מחברת "האי של סופייה" לא רוצה לכתוב לנשים בלבד: "גם גברים צריכים לקרוא אותי"
ביקור קצר ביוון שינה את חייה של ויקטוריה היסלופ, אז עיתונאית מאנגליה וכיום מחברת רבי מכר עולמיים, המשקיפה מחלון ביתה על כרתים. בריאיון לרגל ספרה החדש, היא מסבירה מדוע חשה צורך להנציח את יהדות סלוניקי, מה קורה כשהיא פוגשת ישראלים ומודה: "אני מקווה שנשים מעבירות את הספרים שלי לבני זוגן"
בקיץ או בחגים, לשני לילות או שבועיים, ישראלים אוהבים לטוס ליוון. סנטוריני, רודוס, קוס או כרתים - זה לא ממש משנה. הכול הולך והכול כלול. הם יושבים על שפת הים, שותים בירה בטברנה וכשמתחשק, יוצאים לסיבוב לילי בסמטאות. אם מתמזל מזלם, הם יכולים להיתקל בסופרת ויקטוריה היסלופ, שכבר למדה לזהות אותנו היטב. "אני פוגשת כאן הרבה מאוד ישראלים. לפני כמה ימים פגשתי משפחה, הייתי באי ספינלונגה, והם באו לכאן בשביל יום הולדתה ה-50 של האישה. בילינו המון זמן בשיחות אחד עם השני. זה היה נחמד ממש". בין היתר הם שוחחו, כמובן, על הספרים שלה: "הם זיהו אותי! אני מניחה שיש תמונה שלי על הספרים? בכל אופן, היה לנו פטפוט ארוך".
וכתבת כמה ספרים שמתרחשים בערים על שפת הים. אם תצטרכי רעיון חדש, גם לתל אביב-יפו יש היסטוריה מעניינת.
"כן, אני חושבת שישראל מלאה ברעיונות!", היסלופ משיבה. בהמשך, אגב, היא גם מציגה את עצמה כמעריצה של ספרי יובל נח הררי.
עד שתכתוב רומן על הצד הזה של הים התיכון, ספרה האחרון של היסלופ הוא "האנשים שאהבנו", המתרחש אף הוא ברחבי יוון. במרכזו עומד סיפור חייה של תמיס, ומבעד לעיניה, סיפור קורותיה של יוון במאה ה-20. העלילה נפתחת בילדותה בשנות ה-30 באתונה ומלווה אותה בימי מלחמת העולם השנייה ובשנים הטעונות לאחר מכן. על רקע מלחמת האזרחים העקובה מדם, בין הצבא היווני וכוחות הימין בתמיכת בריטניה וארצות הברית, לבין הצבא הדמוקרטי של יוון, ששימש כזרוע של המפלגה הקומוניסטית היוונית, בגיבוי בולגריה, יוגוסלביה ואלבניה. תמיס עוברת בספר תלאות רבות, וכואבת בנפשה ובגופה את מכאובי המדינה שהיא רוצה ולא תמיד מצליחה לאהוב.
בלי לחשוף יותר מדי מפרטי העלילה, אפשר לגלות שתמיס בוחרת צד: כאשר הנאצים פולשים ליוון, היא מחליטה להצטרף בעקבות אחד מבני משפחתה לצד המניף את נס המרד, ומוצאת עצמה בחיקם של הקומוניסטים. בתום מלחמת העולם השנייה ועם פרוץ מלחמת האזרחים, השתייכותה לקומוניסטים מלווה אותה ככתם, והיא נשלחת לאי מקרוניסוס, כלא אכזרי שבו נשים וגברים מעונים, עוברים השפלות והתעללויות בלתי פוסקות. בעוד היא סובלת מרעב ושברון לב, היא מנסה לשמור על שפיותיה, ולא להרפות מעקרונותיה. לאורך הסיפור, היא מתאהבת, מתחברת ומאבדת חברים, נבגדת ונחבטת, אך לא מאבדת צלם אנוש.
