סולן סופרטראמפ: "איך אנשים בכלל מעזים לשפוט את ישראל?"
רוג'ר הודג'סון חיכה עשור עד שהשיר שכתב Breakfast In America, יהפוך את הלהקה שלו לאחת המצליחות באייטיז. בריאיון לרגל הופעתו הראשונה בארץ, הוא מסביר למה עזב את הלהקה בשיאה ואיך חזר לנגן אחרי הפציעה שריסקה את ידיו: "אני נס מהלך"
בתחילת שנות ה-80, בשיא ההצלחה של סופרטראמפ, רוג'ר הודג'סון, חצי מהדואו שהוביל את הלהקה, עזב הכול; את ההצלחה, הפרסום והקהל. השנה הייתה 1983 והוא לא ניגן עם הלהקה מאז, אבל הוא יודע שזה הקול שלו שמזוהה עם הלהיטים הכי גדולים שלה, Give a Little Bit, It's Raining Again ו-Dreamer. זו גם הסיבה שהוא לא מתנצל על כך שסיבוב ההופעות שלו שיגיע אלינו באמצע נובמבר נקרא על שם האלבום הכי מצליח של הלהקה Breakfast In America שחוגג 40 שנה.
אתה בן 69 איך זה יתכן?
"כן, זה די מדהים. אני חושב שזה קשור בעיקר לאיך אני מרגיש בפנים. אני מבוגר יותר, חכם יותר, חי בשלום עם עצמי. בתקופה של סופרטראמפ הייתי חסר בטחון, התאמצתי יותר מדי ואפשר לשמוע את זה. אז כל מה שנותר היה שאצליח להגיע לאותם תווים גבוהים, והיי, כנראה שאני נס מהלך", הוא צוחק.
עוד בערוץ המוזיקה:
בגידות ומאבקי ירושה: מה נעלם בסרט על פברוטי?
חנן בן ארי: "רק בבת החמישית נפל לי האסימון - אני אבא"
עם הגיטרה על הכתף: ההקלטה הנדירה של החייל שלום חנוך
את הצעד החשוב ביותר בקריירה שלו חייב הודג'סון לאימו. לפני 50 שנה, בשנת 1969 היא ראתה מודעה על אודישנים בלונדון ללהקת רוק פרוגרסיבי בשם סופרטראמפ ולחצה על בנה בן ה-19 להיבחן. ריק דיוויס, מייסד הלהקה, ראה כמאה גיטריסטים לפני שהודג'סון נבחן ונבחר. חמש שנים אחר כך השיר שלו Dreamer הפך ללהיט הראשון של הלהקה שדחף את האלבום השלישי Crime of the Century לראש מצעדי הפזמונים - עם ההצלחה החליטה הלהקה לעבור לאמריקה.
המעבר הביא עימו גם שינוי בסגנון והלהקה פנתה לכיוון יותר פופי. בשנת 1979 הם שחררו את האלבום השישי והמצליח ביותר שלהם שנחת היישר במקום הראשון בארצות הברית ונקרא איך לא – Breakfast In America. "את שיר הנושא של האלבום כתבתי כשהייתי בן 19. בדיוק קניתי לעצמי עוגב. מצאתי אותו, אחרי חיפוש ארוך, בחנות עתיקות של איזו אישה זקנה וקניתי אותו ב 26 פאונד בלבד", הוא מספר. "הוא היה מכוסה בקורי עכביש והאישה רצתה להיפטר ממנו. זה היה גורל אני חושב, כי לקחתי אותו הביתה והוא הפך להיות הכלי העיקרי שלי לכתיבת שירים. הראשון שבהם היה Breakfast In America. לקח לי שעה מהאקורד ההתחלתי ועד לסיום השיר. לא חשבתי שעשר שנים אחרי הוא יהפוך ללהיט על זמני. הייתי אמאוהב בעוגב, זו הייתה תולדה של הנאה. אפילו היום על הבמה כשאני מנגן את אקורד הפתיחה של השיר אני מרגיש את ההנאה בקהל".
האלבום הגיע למקום הראשון ברחבי העולם, מכר מעל ל-20 מיליון עותקים, זכה בשני פרסי גראמי והקפיץ את הלהקה לליגת העל. שיר הנושא ,The Logical Song, Take the Long Way Home הם להיטי ענק שהודג'סון מנגן עד היום ולטענתו הם מעולם לא היו פופולריים יותר. "אני חושב שהמוזיקה של התקליט מזכירה לאנשים תקופות פשוטות יותר, מקומות טובים ואפילו תקופות בהן הם התאהבו בלהט", הוא מחייך חיוך זוהר. אבל האלבום האהוב לא הכיל רק שירי אהבה, ל-The Logical Song האוטוביוגרפי, למשל, היו גם צדדים קשים יותר.
"הוא נולד מניסיון אישי של 10 שנים בפנימיות אנגליות. הייתי ילד ביישן, רגיש וצעיר והיה לי קשה מאוד להישלח רחוק מאמא שלי. אני לא חושב שזה דבר טוב ונכון לעשות לילדים בכללי. באופן אירוני, זהו השיר הכי מצוטט בבתי הספר. הרבה דברים נפלאים קורים במערכת החינוך אבל יש עוד המון מה להשלים, המון מקומות בהם החינוך נופל. אני מקווה שהשיר מלמד את הילדים לפקפק, לא להאמין לכל מה שאומרים להם ונותן להם השראה לשאול שאלות כשהעמוקה שבהן היא 'תגידו לי, מי אני?'. האם החינוך בבית הספר באמת עוזר לנו לדעת מי אנחנו ומה המטרה שלנו בחיים? אני בספק".
