארוך או לרגע. ואם להם מותר, אז למה לאדם הסטרייט אסור?
מעבר למאבק החברתי המוצדק, פתאום הגינות אישית בין בני אדם מוגדרת גם היא לפי מפתח מגדרי, והרשות לשקר מותנית בזהות מינית. הסרט חושף את ערוותה של הקהילה הלהט"בית המתוארת בו. היא אינה רק צבעונית, אלא גם צבועה. כמו כל קבוצת הזדהות, יש לה את הכללים שלה וסט ערכים משלה. היא מתיימרת להיות פתוחה לכולם, אבל סגורה בפני אלו הזרים לה - סטרייטים לבנים. בתוך הקהילה המתירנית הזו, הם אלו המוקצים. התירוץ נובע מהפוליטיקלי קורקט האמריקני הנוקשה: אנחנו המקופחים, הסטרייטים פריבילגים. אבל האם זוהי הדרך לנהוג אחד בשני במרחב האינטימי? זוהי שאלה שעולה באופן לא מודע ככל הנראה מתוך ההתבוננות הביקורתית של שראג וארנסט על הנושא, ועל כך הם מותקפים.
שראג עוררה עליה את חמתה של הקהילה בגלל החתירה שלה לטשטוש בין הסכמה לאי הסכמה משני צדי המגדר. "זה קו דק, אבל אני ראיתי בזה יחסי מין בהסכמה, שהם פשוט מורכבים מבחינה פסיכולוגית", הסבירה הסופרת לאתר באזפיד, "זה בלתי אפשרי לתאר המרוכבות הזאת בדרך מוצלחת בסרט". ארנסט לעומת זאת ניסה להבהיר כי העיבוד הקולנועי אינו נאמן באופן מוחלט למקור הספרותי וביקש מהצופים להישאר פתוחים לדיון בסרט. "אני חושב שאנשים מרגישים תחת התקפה מכיוון שהם תחת התקפה", אמר ארנסט בראיון ל-Vulture, "אני באמת מבין ויכול להזדהות עם הסיבה שבגללה אנשים חשים לא בנוח בנוגע לרעיון שעשוי להיות מסתכל או פוגעני או שלילי בנוגע לקהילה פגיעה כמו קהילת הקווירים והטרנסים".
הקהילה הלהטב"ית נמצאת תחת מתקפה מצדם של גורמים שמרנים במרחב הפוליטי בארצות הברית, אולם בכל הנוגע לתעשיית הקולנוע היא דווקא משפיעה, ובאופן מיוחד נראה שהשנתיים האחרונות הביאו איתן שגשוג בסיפורים הנובעים מאגף הטרנסים שבתוכה. אין ספור סרטים תיעודיים, דרמות וסדרות טלוויזיה נוצרו והופצו לאחרונה. ריבוי התכנים הציף את הנוכחות של מי שנחשבו בעבר מוקצים בשולי החברה הישר למרכז המיינסטרים. הם אינם מסתתרים עוד באפלה, הם יצאו ממנה במלא תפארתם עם יצירות מרהיבות, אישיות, רגישות. אולי הגיע הזמן שכמה מהן יהיו אף ביקורתיות. נכון, פעם הכל היה הרבה יותר פשוט. אבל עם מורכבות מגיעה גם התבוננות כנה ואמיתית פנימה. לא הכל ורוד בקהילה הלהט"בית, גם לא סגול-מטלי. כולנו בני ובנות אדם. יש בעיות, יש תככים, ויש התנהגויות שליליות, וצריך להיות ערים לכך גם כשזה נוגד אג'נדה תקינה פוליטית. ואנחנו הרי לא רוצים להתחזות.
