המחזמר "זה אני" משירי אייל גולן: ריקבון מוסרי שהפך לחאפלה צבעונית

"את יודעת כמה אנשים יש שמחפשים ילדות תמימות בנות 18?", אומר האב הספרדי השמרן נפתלי טולדנו, לבתו המסוקרנת מהעולם שמחוץ לכותלי השכונה החרדית בה גדלה. הוא אינו מצפה לתשובה, רק מבקש להחדיר בה תחושת אחריות. זה היה סתם עוד משפט אילו לא היה נאמר כחלק מהמחזמר "זה אני" שעלה בתיאטרון הקאמרי, שבנוי כולו על טהרת שירי אייל גולן. אלא שטוהר אין פה. לא בפרשת אייל גולן שקדמה למאורע התיאטרוני, לא במניעים הכלכליים של הקאמרי להעלות בדיוק את ההפקה הזו בדיוק בזמן הזה, לא בהד הציבורי והתקשורתי שנלווה לה.

מתוך "זה אני"(צילום: יוסי צבקר)

מתוך כך, השאלה הזו נשמעת כמעט צינית. כמה אנשים יש שמחפשים ילדות...? לפחות אחד - דני ביטון שמו. אבל רגע עם זה. נשאלת השאלה באיזה מדד יש לשפוט את ההצגה הזו - האם במונחים אמנותיים? אם כי אף אחד לא היה תמים מספיק לחשוב שהבחירה להעלותה נובעת משיקולים אלו בלבד, על כן - גם בהתייחסות אליה בלתי אפשרי לנתק את ההקשר. 
 

הבחירה להעלות מחזמר התפור כולו לפי שיריו של אייל גולן לא מגיעה בחינם. הבמאי והיוצר מאור זגורי צריך לשבת בשקט ולשלם עליה מס: טרוניות חוזרות ונשנות על כך שזו בחירה מעצבנת, פופוליסטית, בטעם רע, מיליון סימני קריאה. לא יעזור, ולא משנה עד כמה המחזמר הזה טוב (תיכף נגיע לעד כמה), ריח הפרשה עודו באוויר, וכן, ידוע שגולן לא הורשע וכו', אבל את המונח "פותמוביל" לא הגה אבן שושן. אולי יהיה זמן אחר שבו החלטה כזו הייתה מתקבלת באהדה, זמן שבו הזיכרון הקולקטיבי ייטשטש, או יקומו אחרים שיגנבו את הפוקוס. עכשיו עוד מוקדם. עכשיו זה נטו להכעיס, במלעיל. אז למה?

מתוך המחזמר(צילום: יוסי צבקר)

אבל מה יודעת כותבת שורות אלה, שאייל גולן, יש להודות, לא מופיע בפלייליסט הקבוע שלה. רוב הקהל באולם, שצחק והריע וקם על רגליו בסיום - כנראה לא שרוי באותו חוסר נחת טורדני כשלי. ייתכן שאיתם כיף יותר במסיבות. ובכל זאת, "זה אני" כן נושא עמו מסרים פמיניסטיים. כן מטיף, באופן מופגן מדי אפילו, לשיוויון, חוזק ועצמאות נשיים. "נשים יעשו מה שבא להן, מתי שבא להן, איך שבא להן" - נאמר בהצגה, המספרת את סיפורה של צעירה בת 18, שיוצאת כנגד הבית השמרני בו גדלה, כל הדרך אל הגשמת חלומה - להתקבל ללהקה צבאית.

יסמין לוי ואיציק כהן(צילום: יוסי צבקר)

אדריאנה טולדנו (נופר סלמאן) גדלה בבית חרדי ספרדי. אביה נפתלי (איציק כהן) עומד על כך שלא יכנו אותו מזרחי אלא ספרדי. על אף שמפעל חייו הוא התזמורת הספרדית הירושלמית, אותה הקים ביחד עם אימה המנוחה של אדריאנה (יסמין לוי), הפך דתי אדוק, ואיננו מוכן לאפשר לביתו לשיר שהרי קול באישה ערווה. בצעד נועז מחליטה אדריאנה למרוד ולצאת אל העולם. היא מתחילה לשיר במועדון לילה, ומגלה את רזי העולם החילוני, כל זאת כשהיא נמצאת בקונפליקט בין הרצון הפרטי שלה להגשים את חלומה, לבין הכבוד שהיא רוחשת לאביה.

