"הייתה לי זקפה. טיפלתי בה באמצעים הרגילים": פרק מספרו החדש של מישל וולבק
מהנדס בגיל העמידה נפרד מבת זוגו ונמלט במכונית מחייו הקודמים, חמוש ברובה צלפים, אלכוהול ונוגדי דיכאון מדור חדש. קראו את הפתיחה של "סרטונין", הרומן השביעי של הסופר הצרפתי הנועז והבועט מישל וולבק, שרואה אור בעברית
זו טבלית קטנה לבנה, סגלגלה, עם סימון חיתוך באמצעה.
בסביבות השעה חמש בבוקר ולפעמים בשש אני מתעורר, הצורך בשיאו, זה הרגע הכי קשה ביום שלי. קודם כול אני מפעיל את מכונת הקפה החשמלית; אתמול בלילה מילאתי את המכל במים ואת הפילטר בקפה טחון (בדרך כלל מַלוֹנגוֹ, אני עדיין מקפיד על הקפה שלי). אני לא מדליק סיגריה לפני שאני לוגם לגימה אחת של קפה; זו מגבלה שהטלתי על עצמי, זו הצלחה יומיומית שנעשתה מקור הגאווה העיקרי שלי (יש להודות שמכונות הקפה החשמליות פועלות מהר). ההקלה שאני מרגיש אחרי השאיפה הראשונה של הסיגריה היא מיידית, אלימה להדהים. הניקוטין הוא סם מושלם, סם קל וקשה, שלא גורם שום הנאה, ומוגדר במלואו על ידי המחסור, ועל ידי הפסקת המחסור.
כמה דקות אחר כך, אחרי שתיים-שלוש סיגריות, אני נוטל טבלית קפטוריקס עם רבע כוס מים מינרליים – בדרך כלל של ווֹלְוויק.
אני בן ארבעים ושש, קוראים לי פְלוֹרָן-קלוד לַבְּרוּסְט ואני מתעב את השם הפרטי שלי, נדמה לי שמקורו בשני בני משפחה שאבי ואמי רצו, כל אחד מסיבותיו שלו, לכבד את זכרם; מצער עוד יותר שאני לא יכול לבוא בטענות אל הורי, הם היו מכל בחינה אחרת הורים מצוינים, הם עשו כמיטב יכולתם לצייד אותי בכלי הנשק הנחוצים במאבק על החיים, ואם בסופו של דבר כשלתי, אם חיי מסתיימים בעצב ובסבל, אני לא יכול לתלות את האשם בהם, אלא בעיקר ברצף נסיבות מצער שאליו תהיה לי ההזדמנות לחזור – וזה, למען האמת, הנושא של הספר הזה – מכל מקום אני לא יכול להאשים את הורי בדבר, להוציא את העניין הפעוט הזה, האפיזודה המרגיזה אך הפעוטה של שם פרטי, לא רק שהשילוב פלורן-קלוד מגוחך בעיני, המרכיבים שלו גם הם לא לטעמי, בקיצור אני מחשיב את השם הפרטי שלי כהחטאה גמורה. פלורן רך מדי, קרוב מדי לפלורנס הנשי, באופן כמעט אנדרוגיני. הוא לא הולם בשום צורה את הפרצוף שלי החרוץ קמטים זוויתיים, שבדרך כלל (על ידי נשים בכל אופן) נחשב לגברי, וממש לא, באמת ממש לא מזכיר פרצוף של מתרומם בוטיצ'ליאני. אשר לקלוד אין בכלל מה לומר, הוא גורם לי פתאום לחשוב על הקלודטיות, והדימוי הנוראי של קטע וידיאו ישן של קלוד פרנסואה שמשודר שוב ושוב בערב של מתרוממים זקנים חוזר אלי מיד, ברגע שאני שומע שהוגים את השם הפרטי הזה קלוד.
