למה אנחנו אוהבים את המוזיקה אבל סובלים בהופעות?
איך זה מרגיש לפגוש את גיבורי הנעורים שלך 25 שנה מאוחר מדי? אמיר בוגן שילם סכום מופרז להופעה של הסמאשינג פאמפקינס, צעד במשך שעתיים בנחיל יתושים, ושרד את החימום - רק כדי לעצום עיניים בשירים שאהב, להשתעמם באלה שלא הכיר ולהבין שזו הפעם האחרונה
היו זמנים בהם הייתי נער חובב הופעות אדוק ונלהב. אלו היו ימי מעוז הרוקנ'רול התל אביבי רוקסן. אבל מאז הופעת הפרידה של פורטיסחרוף ב-1992 באותו מועדון אפלולי, התבגרתי קצת, בלית ברירה. נכנסתי למועדון ה-20 פלוס, ואז ה-30 פלוס, ועכשיו לא נעים להגיד, כבר מועדון ה-40. פלוס. עם כל המינוסים שמגיעים איתו.
היום לא נשארה הרבה מהתשוקה לפרפורמרים, היא אבדה מזמן. זה לא עניין של גיל, זה פשוט חוסר עניין בתרגיל. שירים עדיין מרגשים אותי, ולא בהכרח הצ'יזיים שבהם. מוזיקה מפעפעת בתוכי כשאני מאזין לה בתשומת לב ועור התוף, ובעיניים עצומות. אני לא מרגיש צורך מיוחד לפקוח אותן כדי לצפות במבצע על הבמה, מזייף בקולו או בהתחנפותו לקהל רוכשי הכרטיסים. הוא חיבר את התווים, כתב את המלים, חוק זכויות יוצרים מבהיר שמדובר ברכוש שלו, אבל למוזיקה שלו יש זכויות קיום משלה בתוכנו, והיא מפנה מבט פנימה לעצמנו.
ובכל זאת, בהופעות נהוג להסתכל החוצה, לעבר הבמה. בשביל זה משלמים, לא? אז מה הניע אותי לשלם 107 דולר על כרטיס להופעה של הסמאשינג פאמפקינס בג'ונס ביץ' שבלונג איילנד, שהדרך אליה כללה נסיעה של חצי שעה ברכבת ומסע רגלי של שעתיים לאורך כביש מהיר בתוך נחילי יתושים מציקים (בדרך חזרה היתושים הומרו בבני אנוש שנדחסו באוטובוס צפוף ומיוזע)? ומילא המסע המייגע מניו יורק לאתר ההופעה, אתגר קשוח עוד יותר היה מופע החימום. להאזין במשך שעה לנואל גלאגר מגרד כמה שאריות תהילה מאואזיס וצלילים חורקים מ-Wonderwall כדי להזכיר לכולם שהוא עדיין פה ושקוראים לו נואל, ולא ליאם.
אז למה לעזאזל עשיתי את זה? כי הייתי חייב. לא יכולתי להתכחש לחובה הזאת. השירים של הסמאשינג פאמפקינס חדרו אליי לפני יותר מעשרים שנה דרך האוזן והראש, וכמו אינפוזיה היישר אל הלב. הם נשארו שם, עד היום. היום יש להם קיום משלהם בתוכי. העובדה שלא היה לי קיום משלי בהופעה של הלהקה שהערצתי פעם, הייתה זמזום בלתי פוסק ומציק - ממש כמו נחיל היתושים בדרך לג'ונס ביץ', אבל כזה שלא ארך שעתיים אלא עשרים שנה ויותר. את המעגל הטורדני הזה היה צריך לסגור, בין אם אני רוצה באמת, או לא.
את הנדנוד הבלתי פוסק הזה כבר חוויתי בעבר, כמו תקליט שנתקע ונחרץ שוב ושוב על ידי המחט של הפטיפון שגם ננעצת לך עמוק בלב. זה קרה כשטריקי הגיע להופעה בישראל בסוף שנות התשעים. הייתי חייל משוחרר דל תקציב והוא הגיע בשיא ההצלחה, אחרי שהתנחל בצד האפל של ראשי. מצד שני, תודעה בצד, וגם מה שהסתנן אליה ומילא אותה. לא נשאר יותר מה להוציא מהכיס המרוקן שלי. חוץ מזה, השקעתי בו מספיק עם שלושת הדיסקים שרכשתי בחפץ לב. התלבטתי, התקמצנתי ונשארתי בבית. האזנתי להופעה בגלי צה"ל. התבאסתי, הרגשתי שהייתי צריך להיות שם. התחרטתי. ובסוף שכחתי. אבל היי טריקי זה לא הסמאשינג פאמפקינס, לא ביקום הנפשי האישי שלי. בהיכל התהילה הפרטי של הרוק'נ'רול שמור להם מעמד יחיד ומיוחד.