איציק כהן ונופר סלמאן(צילום: יוסי צבקר)

בתוך הסיפור הפמיניסטי נשזרים עוד מסרים הומניסטיים: כך למשל כשהאב השמרן לבסוף הופך נאור (זה לא באמת ספוילר כי ראיתם את זה באלפי וריאציות בעבר) ונבחר להדליק משואה ביום העצמאות: אני מדליק משואה זו לחופש הביטוי האמנותי. החופש לכולם, ללא הבדל דת, נטייה, צבע ומין, להגשים את אמנותם - הוא אומר, ומחיאות הכפיים המוצדקות מאוד לא מאחרות להגיע.

הייצוג של העיר תל אביב כמעוז הנאורות בולט: ג'וינט, נמל, זוג להטב"י עם עגלת תינוק, פסנתר שעומד סתם כך ברחוב ומנגנים בו מוזיקה קלאסית. וגם סצנה אחת נפלאה בה מוצגת תחנת הרדיו התל אביבית, שראו זה פלא - היא לא מקפחת את שיריו של אייל גולן. אלא מה, להשמעות הנדיבות יש מחיר קטן, כל אחד מהשירים מקבל עיבוד רחוק שנות אור מהמקור: השיר "כל החלומות" מושמע בסגנון דרום אמריקני, "כשאחר" הופך לג'אז היישר מניו אורלינס, "לקנות לך יהלום" מקבל גרסת קאנטרי מגוחכת עד שכמעט בלתי ניתן לזיהוי, וגולת הכותרת: השיר "דבש בשפתיים" בגרסה ארצישראלית עממית, כולל כובע טמבל.   

מתוך המחזמר(צילום: יוסי צבקר)

"זה אני" טומן בחובו הרבה רגעים כיפים, הכי קרוב לחאפלה צבעונית ומהוקצעת שאי פעם נרשמה על בימת הקאמרי, זה בטוח. התלבושות ססגוניות (מאור צבר), הכוריאוגרפיה של עוז מורג נהדרת, ולציון מיוחד ראויים העיבודים המעולים לשיריו של גולן, בניהולו המוזיקלי של מאור סבג ובתזמורו של מתן יונה. ההפקה הזו גם מצוידת בכמה ווקאליסטיים מצוינים: נופר סלמאן, ספיר סבן, בר צברי, ויסמין לוי בתפקיד האימא, בעלת הקול השמיימי. גם שאר השחקנים - האחיות וגברי המועדון - הוכיחו יכולות מרשימות. ואיציק כהן נפלא בתפקיד האב קשה העורף אך רך הלב.

לואי עלי, עדי אלון וספיר סבן(צילום: יוסי צבקר)

אין ספק, זגורי יצר מוצר שונה בנוף המקומי, בכוונה למשוך קהל אחר שאולי לא מרבה לפקוד את התיאטרון. גם אם העלילה צפויה ותבניתית, הוא הצליח לצקת לתוכה תוכן אחר, הסיפור של המשפחה המזרחית שלא תופס נפח משמעותי דיו על הבמות, בטח שלא כמחזמר. הוא גם ידע מה יגרום לאנשים לקנות כרטיס, ועל כך יעידו הקולות ששרו את מילות השירים של גולן בהתלהבות.

מה אגיד, זה לא בשבילי. גם "פשוט לאהוב", המחזמר שהגיש את שירי אריק איינשטיין כקלישאה על מגש הכסף ועלה לפני כשנתיים בקאמרי - לא היה בשבילי. מחזות זמר עשויים במכניות כזו, תפורים למידות שירים קיימים, לא מרגשים אותי ואף מייגעים. ועדיין, הקהל יגיע. ויהנה. בגלל אייל גולן. בגלל, ולא בזכות, אותה כבר הוא איבד.