לא קשה לשנות שם פרטי, אני לא מתכוון מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, שום דבר כמעט אינו אפשרי מנקודת מבט אדמיניסטרטיבית, המטרה של האדמיניסטרציה היא לצמצם את אפשרויות החיים שלכם ככל הניתן במקרה שהיא לא מצליחה פשוט לחסל אותן, מנקודת המבט של האדמיניסטרציה נתין טוב הוא נתין מת, אני מדבר פשוט מנקודת מבט מעשית: די שתציג את עצמך בשם פרטי חדש ואחרי כמה חודשים או אולי אפילו כמה שבועות כולם מתרגלים, אנשים אפילו לא מעלים על דעתם שהיה לך, בעבר, שם פרטי אחר. היישום במקרה שלי היה יכול להיות הרבה יותר פשוט בהתחשב בכך שהשם הפרטי השני שלי, פייר, הלם באופן מושלם את הדימוי של קשיחות וגבריות שקיוויתי שאני משדר לעולם. אבל לא עשיתי דבר, הסכמתי שיפנו אלי בשם המגעיל הזה שלי, פלורן-קלוד, הצלחתי רק לגרום לכמה נשים (בעיקר לקאמי ולקייט, אבל עוד אחזור לכך, עוד אחזור) להסתפק בפלורן, מהחברה בכללותה לא קיבלתי דבר, בעניין הזה וגם בכל האחרים כמעט הייתי נתון לטלטלת הנסיבות, אני ההוכחה לכך שאני לא מצליח לקחת את החיים שלי בידיים, הגבריות שדומה היה שמבצבצת בפרצוף הרבוע שלי עם העצמות הבולטות, הקמטים הצרובים, לא היתה למעשה אלא מסווה, אחיזת עיניים טהורה ופשוטה – שלא הייתי אחראי לה, אלוהים העניק לי אותה אבל במציאות לא הייתי, מעולם לא הייתי אלא חדל אישים נרפה, ואני כבר בן ארבעים ושש עכשיו, מעולם לא הייתי מסוגל לשלוט בחיים שלי, בקיצור נראה שסביר להניח בוודאות שהמחצית השנייה של הקיום שלי, בהתחשב במחצית הראשונה, תתאפיין ברפיסות ובהתפוררות כואבות.
נוגדי הדיכאון הראשונים המוכרים (סרופלקס, פרוזאק) העלו את רמת הסרוטונין בדם על ידי עיכוב הקליטה החוזרת שלו בעזרת חוסם הקולטן HT-5. התגלית בתחילת 2017 של קפטון D-L פתחה את השער לדור חדש של נוגדי דיכאון, שמנגנון הפעולה שלהם פשוט יותר, כיוון שתהליך שחרור הפליטה התאית של הסרוטונין נוצר בשכבה הרירית של מערכת העיכול והמעיים. החל מסוף אותה שנה, הקפטון D-L נמכר באופן מסחרי תחת השם קפטוריקס. מההתחלה, הוא התגלה כיעיל באופן מפתיע, ואיפשר למטופלים להשתלב במחדש בנינוחות בטקסים העיקריים של החברה המפותחת (ניקיון, חיי חברה שמתמצים ביחסי שכנות טובים, הליכים אדמיניסטרטיביים פשוטים) בלי תופעות לוואי, בניגוד לנוגדי הדיכאון מהדור הקודם, שהגבירו את הנטיות להתאבדות או לפגיעה עצמית.
תופעות הלוואי הלא נעימות השכיחות ביותר שנצפו עקב שימוש בקפטוריקס היו בחילות, היעלמות הליבידו, אין-אונות.
אני לא סבלתי מעולם מבחילות.
*
הסיפור מתחיל בספרד, במחוז אלמריה, חמישה קילומטרים בדיוק מצפון לאַל-אַלְקיין, על הכביש הבינעירוני N340. היינו בתחילת הקיץ, ללא ספק לקראת אמצע יולי, לקראת סוף העשור השני של המאה ה-21 – נדמה לי שעמנואל מקרון היה נשיא הרפובליקה. היה יום יפה וחם במיוחד, כמו תמיד בדרום ספרד בעונה זו. השעה היתה שעת אחר צהריים מוקדמת, והמרצדס 44X G 350 TD שלי חנתה במגרש החניה של תחנת הדלק רפסול. בדיוק סיימתי למלא עד הסוף את המכל בדיזל ושתיתי לאיטי קולה זירו, שעון על שלדת הרכב, מתמלא במועקה הולכת וגוברת מהידיעה שיוּזוּ תגיע מחר, כאשר חיפושית פולקסווגן עצרה מול עמדת ניפוח האוויר בגלגלים.
שתי בחורות בשנות העשרים יצאו ממנה, אפילו ממרחק ראו שהן מקסימות, בתקופה האחרונה שכחתי עד כמה בחורות יכולות להיות מקסימות, זה הכה אותי בהלם, כמו מין מחווה תיאטרלית מוגזמת, מזויפת. האוויר היה חם כל כך שנדמה היה שחולף בו רטט קל, כמו מעל האספלט שבמגרש החניה, אלה היו בדיוק התנאים להופעת חזיון תעתועים. אבל הבחורות היו ממשיות, ונתקפתי פניקה קלה כאשר אחת מהן באה לקראתי. היה לה שיער שאטני בהיר ארוך שהתנועע קלות בגלים, על מצחה היתה קשורה מטפחת מעור מכוסה במוטיבים גיאומטריים צבעוניים. מטפחת מכותנה לבנה כיסתה יותר או פחות את שדיה, והחצאית הקצרה שלה, הרחבה, מכותנה לבנה אף היא, נראתה מוכנה להתרומם במשב קל – לא היה, כאמור, אף לא משב רוח אחד, אלוהים הוא חנון ורחום.