אבל האם המקום הזה שמור לבילי קורגן, או למוזיקה שלו? והאם מדובר במוזיקה שלו או רק בשירים שנגעו בי כל כך באותה תקופה ונצרבו בנשמה שלי מאז. ההתלבטויות הללו הציקו לי תמיד, אבל נותרו היפותטיות. למזלי. מילא אם הם היו מגיעים ארצה בשנות התשעים, כשרכשתי כל דיסק שלהם וכל בוטלג. בזמנו הייתי כל כולי מסור למוזיקה שלהם כנער מתבגר בתיכון או בצה"ל. מצויד במדי א' או ב', נעליים צבאיות, חוגר, עט ו-ווקמן (פעם נתפסתי שובר שמירה באמצע הלילה בעודי מאזין ל-Siamese Dream עם אוזניות באוזניי, ו-Mayonaise בגרוני. שובר שמירה ושובר שתיקה. כמה טיפשי מצדי. למזלי גם המש"ק חיבב אותם וויתר על התלונה). מילא אם היו מגיעים איפשהו בתחילת המילניום כשהשירים שלהם עדיין היו חלק מפסקול חיי, היומיומי. ניחא. אבל הם מעולם לא ביקרו בישראל. ועכשיו כשאני גר בניו יורק, הכל קרוב. אבל עכשיו? עכשיו באים?
כן, עכשיו באים, ומשלמים וצועדים ברגל שעתיים וכל הסיפור. בשנה שעברה מסע ההופעות שלהם עבר קרוב יחסית. ההתלבטויות ההיפותטיות הפכו למציאותיות מאוד. בסוף התקמצנתי, התעצלתי והתחרטתי. כרגיל. והינה צצה הזדמנות לתיקון עם מסע ההופעות החדש שלהם. הם לא הגיעו למדיסון סקוור גארדן במנהטן, גם לא לברקלי סנטר. הכי קרוב לניו יורק היה ג'ונס ביץ', על חוף הים בלונג איילנד. מסתבר שהפאמפקינס כבר לא מוכרים כרטיסים כמו פעם. קשה להאמין, אבל הם הפכו לנוסטלגיים. וכנראה שאני כמותם, ולא רק אני.
זו לא הייתה הופעת סולד אאוט. רחוק מזה. מי שהתייצב אליה היו גברים ונשים בגילאי 30 ו-40. מעריצים לשעבר ששמרו אמונים. יש להם כסף, יש להם רכב, הם פחות אינפנטילים ממני. ולמרות זאת, גם הם באו לשמוע מוזיקה מן העבר ולחזות במושאי ההערצה שלהם כבני נוער. כמוני הם שרדו את החימום המשמים של ליאם, סליחה נואל, גלאגר. כמוני הם התרגשו והריעו כשהמופע המרכזי של הסמאשינג פאמפקינס נפתח עם Today והזיופים של קורגן שבאו איתו. כמוני הם מצאו את עצמם מבולבלים וקצת אדישים כששירים מעודכנים ובלתי מוכרים של הלהקה קיבלו את מרכז הבמה. מחיאות הכפיים נשמעו פחות כביטוי להתלהבות ויותר כמו מחווה מנומסת כלפי האורחים המכובדים.
אבל בעצם אני האורח המכובד פה, ולא ברור אם בילי קורגן, ג'יימס איהא וג'יימי צ'מברליין מבינים את זה, זוכרים אותי, עומד פה במקום טוב באמצע. אני זה שעשיתי צעד נועז ונדיר בשבילי, סוגר פה מעגל. יותר מדי פעמים במהלך ההופעה הרגשתי שהם מתרכזים בעצמם, ומתעלמים מהקהל, וגם ממני באופן אישי. כשביצעו שירים לא מוכרים מהעשור האחרון, מצאתי את עצמי משתומם ובוהה בדמותו הגותית של קורגן הגבוה והקירח לבוש בשמלה שחורה ארוכה ונראה כמו שילוב של ואריס מ"משחקי הכס" והקיסר פלפטין מ"מלחמת הכוכבים". בעודי בוהה השתעשעתי ברעיון שלו היה מגדל שיער יתכן שהיה דומה קצת לדונלד טראמפ, קיסר מהמציאות הנוכחית.
בסופו של יום ארוך ומייגע, קצת לפני חצות, סגרתי מעגל של חצי יובל. סוף סוף הייתי בהופעה של הסמאשינג פאקינג פאמפקינס שכל כך אהבתי פעם. והיום קצת פחות, אני מודה. קיבלתי ביצועים של Today, Disarm, Chrub Rock, Bullet With Butterfly Wings, 1979, Tonight, Tonight ו-Ava Adore ועוד כל מיני שירים שאני לא מכיר, אבל בלי Soma (איך לעזאזל?!), Drown, Porcellina of The Vast Oceans או אף שיר מאלבום הבכורה היפהפה Gish. זה לא חדש. כך נהוג בהופעות, לקדם אלבומים חדשים. עוד סיבה להתאכזב, במודע.
עכשיו שהזמזום הטורדני הזה מאחורי, והמחט נשלפה מהלב, אני לא חייב יותר ללכת להופעה של הסמאשינג פאמפקינס ויהי מה. עשיתי את זה. סגרתי מעגל, ויצרתי זיכרונות שאקח הלאה להמשך החיים. יש מצב שהם יבצבצו מדי פעם כשאאזין בעתיד ל-Siamese Dream במיטה לפני השינה באוזניים פקוחות ועיניים עצומות. כל שנשאר לי לקוות שהזיכרונות הללו לא יפריעו להתרגשות האינטימית. זו שנחווית בקשב רב, מתוך התבשמות נרקיסיסטית. זו שחודרת אליך ומפעילה אותך מבפנים. היא כבר חלק ממך. אין במה להתבונן חוץ מבעצמך. אין את מי להעריץ חוץ מהמוזיקה עצמה. חסרת צורה, היא זורמת בתוכך, צוללת כצלילים. סורי בילי קורגן, אני כבר לא באמת צריך אותך בשביל זה.