כמו ספריה הקודמים של היסלופ, "האנשים שאהבנו" מבוסס על מבנה ברור: הסופרת בוחרת יעד המוכר לאנשים רבים כאתר תיירותי שטוף שמש וחף מדאגות, וחושפת בפני הקורא את העבר הדואב שלו, דרך סיפורה של דמות. "נראה שזה מה שמעורר בי השראה", היא מודה. "זה כנראה ישמע מוזר, אבל אני בטוחה שתוכל להבין את זה - אני תמיד מרגישה במובן מסוים שהסיפור בוחר אותי. בדרך כלל אני מגיעה למקום שמבחינתי יש לו היסטוריה בלתי מוכרת - ככה זה היה עם 'האי של סופייה' וגם עם הספר האחרון, כשהגעתי לאי מקרוניסוס, ששימש כמחנה ריכוז, מקום של עינויים, הרגשתי שאני חייבת לכתוב על זה". היא מספרת כי שערותיה סמרו בזמן שטיילה במקום ולמדה על העבר הרדוף שלו. "אף פעם לא חיפשתי משהו לכתוב עליו, זה תמיד בא אליי, בצורה מאוד מפתיעה. אני אף פעם לא יושבת עם העיפרון שלי וחושבת על מה אני צריכה לכתוב עכשיו, מה אעשה. הנושא בוחר אותי".
רוצים לקרוא את "האנשים שאהבנו"? לחצו כאן
בספר "חוטים מקשרים" כתבה על סלוניקי, עיר שנחקקה לעד בזיכרון היהודי, לאחר שבני הקהילה היהודית שם חוו פרעות ונשלחו לאושוויץ. מבחינת היסלופ, כתיבת הספר הייתה הזדמנות ללמוד שיעור בהיסטוריה. "אני חושבת שלעתים תכופות מאוד אנשים - אפילו בכל מה שנוגע להיסטוריה של המאה ה-20 - שוכחים. אנחנו עסוקים בלשכוח. הספר השלישי שלי עסק בסלוניקי, וחלק גדול ממנו הוקדש להיסטוריה של האוכלוסייה היהודית-ספרדית שם. כשהלכתי לשם בפעם הראשונה, לא היה לי מושג לגבי האירועים האלה, שום דבר, ומצאתי מונומנט קטן ל-50 או 60 אלף יהודים שנלקחו לאושוויץ". היסלופ הופתעה מהאופן שבו העיר הצניעה את האירועים המזעזעים שהתרחשו בשטחה, ומציינת כי כעת עובדים שם על הקמת מוזיאון גדול יותר. "הרגשתי שאני רוצה לדעת מי האנשים האלה היו, אני לא רוצה שהם יישכחו. זו הייתה הדרך שלי להקים שוב אנשים לחיים, לוודא שזוכרים אותם. זה מה שכתיבה עושה לעתים קרובות, להנציח. זה מה שאני עושה".
הטיול ששינה את מסלול חייה
בפתח "האנשים שאהבנו", בית ילדותה של תמיס מתואר כספינה גדולה: "כשהרוח שרקה מבעד לחלונות הסדוקים, הבית אכן חרק והיטלטל כאילו היה בלב ים". כאמור, גם היסלופ עצמה מתקשה להתרחק מהגלים, וימים רבים מחייה עברו בנדודים. היא נולדה בכלל בקנט, מחוז בדרום מזרח אנגליה, ב-1960, ובראשית דרכה עבדה כעיתונאית. היא כתבה על חינוך, סיקרה את שידורי הטלוויזיה לילדים, ערכה ראיונות תרבות ("כמו שאנחנו עושים עכשיו") - אבל את אהבתה מצאה בכתיבה עיתונאית על מסעות שערכה ברחבי העולם. משם, הדרך לסוג אחר של כתיבה כבר הייתה קצרה.
"זה היה שינוי מאוד פתאומי", היא אומרת, ומזכירה את הטיול ששינה את מסלול חייה - הביקור הראשון באי ספינלונגה בשנת 2001. "בהתחלה חשבתי שאולי אני צריכה לכתוב על זה כתבה. ואז חשבתי, 'לא, בעצם, אני רוצה לכתוב על האנשים שחיו כאן'. הרגשתי שזה חייב להיות בדיוני, אז פשוט המצאתי סיפור. ומהרגע הזה התחלתי לכתוב ספרות עלילתית".
