"היחסים שלי עם ישראל מורכבים"
בהופעותיו הבינלאומיות של הכוריאוגרף הישראלי המצליח חופש שכטר לא תמצאו הפגנות של ה-BDS: "זה בגלל שהממשלה הישראלית לא תומכת בי", הוא מסביר. אבל מי צריך תמיכה כשמלכת אנגליה בעצמה מעניקה לך תואר של כבוד. עכשיו הוא ולהקתו מגיעים ארצה, עם מופע שכולל מלחמה, הורה וגם ריקוד עם גופות
על במת מרכז המוזיקה בעיר קופיו שבפינלנד, רוקדים ואלס עם גופות. אבל אל תמהרו להזדעזע, לא מדובר במנהג מקומי. גם לא בצילומי הספין אוף של "משחקי הכס". כשהרביעייה הקאמרית מנגנת את The Merry Widow Waltz, הגופות נשמטות מידי הרוקדים, שממשיכים בריקוד כשהם חובקים את החלל הריק. אין מדובר בגופות אמיתיות כמובן, אלא ברקדנים ורקדניות המופע "גראנד פינאלה" שיצר הכוריאוגרף הישראלי חופש שכטר. אגב, מי שאהב במיוחד את הוואלס הזה הוא היטלר.
הסיבה להופעת הגופות במערכה השנייה היא מלחמה שהוצגה במערכה הראשונה. אך בניגוד לקהל הישראלי, הקהל הפיני הצופה במופע לא ממש זוכר מלחמה מהי. בכל זאת, זו האחרונה שהתרחשה בפינלנד הייתה מלחמת העולם השנייה. "תרבות של מלחמה זה דבר מאוד אוניברסלי. אבל כן, בתרבות הישראלית הפוליטיקה והמלחמה הן משהו בלתי נמנע. זה חלק דומיננטי מהחלפת האינפורמציה היומיומית בין האנשים", אמר שכטר בריאיון ל-ynet שנערך עם סיום המופע בפסטיבל הפיני.
הוא גדל בירושלים ולמד פסנתר מגיל 6. "זה לא שגדלתי וראיתי בלט ומחול מודרני. לא ידעתי מה זה", הוא מספר. בגיל 12 הצטרף ללהקת "הורה אפרוחים", שם התאהב בעולם המחול, ובצבא קיבל הכרה כרקדן מצטיין. "הייתי ממש חייל שוקולד. הייתי באנסמבל בת שבע ביום, ובערב פקיד בתיכון צה"ל". בבת שבע הכיר את אוהד נהרין שהשפיע מאוד על יצירתו. בין שאר הצלחותיו, שכטר היה מועמד לפרסי הטוני על הכוריאוגרפיה שיצר להפקה "כנר על הגג", ולהקת המחול שבניהולו מופיעה ברחבי העולם וזוכה לשבחים. למרות היותו ישראלי, שכטר מספר כי לא נתקל במחאה על הופעותיו בארגון ה-BDS. "אני רוצה להגיד שאני לא יודע למה, אבל אני כן יודע למה. בגלל שהממשלה הישראלית לא תומכת בי", הוא אומר. אך לשמחתו, התמיכה באה מכיוון אחר, וכבר מעל לעשור שהממשלה הבריטית תומכת כלכלית ביצירה שלו. גילוי ההערכה של הבריטים כלפיו אף הגיע לשיא כאשר ביום הולדתה הרשמי של המלכה בשנת 2018, הוענק לו תואר OBE (קצין מסדר האימפריה הבריטית).
בכניסה לאולם המופע חולקו לקהל אטמי אוזניים. הסיבה לכך נעוצה במופע קודם של שכטר בשם "אימא פוליטית", שלווה בלהקת מתופפים וגיטריסטים בווליום גבוה מאוד. את פס הקול ליצירותיו הוא יוצר בעצמו, וכלול בו גם ריקוד ההורה המוכר לו מילדותו. כאשר מוצג במופע הניצחון במלחמה, שורת רקדנים פוצחת בהורה וחוגגת את הניצחון. אך גם בין המנצחים שכטר מציג בפני הקהל צד אחר - החייל הלבוש סרבל צבאי שאינו משתתף בריקודים ונראה כסובל מפוסט טראומה. בתשובה לשאלה מה גרם לו ליצור את המופע, ענה: "התחלתי לשאול את עצמי שאלות. האם כל דור חווה את החוויה הזאת של 'העולם מסביבנו מתפורר'? מה שעניין אותי זאת החוויה האמוציונלית של ההתפוררות. וכמובן שחלק גדול מההתפוררות זה שאנשים מתים. חוץ מזה, יש הרבה מוות מסביבנו. מוות נורא מפורסם עכשיו".