היא היתה נינוחה, חייכנית, ולא ניכר בה שמץ של פחד; הפחד, יש לומר, היה מצדי. ממבטה נשקפו טוב-לב ואושר – ידעתי למן הרגע הראשון שהיו לה בחייה רק חוויות נעימות עם בעלי חיים, עם בני אדם, אפילו עם מעסיקים. למה ניגשה אלי, צעירה ונחשקת, באותו אחר צהריים קיצי? היא וחברתה רצו לבדוק את לחץ האוויר בצמיגים שלהן (כלומר בצמיגים של המכונית שלהן, אני מתבטא בעילגות). מדובר באמצעי זהירות, המומלץ על ידי ארגוני בטיחות בדרכים כמעט בכל הארצות המתוקנות, וגם בכמה אחרות. ובכן, הבחורה הצעירה הזאת היתה לא רק נחשקת ויפה, היא היתה גם זהירה וחכמה, הערצָתי לה גברה מרגע לרגע. האם יכולתי לסרב לבקשת העזרה שלה? ברור שלא.
המלווה שלה התאימה יותר לטיפוס היופי המצופה מספרדייה – שיער שחור עמוק, עיניים חומות כהות, עור שחום. המראה שלה היה פחות פְריקי וקוּל, אם כי גם היא נראתה בחורה די קולית, אבל פחות פריקית, עם טאץ' מעט זנותי, צמיד כסף חורר את נחיר שמאל שלה, המטפחת שכיסתה את שדיה היתה צבעונית, עם גרפיקה צעקנית וססמאות שניתן לאפיין כפאנק או רוק, שכחתי את ההבדל, כדי לפשט נאמר ססמאות של פאנק-רוק. בניגוד לחברתה היא לבשה מכנסיים קצרים וזה היה גרוע עוד יותר, אני לא מבין למה מייצרים מכנסיים צמודים כל כך, אי אפשר היה שלא להתהפנט מהתחת שלה. זה היה בלתי אפשרי, לא הצלחתי, ומיהרתי להתרכז במצב. הדבר הראשון שצריך לבדוק, הסברתי, זה לחץ האוויר הרצוי בצמיגים, בהתאם לדגם הרכב המדובר: בדרך כלל הוא מצוין על גבי לוחית מתכת קטנה המולחמת לתחתית הדלת הקדמית השמאלית.
הלוחית היתה בדיוק במקום שציינתי והרגשתי שאני עומד בציפיות שלהן מכישורי הגבריים. המכונית שלהן לא היתה עמוסה מאוד – באופן מפתיע הכבודה שלהן היתה קטנה, שני תיקים קלים שוודאי הכילו כמה בגדי ים ותכשירי יופי רגילים – לחץ של 2.2 psi הספיק בהחלט.
נשאר לבצע את הפעולה המבוקשת ולמלא אוויר בגלגלים. הלחץ בצמיג הקדמי השמאלי, נוכחתי מיד, היה רק 1.0 psi. אמרתי להן זאת בכובד ראש, בחומרה שהתיר לי גילי: הן הביטו בי, זה היה רק עניין של זמן, הן לא היו מודעות לסכנה: תת-לחץ אוויר יכול היה לגרום להן אובדן מרחק ביטחון, סטייה ממסלול הנסיעה, תאונה במצב הזה היתה כמעט בלתי נמנעת. הן הגיבו בהתרגשות ובתמימות, השאטנית הניחה יד על זרועי.
צריך לדעת שהמכשירים האלה קשים לתפעול, צריך לעקוב אחר שריקת המכונה ולעתים קרובות לגשש ולמצוא את השסתום לפני שמצמידים אליו את הפייה, למעשה הרבה יותר קל לזיין, זה יותר אינטואיטיבי, הייתי בטוח שהן היו מסכימות איתי בעניין זה אבל לא ראיתי איך אני יכול לגשת לנושא, בקיצור מילאתי אוויר בצמיג הקדמי השמאלי, לאחר מכן בצמיג האחורי השמאלי, הן ישבו שפופות לצדי, עקבו אחרי התנועות שלי ברצינות תהומית, מלמלו בשפתן "Chulo" ו"Claro que si," לאחר מכן העברתי לידיהן את השרביט, והנחיתי אותן איך למלא אוויר בשאר הצמיגים, תחת השגחתי האבהית.