"מיהו רוג'ר הודג'סון?"
כמה שנים אחרי האלבום הגדול וההצלחה העצומה, הודג'סון, כאמור, החליט שהוא עוזב הכל. "זו הייתה החלטה קשה מאוד אבל הלכתי אחרי הלב", הוא מסביר. "קרו שני דברים שהובילו לכך. הלהקה עצמה עברה מן תהליך התפרקות פנימי, ההצלחה הגדולה הגיעה אבל איתה הלכה האחדות. עשינו עוד אלבום, Famous Last Words אבל העבודה עליו הרגישה שונה והוא בעצם היה פשרה בכל כך הרבה מובנים שכאמן, לא יכולתי לעשות את זה שוב".
"הדבר השני שקרה הוא שפתאום הפכתי לאב. היו לי ילדים והבנתי שאני לא ממש יודע מה זה להיות אבא. הייתי חייב לעצור ולהיות שם בשבילם. הבנתי שאם אמשיך להסתובב בעולם עם הלהקה, יהיו לי המון חרטות בעתיד ואהיה אחד מהאבות האלה שלא היו שם בשביל הילדים. אז עזבתי את מרכז לוס אנג'לס ועברתי לצפון קליפורניה. קניתי בית ואדמה וגידלתי את הילדים שלי בסביבה נהדרת וראויה ולא הופעתי במשך 18 שנים".
הודג'סון לקח החלטה מודעת ונפרד מהלהקה כשהוא משאיר את השם שלה לריק דיוויס, שותפו להובלת הלהקה. הוא הפך לאבא במשרה מלאה בחווה בקליפורניה. פסטורלי? כנראה, אבל לא חף מקשיים. "היה קשה לעזוב את התינוק שלי, את סופרטראמפ, כי הלהקה הייתה חיי במשך 14 שנים, השקעתי בה כל כך הרבה מעצמי. הבעיה העיקרית בעזיבה הייתה בעיית הזהות. הזהות האינדיבידואלית שלי התערבבה כל כך בזהות של הלהקה והוויתור על שם הלהקה השאיר את השאלה: 'מיהו רוג'ר הודג'סון?'".
.JPG "\"אני לא מיוחד\"")
כחלק מהחיפוש הפנימי, הודג'סון בנה אולפן הקלטות ביתי והוציא שני אלבומי סולו מוצלחים. אבל כל זה נגדע כשנפילה רצינית בביתו ריסקה את פרקי כפות ידיו ונאמר לו שהוא לא יוכל לשוב ולנגן. "בעקבות התאונה הייתי צריך להשלים עם להיות רק רוג'ר הודג'סון האדם, לא המוזיקאי ולא הכוכב. כולם עזבו אותי, המנהל שלי, המוזיקאים שליוו אותי. פה הייתה נקודת מפנה מאוד משמעותית עבורי. לפתע הייתי לבד, רק עם משפחתי".
"במבט לאחור, התקופה הייתה נוראית וחוויתי דיכאון עמוק, אבל כשחזרתי למוזיקה, בניגוד לכל התחזיות, גיליתי שגדלתי והתפתחתי ופתאום נוח לי להיות על הבמה ולהיות עצמי ואני כבר לא קשור כל כך לתגובות של הקהל ולכל אותם הדברים שכאמן אתה יכול להיתקע עליהם. אז אני חושב שהמגה הצלחה של Breakfast In America היה כזה שוק עבור כולנו, עבורי, שהדבר הכי נכון לעשות היה לקחת צעד אחורה ממוזיקה ולקבל פרספקטיבה חדשה על החיים".
"לא זכרו אותי. הטור הראשון שלי באמריקה היה נוראי. לא הגיעו אנשים. הייתי צריך להתחיל מההתחלה. לא היה לי מנהל, לא הייתה לי להקה. אבל הייתה לי המוזיקה שכתבתי ושרתי כל השנים האלו ואני שמח שעשיתי זאת. זה היה שיעור חשוב לאגו, בדיקת מציאות והייתי צריך להוכיח את עצמי מחדש, קודם כל לעצמי"
היום, אם הקהל יוצא מהופעתו מחויך מבחינתו זו הצלחה, המטרה שלו היא שהמוזיקה שלו תביא תועלת למאזינים. "אני לא אוהב את היחסים המסורתיים בין האמן לקהל שלו. יש איזושהי דרגה של הערצה שהאמן מצפה לה ושהקהל נותן, אין לזה מקום לדעתי. המטרה של האמן הוא לשיר שיר שהקהל יכול להתחבר אליו ולקחת אותו למסע, לא להיות על פודיום ולחשוב שהוא מיוחד. אני לא מיוחד. אני פשוט אדם שיכול להביע את עצמו במוזיקה ושהמוזיקה שלו חשובה לאנשים - אסור לקחת את זה כמובן מאליו".
מישהו פנה אליך וביקש שלא תגיע?
"לא, נראה אותם מעיזים", הוא צוחק. "חשבתי על כך לא מעט אחרי שסגרנו את תאריך ההופעה בישראל. אני תמיד חוזר לציטוט של ישו מהברית החדשה שאומר משהו כמו 'הוא ללא החטא זורק את האבן הראשונה'. איך אנשים בכלל מעיזים לשפוט את ישראל? נכון, יש בעיות, אבל איפה אין? אני גר באמריקה, שנתחיל לדבר על כל הדברים הנוראים שהממשל האמריקני עשה ועושה? זה לא יוביל אותנו לשום מקום. מה שהעולם צריך זה לא פילוג, כעס ושנאה, אלא אחדות. ומשם יותר קל לדבר על הדברים, רק ממקום של אהבה".