בכל זאת, משהו מהגלגול הקודם עדיין נותר בכתיבתה. "יש הרבה חיבורים בין האופן שבו אני כותבת עכשיו ובין הכתיבה העיתונאית. לדוגמה, בדרך כלל אני עורכת תחקיר לאורך שנתיים לפני שאני מתחילה לכתוב", היא מסבירה. "ההבדל הוא שבאיזשהו שלב אתה חייב להפסיק לחקור, ולהתחיל להשתמש בדמיון שלך. הרי עיתונות לא אמורה לעסוק בתחושות וברגשות, היא אישית פחות".
במקביל לקריירה החדשה, מצאה בית חדש - וכיום היא תושבת כרתים גאה. "זו תחושת שייכות", היא אומרת על הקשר שלה עם יוון, "האמת, זה דבר מוזר, לא רציונלי. וזה גם לא מגיע מקשר דם". במרוצת השנים, אפילו למדה את השפה, בעזרת מורה, והיום היא מסוגלת לדבר ולקרוא ביוונית. "זה מאוד חשוב לי, כי אנשים מבוגרים ביוון לא מדברים אנגלית, אפילו לא מילה. אז למדתי יוונית כדי שאוכל לדבר איתם. בלי זה, לא הייתי יכולה לכתוב את הספרים שלי", היא מתייחסת לשיחות עם מקומיים עליהן מבוססים ספריה.
"עבדתי על השפה בכל יום, בכל מקום ודרך שיכולתי. בשביל להבין סיפורים מסוימים, אתה חייב לדבר עם אנשים שחוו אותם", היא אומרת, "זה לא רק עניין של נימוס, זו הדרך לתקשר עם אנשים, להתחבר איתם". על אף שיצירות ספרותיות מסוימות ביוונית, כמו למשל כתבי הסופר היווני הנערץ ניקוס קאזאנצאקיס ("זורבה היווני"), הן עדיין מעל לרמתה, אחרות היא דווקא מסוגלת לקרוא בשטף. "אני יכולה לקרוא את העיתון עכשיו, וספרים פשוטים, ואני יכולה גם לקרוא את התרגומים של עצמי - ולדעת האם הוציאו או שינו משהו".
נו, והם עושים את זה?
"לא, בדרך כלל לא. אבל אם כן הייתי יודעת", היסלופ צוחקת בקול.
"אני יכולה לדעת מה עשיתי בכל יום בחיים שלי"
לרוב אלו נשים שקוראות את ספרייך, אני אומר להיסלופ, והיא לא מופתעת. "כן, נשים נוטות להיות אלה שקוראות את הספרים שלי. אבל אני רוצה להאמין שאחר כך הן מעבירות אותם לבני הזוג שלהן. כי הסיפורים עצמם לא עוסקים בנשים באופן בלעדי", היא אומרת. מדובר במצב מוכר ועגום - בעוד ספרים על גברים נתפסים כפונים לכולם, ספרים שבמרכזם דמויות נשיות מקוטלגים כספרות הפונה למחצית מהאוכלוסייה. "יהיה נחמד לשנות את זה", היסלופ אומרת ובתום השיחה, אף מבקשת להעביר מסר ישיר לקוראי הריאיון הזה: "אני רוצה להגיד ש'האנשים שאהבנו' מספר גם על מלחמה, ועל מלחמת אזרחים - ואני חושבת שגם גברים צריכים לקרוא אותו. גם גברים יקבלו ממנו הרבה".
נושא נוסף שמעסיק את היסלופ לא מעט הוא פוליטיקה. לאורך שנות מגוריה ביוון, ראתה כיצד המדינה כורעת תחת משבר כללי קיצוני, ומשתקמת. היא זוכרת את החרדה, הפחד וחוסר הוודאות שפשטו ברחובות בשיא המשבר, וחשה את האופטימיות המתחדשת של השנה האחרונה. "עסקים קטנים מתנהלים טוב יותר, צעירים מנסים להיכנס לעסקי הסטארט אפ, אני די אופטימית לגבי יוון", היא אומרת, ומוסיפה: "אני הרבה יותר פסימית לגבי המדינה שלי עכשיו. זה כל כך מוזר, כי לפני חמש שנים, כשנסעתי מיוון לאנגליה, כולם אמרו - 'אוי, האם יוון בסדר? איך החברים שלך שם?' ועכשיו כשאני באה לכאן, אנשים אומרים - 'איך האווירה עכשיו באנגליה? האם את מודאגת? ואני חייבת להגיד - כן, הכלכלה שלנו ממש סובלת ממה שקורה עם הברקזיט".