הברונטית, הרגשתי היטב שהיא אימפולסיבית יותר, נכנסה מיד למשחק ותקפה את הצמיג הקדמי הימני, ושם זה נעשה קשה מאוד, כשהיא התכופפה, הישבן היצוק בתוך המכנסיים הקצרים שלה, מושלם בעגלגלותו, התנועע בזמן שהיא ניסתה לשלוט בצינור, אני חושב שהשאטנית גילתה אהדה למצוקה שלי, היא אפילו הניחה לרגע את זרועה סביב מותני, באחוות אחיות.
לבסוף הגיע תורו של הצמיג האחורי הימני, והשאטנית לקחה על עצמה את הטיפול בו. המתח הארוטי דעך במקצת, אבל מתח רומנטי השתרר בעדינות, כיוון ששלושתנו ידענו שזה הצמיג האחרון, אין להן ברירה אחרת, עכשיו, אלא לחזור לכביש ולהמשיך בנסיעתן.
הן נשארו איתי, בכל זאת, עוד כמה דקות, שוזרות מילות תודה ותנועות חינניות, והגישה שלהן לא היתה לגמרי תיאורטית, לכל הפחות זה מה שאני אומר לעצמי עכשיו, במרחק כמה שנים, כאשר עולים בי זיכרונות שמעידים שפעם היו לי חיים ארוטיים. הן התעניינו באזרחות שלי – צרפתית, אני חושב שלא ציינתי את זה – בהנאה שאני מוצא באזור - ובעיקר רצו לדעת אם אני מכיר מקומות נחמדים. מצד אחד כן, יש בר טאפאס, שמגיש גם ארוחות בוקר דשנות, ממש מול הבית שלי. היה גם מועדון לילה, קצת יותר רחוק, שאפשר להיות נדיבים ולהגדיר אותו כנחמד. היה גם הבית שלי, יכולתי לארח אותן, לפחות ללילה אחד, וכאן נדמה לי (אבל אני רואה מהרהורי לבי ללא ספק, ממרחק) שזה היה יכול להיות באמת נחמד. אבל לא אמרתי להן דבר מכל זה, המשכתי בסקירה שלי, הסברתי להן שבאופן כללי האזור יפה ונעים (זה נכון) ושאני מרגיש כאן מאושר (זה לא היה נכון, וההגעה הצפויה של יוזו לא היתה אמורה לשפר את המצב).
לבסוף הן נסעו, בנפנופי יד רחבים לשלום, החיפושית עשתה חצי סיבוב במגרש החניה, ואז השתלבה במסלול הכניסה לכביש הראשי.
כאן יכלו לקרות כמה וכמה דברים. אם היינו בקומדיה רומנטית, הייתי מסתער, אחרי כמה שניות של היסוס דרמטי (יש חשיבות רבה בשלב זה למשחק של השחקן, אני חושב שקֵו אדמס היה יכול למלא אותו), בקיצור, הייתי מסתער על הגה המרצדס 4X4 שלי, יכולתי להשיג בקלות את החיפושית פולקסווגן בכביש המהיר, לעקוף אותה בעודי מנופף במרץ בזרועותי כמו אידיוט (כמו שעושים השחקנים בקומדיות רומנטיות), הן היו עוצרות ברצועת החניה למקרי חירום (למעשה, בקומדיות רומנטיות קלאסיות, תהיה מן הסתם בחורה אחת בלבד, ללא ספק השאטנית), ופעולות אנושיות שונות ומרגשות היו מתרחשות, לקול נהמת הרכבים הכבדים במרחק מטרים ספורים מאיתנו. בסצנה הזאת, כדאי לכותב הדיאלוגים להשחיז את הטקסט שלו.
אם היינו בסרט פורנו שההמשך שלו ידוע מראש, חשיבות הדיאלוגים היתה פוחתת. כל הגברים רוצים בחורות רעננות, שוחרות טבע ובשלישייה – מכל מקום כמעט כל הגברים, אני בכל אופן.
היינו במציאות, לכן חזרתי הביתה. היתה לי זקפה, זה לא היה כל כך מפתיע לנוכח השתלשלות הארועים אחר הצהריים. טיפלתי בה באמצעים הרגילים.
"סרוטונין", מישל וולבק, מצרפתית: עמית רוטברד, בבל ומשכל, 320 עמודים
לפנייה לכתב/ת 