באחד הרגעים במופע, נראית רקדנית כשהיא עומדת בין החומות, פיה פעור ונדמה כי היא צועקת איך קולה אינו נשמע. מצידה השני של החומה עומדים שלושה רקדנים, צועקים גם הם ללא קול. בסופו של דבר, המוות הגיע גם אליהם. האסוציאציה שעלתה אצל כותב שורות אלה קשורה למצב בסוריה. סוג של קריאה לפעולה - אם אנחנו נתעלם ממה שקורה שם, מעבר לחומה, המוות יגיע גם אלינו. אבל שכטר לא ממהר לתת פרשנויות ליצירתו: "זאת ממש החוויה שלך. האימג' הזה הוא אבסטרקטי לגמרי, אני לא בא עם אג'נדה. התחושה היא של חוסר אונים".
בעבודה על המופע שכטר ורקדניו, שמגיעים ממקומות שונים בעולם (טאיוואן, גרמניה, אלבניה, הולנד, ארצות הברית ובריטניה), הסתגרו בהמשך ארבעה שבועות בסטודיו קטן באיטליה במטרה להפריד את עצמם מהעולם. "לוקחים יום רק לאימפרוביזציות", מספר שכטר על תהליך היצירה. "אני יושב ומצלם הכל, וכשמשהו נוגע אני כותב במחברת. בדרך כלל אשתמש ב 20-30% ממה שמצאנו בדרך הזאת". שכטר עצמו כבר לא מצטרף למסיבה, ואינו מרבה לרקוד בעצמו. "אני כבר לא רקדן מקצועי. אני לא רוקד כל יום. זה מטורף מה שהם עושים, אני אמות אם אנסה. לפעמים אני מתגעגע לזה, אבל אני מאוד ביישן. יותר ויותר אנשים יודעים איך אני נראה, אז אני מרגיש שאם אעלה לבמה, כולם ירצו להסתכל עלי".
בסוף נובמבר שכטר ולהקתו יגיעו עם המופע לכמה הופעות בישראל, במשכן לאמנויות הבמה במסגרת פסטיבל "לונדון תל-אביב". "אני מרגיש שיש משהו חשוב בלהופיע בישראל. בכל מקום בעולם שבו אני מופיע, זה לא הבית שבאתי ממנו. אבל היחסים שלי עם ישראל מורכבים". הוא מוסיף שהקהל הישראלי יכול להיות מאוד שיפוטי, אך גם מאוד גאה במישהו ש"עשה את זה" בזירה הבינלאומית.
אתה מתעדכן במה שקורה בארץ?
"אספר לך סוד: גם כשגרתי בישראל לא קראתי עיתונים. היו לי הרבה ויכוחים עם חברים על זה שיש לי תחושה שלקרוא את העיתון זה לא מה שנותן לי את התמונה של המציאות... הייתה לי בעיה עם זה". כיום הצינור שלו לארץ הוא הוריו, אותם הוא נוהג לבקר לפחות פעם בשנה יחד עם בת זוגו ושתי בנותיו בנות ה-4 וה-6.
הבנות שלך יודעות עברית?
"לא. כמה מילים פה ושם. אמא שלהן אנגלייה ורוב החיים שלי אני מדבר אנגלית. הייתי רוצה שהן ידעו, והאמת שהן רוצות את זה. הן מתות על ישראל".
הן מביעות רצון לגור בארץ?
"לא, אבל יש משהו מאוד אטרקטיבי בישראל. זה מאוד שונה מהחיים שלהן בלונדון. אני לא אהיה מופתע אם יום אחד אחת מהן תבוא אלי ותגיד: 'אני רוצה ללכת לגור שם קצת'".
ולשרת בצבא?
"יכול להיות. אמא שלהן מתה על המדים. היא חושבת שזה נורא סטייליש".
הכותב היה אורח של הפקת המופע בפינלנד.