יש לה דעה נחרצת על המגעים לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי בעקבות משאל העם, ועל הפילוג של הציבור בבריטניה סביב הנושא. "זה חבל, כי זה לא היה צריך לקרות. זה עצוב. וכן, בעיניי זו הייתה טעות לעשות את משאל העם, אף אחד לא העלה על הדעת את ההשלכות של זה. יש עדיין אנשים שחושבים שזה לא יקרה, שמשהו טוב יקרה ברגע האחרון. אבל אני לא אופטימית עד כדי כך".
אני מציין באוזני היסלופ שבארץ, כשמדברים על הממלכה המאוחדת, מזכירים את מייגן מרקל לא פחות מאשר את בוריס ג'ונסון. תחילה נוצר בלבול קטן - היסלופ חושבת שכוונתי לקנצלרית אנגלה מרקל, וכשהיא מבינה את הטעות היא מתגלגלת מצחוק. "כן, יש לנו את המשפחה הממלכתית כמעין הפוגה קלילה. כשאנחנו רוצים לעודד את עצמנו, תמיד יש במה להתעסק".
ספרה החדש עוסק בקיצוניות פוליטית, ונדמה כי הוא מעין תמרור אזהרה לדברים הנוראים שעלולים להתרחש אם לא נשכיל לגשר על הפערים בינינו. בראשית הספר היא כותבת: "תמיס גדלה בהבנה שגם אנשים קרובים, כמו אביה וחבריו, חלוקים לא פעם בדעותיהם. אך כל מחלוקת הסתיימה בסופו של דבר בהשקת כוסות". זה לא נמשך זמן רב, ובמהרה הכוסות מתחלפים ברובים והמשקאות בדם.
את כותבת על נושאים קשים מאוד. זה מעיק עלייך, מבחינה נפשית?
"לפעמים זה מאוד מוריד אותי, ואז אני חייבת לחשוב על הקורא - אם אני מרגישה ככה, אני צריכה למצוא משהו שיעזור גם לקורא להמשיך בסיפור", היא משיבה. "אני חייבת להתעלות מעבר לרמה של אירועים עגמומיים, גורליים ומדכאים, ולמצוא משהו שיאפשר לדמות שלי לשרוד, ויאפשר גם לקורא לעמוד ברמות הקטסטרופה. אני חייבת להיות זהירה".
חשבת פעם לכתוב משהו אישי יותר, אוטוביוגרפי?
"לא ממש, האמת. למרות שכולם מתפתים לעשות את זה. אני חושבת שאם הייתי עושה את זה, הייתי חייבת לכתוב משהו מלא הומור".
אולי תוכלי לקבל כמה עצות מבעלך, איאן היסלופ, העורך של המגזין הסאטירי הפופולרי "פרייבט איי". הכתיבה שלך בדרך כלל רצינית מאוד, ושלו דווקא מנסה לשעשע.
"כן, זה כמעט הפוך, לא? אז אולי אם הייתי עושה גרסה קומית מחיי, הוא דווקא היה עושה משהו רציני".
אם תיגש לבסוף לכתוב את סיפור חייה, לפחות עם התחקיר יהיה לה קל. "אני מנהלת יומן מאז שהייתי בת עשר. אז אני פחות או יותר יודעת מה עשיתי בכל יום בחיי, אחורה עד שנות השבעים", היא מפתיעה. "מכל הדברים שיש לי, דווקא את היומנים שלי אני שומרת בכספת חסינה. לא כי אני חושבת שאי פעם אשתמש בהם, אלא כי הם מאוד יקרים ללבי. אני אוהבת את הרעיון שאם אני רוצה אני יכולה לדעת מה עשיתי, נניח, ב-25.8.1975. ואני לא יודעת למה, אבל אם לא הייתי יכולה לדעת הייתי בפאניקה".
